לאורך אלפי שנים ובכל מקום בעולם מתועדים סיפוריהם של מי שמתו וחזרו לחיים. אילו אלמנטים מופיעים בכל התיאורים ואילו פרשנויות שונות הם מקבלים? האם ייתכן שהמוח מספיק מתפקד בשביל לייצר חוויה מורכבת שכזו? ואם לא, האם זה יוכיח את קיומה של הנשמה?
בשבועות הראשונים להתמחותו בפסיכיאטריה קיבל ברוס גרייסון תיק מטופלת שהתמוטטה ממנת יתר. הוא פתח את תיעוד מצבה בעודו אוכל ארוחת ערב, וברגע של היסח דעת שפך מעט מרוטב העגבניות על המסמכים ועל עניבתו. כשסיים, סידר את חלוק הרופאים כך שיסתיר את הכתם וניגש לחדרה, אך מצא אותה עדיין מחוסרת הכרה. במסדרון פגש את שותפתה לדירה, הוביל אותה לאחד החדרים הפנויים ושם שוחח עימה במשך כעשרים דקות. "בשנות השבעים לא היו מזגנים בכל מקום וכדי לא להזיע פתחתי את החלוק והכתם נחשף", הוא מספר בסרטון מבית Big Think. בתום השיחה הוא הציץ שוב בחדרה של המטופלת אך זו טרם התעוררה.
למחרת בבוקר ניגש גרייסון לחדרה של המטופלת, שהתאוששה במהלך הלילה, והציג את עצמו. "אין צורך", היא אמרה בתגובה, "אני זוכרת אותך מאתמול". כשהרופא הצעיר והמבולבל ניסה להסביר שאולי נפלה כאן טעות, תיארה המטופלת את פגישתו עם שותפתה לדירה, את הנושאים שעליהם דיברו ואף ציינה את הכתם האדום על עניבתו.
"זה הפיל אותי מהרגליים", הוא מספר. גרייסון לא הצליח למצוא שום הסבר לוגי או טכני לידיעה שלה. השותפה הייתה האדם היחיד שהחזיק במידע – והיא לא פגשה את המטופלת. "כמדען, ידעתי שאני צריך לחקור את זה. לא מצאתי שום היגיון, ומדענים לא בורחים מדברים שהם לא מבינים אלא רצים לתוכם".
מטאבו לשדה מחקר
אם בעבר נחשב העיסוק בחוויות סף מוות לטאבו בקרב הקהילה המדעית והרפואית, הרי שלדברי גרייסון, במאה ה-21 מתקיימים כנסים מקצועיים רבים בנושא ברחבי העולם, והתופעה כה נפוצה עד כי תמיד קמים רופאים מהקהל ומבקשים לשתף במפגש שלהם עם מטופלים שחוו אותה. מה ידוע לנו על חוויות סף מוות ומה עדיין לוט בערפל? האם התופעה נחווית באופן דומה בקרב דתיים ואתאיסטים או בקרב אנשים מתרבויות שונות? והאם היעדר היכולת להוכיח אותה כתוצר של הגוף יכול להיחשב כהוכחה לקיומה של הנשמה?
כדי להתחיל לדבר על התופעה כדאי להגדיר כמה מונחים. חוויית סף מוות מתרחשת לעיתים במהלך מוות קליני. בדרך כלל מדובר במצב זמני שבו הלב מפסיק לפעום ולספק דם וחמצן למוח. תוך שניות ספורות מתחילת המוות הקליני יאבד האדם את ההכרה. אובדן הכרה יכול להיות רגעי או מתמשך. האדם עוד לא נחשב מת אך הוא חסר תגובה ואינו מתקשר עם העולם החיצון. הוא לא מגיב לגירויים והשרירים שלו נטולי טונוס, כלומר רפויים לחלוטין. עילפון, לצורך ההבהרה, לא נחשב כאובדן הכרה.
מה כבר יכול לעולל מוח גוסס?
במשך עשרות השנים האחרונות בוצעו מחקרים רבים שמטרתם לספק הסברים לחוויות הייחודיות שמתארים מי שהיו על סף מוות. "המדע ניסה להסביר אותן כתקלות של מוח גוסס", אומר גדעון ליצ'פילד בסרטון קצר מבית The Atlantic. למשל, הוא מדגים, ישנו אזור בקליפת המוח שנקרא צומת הרקה והקודקוד (TPJ). בין היתר, הוא משתתף בעיבוד המידע החושי המגיע מהגוף והבנת מיקומנו במרחב. "אם הוא ניזוק הוא יכול ליצור תחושה של חוויה חוץ גופית". במקביל, חלק מהחוקרים סוברים שעודף פחמן דו-חמצני עשוי להשפיע על הראייה וליצור "ראיית מנהרה" – תיאור שחוזר על עצמו. חוסר חמצן ידוע כגורם אפשרי להזיות וכאב ויכול לעודד הפרשת אנדורפינים שבמינונים גבוהים עשויים לעורר תחושת שלווה ואופוריה.
בניסוי אחר, שעליו מספר מקס טובין בסרטון של ה-BBC, גילו מדענים כי ברגעים האחרונים לחייהם, מוחותיהם של מכרסמים הציגו פעילות ייחודית: גלי גמא מסונכרנים זה עם זה ברחבי המוח. אצל בני האדם זו פעילות שנצפית כשהמוח מעבד מידע בצורה מורכבת ומסובכת. ממצא זה עשוי לתמוך בתיאוריה הגורסת כי המוח הוא שמפיק את האירוע ה'רוחני'. אך כדי לאשש זאת יש לבדוק האם גם אצל בני אדם מתרחשת פעילות דומה ברגעיהם האחרונים. האתגר האתי והטכני בלבחון זאת די ברור.
"רובנו לומדים שהמוח מייצר את התודעה, אך האם המוח נמצא במצב שבו הוא יכול לייצר חוויה מודעת כה מורכבת שכוללת מחשבות, רגשות וזיכרונות?"
לצד העובדה שכל המחקרים מציפים רעיונות מעניינים ואולי גם סבירים, "אף לא אחד מההסברים הללו שלם ואין הסכמה גורפת על כך שהמדע תואם את המסקנות", אומר ליצ'פילד. לפי גרייסון, זה נכון גם לגבי פעילות המוח ויציאה מאיזון של מערכות שונות בגוף, וגם לגבי תיאוריות שקשורות בחומרי הרדמה ותרופות שניתנות לאנשים גוססים. "התנאים הרפואיים שבהם מתרחשות החוויות מגוונים מכדי להסביר תופעה שנראית כה נפוצה ועקבית", מוסיף ליצ'פילד, ומסביר כי הסתירות מתקיימות בשפע: למשל, אנשים רבים תיארו חזיונות גן עדן ולא סבלו מחוסר חמצן, ואחרים תיארו ראיית מנהרה ולא סבלו מעודף פחמן דו-חמצני.
היום, יותר מאי פעם, ברור כוחו של המוח. הוא מתעתע בנו לראות את המציאות בצורה כזו או אחרת, החומרים המופרשים בו משפיעים על התנהגויותינו ואפשר לומר אפילו – מכתיבים את אופיינו. "רובנו לומדים שהמוח מייצר את התודעה", אומר גרייסון. אך האם מוח בגוף שנמצא על סף מוות מסוגל לייצר חוויה מודעת כה מורכבת שכוללת מחשבות, רגשות וזיכרונות? לדבריו, חוויות סף מוות רבות התרחשו במצב פיזי כה קשה עד שלא היה ספק כי המוח אינו מסוגל לתפקד מספיק טוב בכדי לייצר חוויה מורכבת כזו. במילים אחרות, הממצאים המדעיים לא מצליחים באמת לתמוך בכך שמדובר בתוצר של המוח.
עד כאן הצד הפיזיולוגי המאפיין את התופעה ככלל. אבל מה לגבי הצד הסובייקטיבי שלה? "רוב חוויות סף המוות די דומות ברחבי העולם ובמהלך המאות", אומר גרייסון, "ועם זאת, האופן שבו אנשים מתארים את התופעות הללו מושפע מהרקע התרבותי שלהם". ואכן, מחקר שהשווה בין עדויות סף מוות ביפן ובארה"ב מצא כי קיימים אלמנטים שחוזרים על עצמם, מה שמרמז על דמיון פנומנולוגי, אבל השמות שהנבדקים נותנים להם משתנים מאוד ומגלים כמה השפעה יש לתפיסה ולידע המקדים שלנו על החוויה.
איזו ציפייה יש לנו מהמוות?
האלמנטים הבולטים שתוארו בשתי הקבוצות כללו תחושות של שלום, מפגש עם אור בהיר והימצאות במקום שמימי. בזמן שבמערב האור הבהיר מואנש לעיתים קרובות ומפורש כאלוהים, ישו או מלאך אוהב, עבור היפנים הוא נתפס כאור ניטרלי, כלומר כתופעה חסרת רגשות כלפי החווה – אך הוא כן מעורר תחושת אופוריה. לדברי החוקרים, ההבדל בפרשנות טמון בכך שלעומת המערב, ביפן רק 25% מכלל האוכלוסייה רואים חשיבות בדת והאופן שבו הם מתארים או מבינים את החוויה אינו נשען על סמלים דתיים וציפיות שמקורן בדת. יש לציין כי דת השינטו, הרווחת ביותר ביפן, מעמידה במרכז הסגידה את רוחות הטבע או ישות שמכונה 'נוכחות רוחנית' ובכך, גם אלו שמאמינים בה אינם נשענים על עולם סימבולי דומה לזה של הדתות המונותאיסטיות. באופן דומה, בזמן שבמערב אנשים כמעט תמיד מדווחים על הגעה לשמיים, ביפן חלק גדול מהמקרים מספרים על גן פרחים – מרחב שעבור היפנים הוא רוחני, מרגיע ומקודש.
לעומת זאת, סקירת חיים ('ראיתי את כל החיים עוברים לי מול העיניים') והצלה על-טבעית הם אלמנטים שתוארו רק במערב. החוקרים סוברים כי האמונה בשיפוט בתום החיים (מי לגן העדן ומי לגיהינום) היא שמעוררת את החוויה הזו, ולכן היא נעדרת בקרב היפנים, שאינם מצפים לכך. ההצלה מקושרת להאנשה של האור הבהיר ולכן רווחת רק במערב. דוגמה אחרת שמבטאת הבדל תרבותי (לעומת דתי) היא גבולות. במערב יתוארו דלתות, גדרות או אולי ערפל שמהווה סוף שדה ראייה, ואילו ביפן יהיו אלו נהרות שתוחמים את התרחשות העניינים.
באופן מסוים, הנתונים שמספרים כי החוויות משתנות בין תרבויות ואמונות סותרים את הגישה הרוחנית יותר שסוברת כי סוג כלשהו של חיים ממשיך להתרחש לאחר המוות. אחרת, מדוע כל נשמה מגיעה למקום אחר? ההבדלים בתיאורי החוויה דווקא תומכים בהשערה שבדומה לחלומות, גם חוויות סף מוות הן תוצר של המוח האנושי המופלא, אך גם זו, כאמור, תיאוריה שנתקלת בקשיי הוכחה.
"בחוויית סף המוות, חושיהם של אנשים התחזקו בצורה מדהימה, ולעיתים קרובות הם מדווחים על שמיעת צלילים שמעולם לא שמעו על כדור הארץ או על ראיית צבעים שמעולם לא ראו קודם לכן. אדם אחד אמר לי: זה כמו לנסות לצייר ריח עם צבע גיר".
קו חקירה נוסף שמעסיק את גרייסון הוא תיאורים חוזרים של תחושה מציאותית יותר מאשר במציאות. "בחוויית סף המוות, חושיהם של אנשים התחדדו בצורה מדהימה, ולעיתים קרובות הם מדווחים על שמיעת צלילים שמעולם לא שמעו על כדור הארץ או על ראיית צבעים שמעולם לא ראו קודם לכן. אדם אחד אמר לי: זה כמו לנסות לצייר ריח עם צבע גיר". אי אפשר שלא להרהר בטרומן, מ"המופע של", שלבסוף גילה כי יש מציאות אמיתית יותר מזו שבה הוא חי. כיוון החקירה הזה פותח דלת לעולם שלם של שאלות: מה אם כל אותם אנשים הציצו אל מאחורי הקלעים וחזרו? מה אם ההצצה הייתה כה מציפה ומטלטלת שרק את חלקה הם מצליחים להסביר במונחים של המציאות 'הרגילה'? ואולי זה גם המקור לשונות בדיווחים? מה אם ב'מציאות האחרת' כולנו פיצולים של תודעה אחת, כפי שהציעו בעבר חוקרים, ולכן המטופלת של גרייסון הכירה את השיחה שניהל בחדר אחר עם שותפתה לדירה? והאם, בהינתן מפתח, בכל רגע נתון אנחנו יכולים להתחבר למאגר מידע קולקטיבי היפותטי שמכיל מידע על כל מה שמתרחש?
“אני חושב שאחת הסיבות לכך שאנשים רבים מוצאים חוויות סף מוות מעניינות כל כך היא שהן טומנות בחובן את ההבטחה להסביר לנו מהי נשמה, והאם יש חיים לאחר המוות, לאחר שהגוף שלנו מתפרק", אומר גרייסון. ובאמת, אינספור הוגים וחוקרים ניסו במהלך ההיסטוריה לקבל בהירות לגבי השאלה אם נשמה היא המצאה של המוח או שהיא מעין תופעה שמתקיימת לצידו? אך האם גילוי שיבהיר כי מה שקורה הוא לא תוצר של מוח מלא קצרים, בהכרח יעיד כי משהו אחר נותר חי בעוד הגוף שלנו מת? וגם אם כן, האם נוכל בוודאות לקרוא לו "נשמה"?
תובנות מוצקות בנושא טרם גובשו, אך החתירה לטוב, שהמוח עסוק בה במה שנדמה לו כרגעיו האחרונים, מעניינת בפני עצמה. אלו שמבקשים להוכיח את אחריות המוח האנושי לדבר, בעצם טוענים כי הוא זה שמספר לנו את הסיפור הנעים הזה, ששואף לסגירת מעגל חיובית. השאלה שנותרה פתוחה היא זו: אם המוח שמחולל את המחשבות האלה לא מאמין בהמשכיות אחרי המוות, לשם מה נחוץ לו סוף טוב? במקביל, מי שטוענים כי זוהי הצצה למציאות גבוהה, מחזיקים באמונה שמתחת ומעל לכל קיים טוב.
העדויות בקרב מי שמת וחזר לחיים תומכות ברובן באמונה הזו בטוב. בין שהוא לובש צורה גשמית או מתקיים כחוויה אופורית ושלווה של 'חזרה הביתה' – סיום אופטימי מצטייר כמאפיין יסוד שחקוק באנושיות שלנו.
תמונת כותרת: Ahmad Odeh / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כדי לחיות את החיים במלואם, יש מי שמוצא תועלת דווקא בהתבוננות על סופם
גבולות החיים הולכים ומיטשטשים – מדענים גילו גנים שמופעלים אחרי המוות
האם מדע הפיזיקה יכול לשלול קיום אחרי המוות? תיאוריית התודעה הקוונטית עומדת למבחן
עוד מרדיו מהות החיים:
