איפה מתחילה ההיסטוריה הפרטית שלנו? מחקרים מראים שלצד שורשים תרבותיים עמוקים, גם הביולוגיה שלנו מתחילה לפני שנולדנו – לא רק פיזית, אלא באירועים היסטוריים שקדמו לנו וחלחלו ממש אל בין התאים שלנו.

אחד הסיפורים הכי חשובים שנכתבו על השואה מאז תחילת המילניום לא עסק בניצולים וגם לא בקלגסים – הוא עסק בעכברים שהאכילו אותם רע.

היה זה מאמרו של פרופסור אוליבר ראנדו מאוניברסיטת מסצ'וסטס משנת 2010, שתיאר את הניסוי המדעי האחרון שלו. הוא לקח כמה עכברים, האכיל אותם בתזונה דלת חלבונים ואז הפרה את זרעם בנקבות שאכלו כרגיל. הצאצאים לא ראו את האבות מעולם – לא פגשו בהם, לא שמעו מהם סיפורי ילדות ולא צפו בהם מול הטלוויזיה. ובכל זאת, בכבד שלהם, בין קפלי הביולוגיה השקטה, קינן הד מחייהם של האבות המורעבים. גנים הקשורים לייצור כולסטרול ושומנים עבדו בו שעות נוספות, כאילו הגוף קיבל הוראות מעתיד שטרם התרחש.

לא מדובר בגנטיקה קלאסית. ראנדו גילה שחלקיקיRNA , שהם בעצם מולקולות מידע דינמיות המשמשות כגשר המעביר הוראות ביולוגיות מהתא לצאצא, עוברים בזרע ומדפיסים את חוויית האב ישירות לתוכנה של הדור הבא. לא "מה שאבא היה", אלא "מה שאבא חווה". העכברונים נשאו בגופם ידיעה על רעב שמעולם לא חוו.

ד"ר רחל יהודה, חוקרת בתחום הפסיכיאטריה ומדעי המוח בבית הספר לרפואה של "מאונט סיני" בניו יורק, הגיעה לאותו מסקנה מכיוון אחר לגמרי. היא חקרה במשך שנים את ילדי ניצולי השואה – אנשים בגיל העמידה שהיו רחוקים פיזית מהאסון. המחקר גילה שלצאצאים הללו יש פרופיל הורמונלי ייחודי – רמות קורטיזול (הורמון שמסייע לגוף לשוב לאיזון אחרי טראומה) נמוכות יותר, מה שעשוי להטות אותם לפגיעות חרדתית.

זה כשלעצמו היה מעניין, אבל המפנה הגיע כשפרופסור יהודה העלתה שאלה שרוב החוקרים לא העזו לשאול: מה אם הגוף של ההורה חרת את הפחד הזה בצאצא עוד לפני שנולד?

הגוף מכין את עצמו לטראומות של ההורים

המנגנון שגילתה נקרא מתילציה; תהליך כימי שבו קבוצת אטומים (מתיל) נצמדת ל-DNA ופועלת כ"מתג" המכבה או מפעיל גנים מבלי לשנות את הקוד הגנטי עצמו. אם ה-DNA הוא ספר ההוראות הגנטי שלנו, המתילציה היא המרקר שצובע חלק מהשורות כך שלא ניתן יהיה לקרוא אותן – או להפך – מדגיש שורות מסוימות עד שהן צועקות. הטראומה מסמנת את הגנים שקשורים לסטרס בצורה שונה כדי לשרוד והסימנים האלו עוברים הלאה.

המחקר, שפורסם ב-2016 בכתב העתBiological Psychiatry , התמקד בגן ספציפי שאחראי על ויסות תגובת הלחץ בגוף. יהודה ועמיתיה הראו כי בבני-אדם מתרחשים שינויים אפיגנטיים הנגרמים מחשיפה לטראומה – שינויים שעוברים לילדים שנולדו אחרי האירוע. השינוי נמצא גם אצל הניצולים וגם אצל צאצאיהם, אך לא בקרב יהודים שחיו מחוץ לאירופה בזמן המלחמה.

"התגובה לסטרס מועברת מהורה לילד לא כשכפול של הפצע, אלא כהכנה עבורו. הגוף של הצאצא מנסה להיות ערוך לעולם שההורה הכיר אבל מכוון את עצמו אחרת".

הממצא המעניין מכולם לא היה ההשפעה עצמה אלא הכיוון שלה. אצל ההורים הניצולים נמצאה רמת מתילציה גבוהה בגן הזה, ואצל ילדיהם היא הייתה נמוכה יותר. החוקרים הסבירו שזה מצביע על כך שהתגובה לסטרס מועברת מהורה לילד לא כשכפול של הפצע, אלא כהכנה עבורו. הגוף של הצאצא מנסה להיות ערוך לעולם שההורה הכיר אבל מכוון את עצמו אחרת.

מתי בדיוק הטביע ההורה את הרשומה הזאת? המחקר העלה שהטראומה השפיעה על ביצית האם שנים לפני שילדיה נוצרו, כשהאם עצמה עוד הייתה ילדה. דהיינו – גוף של ילדה בת שש בברגן-בלזן קודד משהו בתוך ביציות שטרם נוצרו.

המדע אומנם נזהר מלהסיק מסקנות מרחיקות לכת, משום שקשה להפריד בין העברה ביולוגית ובין השפעה סביבתית. ילדים שהם דור שני לשואה יכולים לפתח תסמיני תגובה לחרדה מעצם החיים המשותפים בבית עם הורה פוסט-טראומטי שמשדר שהעולם מסוכן. ועדיין, הממצאים עקביים ורחבים מכדי לשייכם לאווירת הסלון בלבד. פרופסור יהודה גם מדגישה שאין בתופעה הזו שום דבר ייחודי ליהודים, ויש סיבה להאמין שממצאים דומים יופיעו אצל ילדי חיילים שחוו טראומות קרב.

אטומים שנצמדים לחומר התורשתי משמשים כ'דימר' שיכול להדגיש או להחליש תכונות מסוימות. צילום: Getty Images on Unsplash

אוקטובר 2023, מלחמת חרבות ברזל. הישראלים בהלם, באוויר נושבת תחושה של סוף העולם. אנשים מתחילים לאגור שימורים, מים, קמח, פסטה, גנרטורים. אנשים שמעולם לא היו דרמטיים וחיו חיים רגועים ושקטים החלו לצבור מזון או להוציא דרכונים זרים. רבים מהם כלל לא היו ילדי ניצולים או קרוב לזה, ובכל זאת הם לא הצליחו להסביר לעצמם למה הם קונים עוד 10 קופסאות טונה כשיש להם כבר שלושים בבית.

טראומה קולקטיבית מתרחשת כאשר קהילה שלמה נושאת בתוכה חלק מזיכרון העבר ובכך יוצרת לעצמה זהות משותפת. אבל כעת מתברר שאלו לא רק סרטים או ספרי היסטוריה, זה קיים גם בגוף. לפחות של חלק מאיתנו. סכנה שמרגישים בבטן עוד לפני שהמוח הספיק לנסח את השאלה.

אחת התופעות הייחודיות בארץ, בניגוד למקובל בחו"ל למשל, היא המרוץ אחר דירה משלנו עם נסח טאבו. בעוד שהאירופאי ירגיש בנוח לשכור ולהחליף בתים לאורך כל חייו, הישראלי המצוי לא יירגע לפני שיש לו דירה על שמו עם שלט על הדלת. למרות שלדעת רבים מהיועצים הפיננסים לא מדובר במהלך כלכלי משתלם, ישראלים עדיין יעדיפו למשכן את עצמם לדעת בשביל לזכות בנכס. המוח האירופאי יגיד – תגור בשכירות ותשקיע את הכסף. המוח הישראלי יגיד: אם יש לך נכס על שמך, לא יוכלו לגרש אותך. מי לחש על אוזננו את המידע הזה? מי חנך אותנו ברזיו? זוהי הגיאוגרפיה הנעלמת של ההורות – שושלת של זיכרונות חרישיים העוברת מאב לבנו ומהאב שקדם לו.

"המוח הישראלי יגיד: אם יש לך נכס על שמך, לא יוכלו לגרש אותך. מי לחש על אוזננו את המידע הזה? מי חנך אותנו ברזיו? זוהי הגיאוגרפיה הנעלמת של ההורות – שושלת של זיכרונות חרישיים העוברת מאב לבנו ומהאב שקדם לו".

למי יש אינטרס שתודעת השואה תמשיך? יש יאמרו שליד ושם, למוזיאוני הזיכרון, לאגודות הניצולים, לממסד הפוליטי הישראלי שמצא בשואה לגיטימציה לאומית שמחזיקה מעמד גם כשהשיח האחר מתפורר. אולי גם לדת שבנתה זהות על סבל, לציונות שבנתה נרטיב על הישרדות, לאינטלקטואלים שמצאו בטראומה שפה אוניברסלית.

אבל יש גם הסבר פחות קונספירטיבי ואולי מעניין יותר: אפשר שלתודעה הזו כבר אין צורך בבעלים אנושיים. אפשר שהיא כבר אינה שייכת לאף אחד.

לפחד צרכים משלו

בספרו "קיצור תולדות האנושות", שוטח פרופסור יובל נח הררי את אחד הטיעונים המטרידים ביותר שנכתבו על האבולוציה: לא האדם ביית את החיטה, החיטה בייתה את האדם.

לפני עשרת אלפים שנה החיטה הייתה עשב בר שצמח בפינות שקטות של המזרח התיכון. אחר כך גילו בני האדם שאפשר לגדל אותה בכמויות גדולות, ומרגע זה החיטה לא עזבה אותם. היא דרשה מהם להישאר במקום אחד כדי לשמור עליה, לנכש סביבה, להשקות אותה, להגן עליה מפני חיות ומפני שבטים אחרים. היא ריתקה אותם לאדמה. האדם, שבמשך מאות אלפי שנים נדד בחופשיות והתקיים מעשרות מקורות מזון שונים, ויתר על כל אלה והפך לעבד של גידול יחיד. גבו התכופף מהניכוש. תזונתו הצטמצמה וחרדתו גדלה: האם ירד גשם? האם יגיע ארבה? כל קיומו הפך תלוי בעונת קציר אחת.

מבחינה אבולוציונית החיטה ניצחה – היא הפכה לאחד הצמחים הנפוצים ביותר על פני כדור הארץ, בזכות העובדה שגרמה ליונק חכם לוותר על חייו כדי לטפל בה. לא בכוח, אלא בכך שהציעה לו משהו שנראה כמו ביטחון עתידי.

"הפחד הוא כלי חיוני להישרדות שלנו, ובאותה נשימה שואף לשרוד באמצעותנו: כשמספיק אנשים נושאים בתוכם את אותו התוכן, את אותה הציפייה לאסון, את אותה ערנות שאינה נרגעת – התוכן הזה מתחיל להתנהג כאילו יש לו אינטרסים".

נח-הררי כמעט מעניק לחיטה מעמד של ישות בעלת אינטרסים ומניעים. כמובן שאין לחיטה מוח ואין לה תוכניות, אבל זו בדיוק הנקודה: לא צריך מוח כדי להצליח להתפשט. מספיק שהרעיון שאתה מציע – "אגור, שמור, הגן על הגרעין" – יהיה כל כך משכנע, כל כך מוטבע בתוך הגוף והתרבות, כדי שבני אדם ימשיכו לשרת אותו גם כשכבר אינו משרת אותם.

כמובן שגם האדם הגיע להישגים בלתי נתפסים בזכות החיטה, אבל זה המובן מאליו. כך בדיוק עובד הפחד. הוא כלי חיוני להישרדות שלנו, ובאותה נשימה שואף לשרוד באמצעותנו: כשמספיק אנשים נושאים בתוכם את אותו התוכן, את אותה הציפייה לאסון, את אותה ערנות שאינה נרגעת – התוכן הזה מתחיל להתנהג כאילו יש לו אינטרסים. כאילו יש לו רצון להמשיך. המנגנונים ההישרדותיים לא נכבים כשהסכנה נעלמת. הם ממתינים ומחכים לקטסטרופה שבוא תבוא. הם עוברים בזרע ובביצית ובסיפורי ערב ובמבטים של אמא כשרכבת עוצרת פתאום.

להתגבר על טראומה שלא חווינו

החדשות הטובות הן ששינויים אפיגנטיים, בניגוד למוטציות גנטיות, הינם הפיכים. חיילי מילואים עם PTSD שנעזרו בפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית הראו שינויים ממשיים במדדי מתילציה, ממצא המאשר שהריפוי השתקף גם בשינוי ביולוגי. משמע שהזיכרון שלא ביקשנו יכול להשתנות בתנאים מסוימים. אבל זה לא יכול לקרות בכוח וגם לא בהכחשה. לא בכך שנגיד לעצמנו "זה לא מפחיד אותנו" בזמן שאנחנו קונים את קופסת הטונה ה-301.

הדרך לצאת מתודעה שאינה שלנו מתחילה בלדעת שהיא אינה שלנו. להכיר בה ולשאול – מי שם את זה בתוכנו? מתי זה הגיע? האם אנחנו עדיין צריכים את זה? לפעמים עצם השאלה מרפה את האחיזה. על פי גישת ה-IFS שפותחה על ידי ד"ר ריצ'ארד שוורץ, צאצאים לטראומה בין-דורית אינם נדרשים לרפא אירוע שלא חוו, אלא לזהות שהם נושאים בתוכם נטל מורשת (Legacy Burden) – מטען רגשי ואמוני שחלחל אליהם מהדורות הקודמים. שוורץ מציע שהריפוי אינו טמון בשחרור הטראומה עצמה, אלא בהכרה בכך שהגוף והנפש מנהלים שיחה שהחלה הרבה לפני שנולדו. מתוך ההבנה זו, הצאצא יכול להתבונן במפה הגנאלוגית שנפרשה בתוכו, להפריד בין זהותו האישית לבין המשא שהועבר לו, ולבחור באופן מודע אילו חלקים מהירושה הוא מבקש לנצור ומאילו הוא בוחר להיפרד כדי לחיות את חייו שלו.

תמונת כותרת: Wolfgang Hasselmann on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההפתעות שמגלים כאשר מטפסים מספיק גבוה על אילן היוחסין שלנו

הפסנתרנית מטרזינשטאט – כך המוזיקה שינתה את המציאות שלי ושל שאר המחנה

הביולוגיה שלנו קובעת איזה בני זוג נהיה ומאפיינים נוספים שלנו – האם זה ניתן לשינוי?

עוד מרדיו מהות החיים:

סיפורו האישי של רלף קליין, מהילדות בשואה בהונגריה ועד לפסגת הספורט בישראל