ההרצאה השבועית של TED: האנשים שמחזיקים את הצוות מבלי שנבחין בהם

כיצד הנרטיב של ילדותנו מעצב את הקריירה שלנו

באטייה גדל בעיירה קטנה מחוץ לדטרויט, בתחושת חוסר שייכות תמידית. "הייתי הילד היחיד בעיר שהיה לו אבא שחור ואמא לבנה. היו לי טלאים על הג'ינס, וכשירד גשם הגג שלי דלף. והייתי כל כך גבוה […] שהייתי צריך לשאת איתי תעודת לידה לכל משחק", הוא משחזר. ילד שכל מאווייו התנקזו לרצון להשתלב.

בכיתה א' החלו משחקי הקבוצה לתפוס נפח במהלך יום הלימודים ואחר הצהריים. באטייה לא פספס אף מאורע – מהמאורגנים ועד למאולתרים. "כדורסל, פוטבול, בייסבול, לבעוט בפחית, דודג'בול, רוח רפאים בבית הקברות. עבורי אלה לא היו רק משחקים אלא הזדמנויות להשתייך".

"הוא לא עלה למגרש כדי להיות זה שחטף את הדגל של הקבוצה היריבה – אלא כדי לדאוג שהקבוצה שלו תנצח והוא יזכה לחיבוק הניצחון של כלל חבריה".

דמיינו רגע את החיבוק הקבוצתי בסוף המשחק, את האושר המידבק ואת תחושת ה'ביחד' של הניצחון הקבוצתי. עבור באטייה היה זה אוויר לנשימה. הוא לא עלה למגרש כדי להיות זה שחטף את הדגל של הקבוצה היריבה – אלא כדי לדאוג שהקבוצה שלו תנצח והוא יזכה לחיבוק הניצחון של כלל חבריה. "כשעזרתי לחברים שלי לנצח לא הייתי הילד המעורב, לא הייתי הילד העני ולא הייתי הילד הגבוה בטירוף. הייתי חבר לקבוצה".

הגילוי הזה הפך למטרה מרכזית בחייו, ואולי אין זה פלא כיוון שהוא עונה על צורך קיומי: "הפכתי אובססיבי לגבי: איך אני יכול לעזור לחברים שלי לנצח?" הוא אומר ומסביר שבעצם כל מה שחיפש היה אהבה. מתחת לשאלת הניצחון הסתתרו שאלות עמוקות יותר: איך אני יכול להיות בעל ערך לקבוצה שלי? כיצד אוכל לשמח את חבריה ולשמר את האהבה שלהם אליי?

מהן מחוות דבק?

על בסיס השאלות הללו התגבשה קריירה שלמה. באטייה חינך עצמו להסתכל על חבריו לקבוצה, לראות את צורכיהם ולתמוך בהם בצורה הטובה ביותר. מדובר בקריירה נטולת זוהר בעולם שבו היקף התהילה – למי שזוכה בה – הוא מסחרר. "אלו לא מהלכים שגורמים למישהו לרוץ לחנות הקבוצה ולהגיד: באטייה מוביל בכוויות פרקט, אני רוצה את החולצה שלו!" הטקטיקות שלו כללו למידה תיאורטית מדוקדקת של הקבוצות היריבות ויכולת לצפות מהלכים ולהוות מכשול בדרך. פעם אפילו ביקש לעלות למגרש רק כשהשחקן היריב שאליו הוצמד עולה לשחק. את יתר הזמן פינה לשחקני התקפה חזקים ממנו. מאוחר יותר הגיב על כך מאמן הקבוצה דריל מוריי: "אף אחד ב-NBA לא נוהג ככה".

המתבונן בעין בלתי מזוינת עלול לפספס את באטייה. הוא כמעט כמו צללית שנעה במיומנות על המגרש מבלי למשוך תשומת לב. אבל הסטטיסטיקות לאחר פרישתו הראו כמה משמעותי היה. לדבריו, נתונים שנאספו הראו שכמעט בכל הפעמים ששיחק (להבדיל מכשישב על הספסל) – הקבוצה שלו ניצחה בהפרש של חמש נקודות לפחות. "זה שם אותי בשלושת העשורים האחרונים באחוזון ה-97, כלומר, באחוזון העליון של כל שחקן ששיחק ב-NBA. ליד חבר'ה כמו טרייסי מקגריידי וקובי בראיינט המנוח". לשם ההשוואה, מקגריידי הוכתר פעמיים כמלך הסלים ובראיינט נחשב לאחד השחקנים המצליחים ביותר בתולדות ה-NBA. לו היה תואר 'שותף לניצחונות הרבים ביותר' הוא לבטח היה זוכה בו.

"עסק קטן ומצליח, משפחה רחבה מעוררת השראה או קבוצת חברים בעלת קרבה מיוחדת ועשייה משמעותית – בכל קבוצה משגשגת היה לפחות אדם אחד שהתנהל במטרה להגדיל את הפוטנציאל הקולקטיבי".

באטייה מספר על כמה חוקרים מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת באטלר שזיהו את מאפייני הקריירה שלו והחליטו לחפש דמויות דומות בתעשיות שונות. "הם מצאו שבכל צוות מנצח, בכל תעשייה, היו אנשים שחיו כדי לרומם את האחרים". עסק קטן ומצליח, משפחה רחבה מעוררת השראה או קבוצת חברים בעלת קרבה מיוחדת ועשייה משמעותית – בכל קבוצה משגשגת היה לפחות אדם אחד שהתנהל במטרה להגדיל את הפוטנציאל הקולקטיבי.

אם על מגרש הכדורסל "שחקן דבק" ישתמש בגופו כדי לחסום יריבים ולהקל על חבריו שנעים לעבר הטבעת, במפגש של החבר'ה בים הוא יסרוק את הפרצופים, יזהה מי מרגיש בודד ויתיישב לידו עם שתי כוסות בירה וחיוך אוהב. ככל שנגדיל את הגדרת הקבוצה שאליה אנחנו שייכים נגלה יותר ויותר 'מחוות דבק' אפשריות. הכנת ארוחת ערב לשכנה שבן זוגה במילואים ומתפעלת שלושה ילדים לבד תגדיל את הרווחה ותעלה את התפקוד של אחד הפרטים בקהילת המושב שלנו. כתוצאה מכך ישתפר מצב הקבוצה.

כשהולכים עם הרעיון רחוק יותר ורואים בעצמנו איש צוות במין האנושי, "גם משהו פשוט כמו להתכופף לאסוף חתיכת אשפה ולהכניסה לזבל כדי שכולם יוכלו ליהנות מהיופי הטבעי של הפארק" ייחשב למחוות דבק בעלת משמעות. אלו פעולות שלא יצוינו באף לוח ניקוד אבל הן מובילות לניצחון ואי אפשר להגיע אליו בלעדיהן. או כפי שאמרו לבאטייה פעם: "יש בך משהו… כל מה שאתה מתחבר אליו מנצח".