למאיה שנקר היו כל הסיבות לחשוב שהיא הולכת להיות כנרית מצליחה; כריסטין מעולם לא חשבה שתצטרך ללמוד מחדש כיצד להכין חביתה, ופלורנס תמיד ידעה לפתור כל בעיה שנקרתה בדרכה. עד שהגיע שינוי בלתי צפוי וערער את כל מה ששלושתן חשבו לגבי עצמן.

לא אחת אנחנו נמנעים מלעשות שינוי אפילו כשאנו רוצים בו. שינוי, מעצם היותו, מעורר בנו חוסר נוחות וחששות. הוא מאלץ אותנו ללמוד דברים חדשים, להסתגל, לגלות מה אנחנו לא יודעים ולהסתכן בלחוות כישלונות. העכשיו, גם כשהוא לא מוצלח, בטוח יותר מעתיד שכולל שינויים.

"מחקרים מראים שאנו לחוצים יותר כשאומרים לנו שיש לנו סיכוי של חמישים אחוז לחוות זרם חשמלי מאשר כשאומרים לנו שיש לנו סיכוי של מאה אחוז", אומרת חוקרת הקוגניציה מאיה שנקר בהרצאתה על בימת TED. "אנחנו מעדיפים להיות בטוחים שדבר רע עומד לקרות מאשר להתמודד עם חוסר ודאות כלשהו".

אך לעיתים הבחירה אינה בידינו. מישהו משנה את חוקי המשחק ומציאות בלתי צפויה מחליפה את התוכניות הברורות שלנו. פציעה שמותירה אותנו ללא מקצוע, קיצוצים בארגון שמערערים את הביטחון הכלכלי, פרידה, תאונה או מחלה. איכשהו, רוב השינויים החיוביים המפתיעים מגיעים בטפטופים, בהדרגה, כמו קידום למשל. ואילו השליליים, כמו פיטורין, נוחתים ברעש כמו מכה חזקה על השולחן.

המכה שנחתה על שנקר בגיל 15 הותירה אותה ללא יכולת לנגן בכינור, מה שהיה לא רק מרכז חייה אלא גם ההבטחה שלה לעתיד זוהר וייחודי. היום, כששני עשורים של מחקר בתחום הקוגניציה מאחוריה, היא מנחה סדרת פודקאסטים שנקראת "שינוי קל בתוכניות", ובה היא משוחחת עם אנשים שחוו תהליך מעניין בעקבות שינויים מטלטלים. שינוי בהגדרתו, היא אומרת, כרוך באובדן כלשהו. ואובדן וחוסר ודאות הם אולי ליבת הפחדים שלנו.

דרך שלושה סיפורים אישיים היא מדגימה מהם שלושת סוגי האובדן השכיחים ביותר עקב שינוי פתאומי. בשילוב מחקרים שאספה היא מסבירה מדוע הם מעוררים בנו כל כך הרבה חוסר ודאות ופחד וגם – מדוע המציאות בעצם פחות מפחידה ממה שהיא נראית לנו באותו הרגע.

הפחד הראשון: אובדן היכולת להסתדר

"כריסטין הייתה בת 24 כאשר מחלה אוטואימונית נדירה הותירה אותה עיוורת לצמיתות", מספרת שנקר. היא תמיד אהבה להתקין ארוחות, ובאותה תקופה התאמנה להצליח לבשל את המנה הווייטנאמית שאהבה בילדותה. פתאום, ללא הכנה מוקדמת, כריסטין מצאה עצמה נאבקת להרכיב כריך חמאת בוטנים וריבה. כל מהלך יומיומי פשוט הפך למשימה שיש לפתור בדרך יצירתית. היא היתה מותשת וחשה "מובסת מהעתיד המוגבל שדמיינה לעצמה".

הסיפור של כריסטין מגלם בתוכו אובדן של כל מיומנות, כלי או אפילו אדם שעליו הסתמכנו ביכולת שלנו להסתדר בעולם. פציעה שמגבילה שימוש ביד או רגל, אובדן פתאומי של מקום מגורים או אפילו מעבר דירה שמרחיק מעזרתם היומיומית של הסבים והסבתות – כולם הופכים את העתיד שתכננו בראשנו לדבר אחר ולא ידוע.

"על אף שאנחנו יודעים היטב כמה השתנינו בעבר, בטח ובטח אחרי שינויים שחווינו, אנחנו בכל זאת כמעט ולא מצליחים לתפוס את העובדה שגם ה'אני' שיתמודד עם השינוי העתידי יהיה שונה ממי שאנחנו היום".

כמי שגרה בגפה וללא תמיכה, נאלצה כריסטין להמשיך ולנסות ללמוד להסתדר עם מטלות החיים. "היא זוכרת את התענוג שחשה כשחתכה בהצלחה תפוז בפעם הראשונה או כשטיגנה חביתה מבלי לשרוף אותה". עם הזמן חזרה לבלות במטבח, כפי שאהבה תמיד, וגילתה "שבישול הוא הרבה יותר רב-חושי משחשבה". היא למדה להסתמך על קולות הפצפוץ של השום על המחבת הרותחת ועל עוצמת הריח שהוא מעלה. היא למדה שהיעדר הכלי הזה, הראייה, אפשר לה לפתח כלים אחרים שהיו מנומנמים בעבר. האתגרים שהציבה בפני עצמה הלכו וגדלו עד שלבסוף הפכה למנצחת העיוורת הראשונה של תוכנית הטלוויזיה מאסטר-שף ובעלת שלוש מסעדות שף בטקסס.

מחקרים מראים שכשאנחנו מדמיינים כיצד נגיב לשינוי נתון, מסבירה שנקר, "אנחנו נוטים לדמיין כיצד ייראה ה'אני' של ימינו במצב החדש הזה". על אף שאנחנו יודעים היטב כמה השתנינו בעבר, בטח ובטח אחרי שינויים שחווינו, אנחנו בכל זאת כמעט ולא מצליחים לתפוס את העובדה שגם ה'אני' שיתמודד עם השינוי העתידי יהיה שונה ממי שאנחנו היום. כריסטין בעלת חוש הראייה הייתה כריסטין נטולת חושי ריח ושמיעה מפותחים. עתיד ללא חוש ראייה היה בלתי אפשרי עבורה. אבל מי שהיא הפכה להיות עקב השינוי היא כריסטין עם חושים אחרים, מפותחים מאוד, שאפשרו לה להסתדר בעתיד החדש הזה.

הפחד השני: אובדן של דפוס מחשבה

פלורנס תמיד הייתה 'פותרת בעיות' באופייה. "ערב אחד לפני כחמש שנים, פלורנס ובעלה ערכו ארוחת ערב לחברים. בעודה חותכת סלט, בעלה הושיט לה את הטלפון שלו כדי שתוכל לקרוא מייל מקרוב משפחה אבל שלף בטעות את האימייל הלא נכון", מספרת שנקר. פלורנס קראה מייל ארוך שבו בעלה מתוודה על אהבתו לאישה אחרת. ליבה נשבר בעוצמה שלא תיארה לעצמה. 25 שנות נישואין תמו. מטבעה, "פלורנס ראתה באופן אינסטינקטיבי את שיברון הלב שלה כבעיה שצריך לפתור". היא פיתחה תוכנית בת שנה – שכללה טיולי סולו במדבר, טיפולים ניסיוניים ואפילו ביקור במוזיאון ליחסים שנשברו – שנועדה לרפא את ליבה. אבל דבר לא עזר. פלורנס החלה לחשוב שאולי לב שבור אינו בעיה שיש לפתור. ושאולי תחושת 'סגירה' לא הייתה התשובה.

לעיתים קרובות, שינוי פתאומי כמו מבקש מאיתנו לעדכן משהו באופן החשיבה שלנו. ועד שלא נעשה זאת, לא נצליח להסתגל אל המצב החדש. זה יכול להיות האופן שבו אנחנו מסתכלים על סדר היום שלנו, על מערכת יחסים כלשהי או התפיסה שלנו לגבי קריירה ומקצוע לחיים.

מחקר שמציגה שנקר מראה ש"כאשר אנו מצמצמים את הצורך שלנו במה שנקרא סגירות קוגניטיבית ואת הרצון להגיע לתשובות ברורות ומוחלטות, מתרחבת היכולת שלנו להרגיש שמחה ויופי". מה שכמובן בא לידי ביטוי בסיפור של פלורנס: "פלורנס סיפרה לי שכשהיא השתחררה מהלך הרוח המכוון-מטרה הזה, דרך חשיבה שהיא העריכה במשך כל כך הרבה מחייה עד לנקודה זו, היא החלה למצוא הנאה בלתי צפויה בלא נודע". היא למדה לחיות בשלום עם העובדה שאינה מבינה הכול לגבי שיברון הזוגיות והלב שלה. היא כבר לא עושה תוכניות ארוכות טווח ומשאירה יותר מרווחים לתנועה. וכשהיא יוצאת לטייל, לדברי שנקר, היא עשויה סתם לשבת על ספסל ולהרגיש את הרוח במקום לצעוד עד לסוף המסלול.

הפחד השלישי: אובדן ההגדרה העצמית

הסיפור האחרון הוא סיפורה האישי של שנקר. בתור ילדה, הייתה רצה הביתה מתחנת האוטובוס אחרי הלימודים ומתאמנת שעות בכינור. זה כל מה שאהבה ורצתה לעשות. בימי שבת, היא ואימה היו מתעוררות בארבע לפנות בוקר כדי לנסוע ברכבת למרכז ניו יורק כך שתוכל ללמוד בג'וליארד, אחד מבתי הספר הנחשבים בארה"ב לאומנויות הבמה. בגיל 15 הזמין אותה יצחק פרלמן, האליל המוזיקלי שלה, ללמוד אצלו באופן פרטי. "החלום הגדול שלי להיות כנרת קונצרטים הרגיש בהישג יד", היא מספרת בהתרגשות. אבל אז בוקר אחד, בעודה מתרגלת קטע טכני מסובך, מתחה שנקר את גבולות המאמץ של ידה ושמעה צליל 'פק' מזעזע. "פגעתי לצמיתות בגידים בידי, והחלום נגדע".

"כשהפציעה שלי לקחה ממני את הכינור, מצאתי את עצמי מתאבלת לא רק על אובדן הכלי, אלא גם על אובדן העצמי שלי. כל כך הרבה זמן הכינור הגדיר אותי, כך שבלעדיו לא הייתי בטוחה מי אני או מי אני יכולה להיות", היא מספרת. בדומה לכינור, עבור אחרים זו יכולה להיות הקריירה, ההורות, המראה החיצוני או אפילו ההומור. אלמנטים בנו שהופכים להיות בסיס להגדרה העצמית שלנו ובלעדיהם אנחנו פתאום חשים תלושים. כאילו לקחו מאיתנו את כוח העל שלנו, את מה שייחד אותנו ודרכו או לצידו הכרנו את העולם.

"על אף שאנחנו יודעים שאיכויות שונות ורבות מאפיינות אותנו, אנחנו באופן טבעי נותנים הכי הרבה דגש לחזק והייחודי ביותר. וכשהוא מתערער נדמה שנותרנו בלי כלום".

ההלם הזה ידוע בשם "שיתוק זהות", היא מסבירה. והוא נפוץ כשמה, או מי, שאנחנו חושבים שאנחנו, מוטל פתאום בספק. על אף שאנחנו יודעים שאיכויות שונות ורבות מאפיינות אותנו, אנחנו באופן טבעי נותנים הכי הרבה דגש לחזק והייחודי ביותר. וכשהוא מתערער נדמה שנותרנו בלי כלום.

שנים לאחר מכן, כשבחנה מחדש את חוויית האובדן שלה מול הנגינה בכינור, שנקר הבינה שמה שהכי התגעגעה אליו לא היה הכלי עצמו אלא החיבור הרגשי שהוא יצר עבורה עם אנשים אחרים. היא זוכרת את עצמה כילדה נדהמת מהיכולת לגרום למישהו להרגיש משהו חדש. היום היא מגלמת את אותה איכות מתוך היותה חוקרת קוגניציה ובמסגרת המפגשים הבינאישיים שהיא מייצרת בפודקאסט שלה. גם שם, בזכות הידע שלה והכיוון שאליו היא מנתבת את השיחות, היא זוכה לחוש למידה והתרגשות ביחד עם אנשים אחרים. אבל היום היא כבר לא מעגנת את הזהות בעיסוקים שלה אלא במה שממריץ אותה בתוכם. "עכשיו אני מגדירה את עצמי לא לפי מה שאני עושה, אלא לפי למה אני עושה את זה".

תמונת כותרת: Michaelpuche / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

"לעולם אל תבזבז משבר טוב": צעדים מעשיים לטיפוח נוכחות ומשמעות בתקופות של שינוי

צעד אחד בכל פעם – מחקרים מגלים מהי השיטה היעילה ביותר ליצירת שינוי בחיים

אל הלא נודע – 4 תובנות לצליחת תקופות של חוסר ודאות ו-10 שאלות לגיבוש פתרונות

עוד מרדיו מהות החיים:

שיחה על ייעוד, אהבה ללמידה ויחסים עם חוסר ודאות