איך להתחיל להקשיב לעצות של עצמנו

כשאנחנו לכודים בסבך של אגו וחששות, העצות הנכונות ביותר נשארות מחוץ להישג יד. טכניקה פסיכולוגית ייעודית מסייעת לאמץ זהות אחרת לכמה רגעים, ולהביט על הסיטואציה ממרחק רגשי, כך שנוכל לגשת לבעיות שלנו כפי שהיינו מייעצים למישהו אחר.

דניאל דותן | 10 אוגוסט, 2026

"מהי העצה הטובה ביותר שקיבלת בחייך?" היא כנראה אחת השאלות המאתגרות בראיונות עבודה. בשלב זה חלק מהמועמדים נוטים לשלוף מזיכרונם עצה כלכלית או פיננסית כלשהי, אחרים ידקלמו תובנה מעולם הקריירה או מספר הדרכה מקצועי, וישנם כאלו שירחיקו לכת וינקבו במנטרה רוחנית שהם מאמינים כי תרמה לרווחתם.

בזמן שרובנו, אולי אפילו ברגע זה ממש, מנסים לחשוב על עצות פרטניות, ספק גדול אם אפשר באמת לבחור אחת מתוכן. כשזה נוגע להכוונה, אולי מועיל יותר לחפש מקור עקבי לעצות טובות מאשר להסתמך על עצת זהב חד-פעמית. התשובה לכך פשוטה באופן מפתיע, ובאותה נשימה נדירה באופן תמוה: אנחנו עצמנו.

בחיי היום יום אנחנו שופעי עצות. לעיתים נראה שאנחנו מרעיפים אותן על ימין ועל שמאל, כמעט באופן אגבי. זו יכולה להיות אמא שלנו, שמתקשרת לשאול אם אנו סבורים שעליה לפנות ישירות אל השכן שפלש לשטח החצר שלה, או להוציא לו במקום זה מכתב אזהרה מעורך דין; זו יכולה להיות חברה שלנו שתוהה אם כדאי שבתה תלמד באוניברסיטת ת"א או בירושלים; זה יכול להיות קולגה שמשתף אותנו בסיטואציה רגישה ומתייעץ כיצד להתנהל מול הבוס. איכשהו, נדמה שהרבה יותר קל לנו לייעץ לאחרים מאשר להתמודד עם השאלות האלו בעצמנו.

ואנחנו מפסידים מזה: הרי העצות שאנחנו מחלקים לאחרים הן באופן טבעי הכי מדויקות, נכונות וטובות דווקא עבורנו. מדוע? ריצ'רד לאריק, פרופסור לניהול וארגון באוניברסיטת דיוק בארה"ב, מבהיר בריאיון ל-New York Times: "מחקרים מצביעים על כך שכאשר אנו נותנים עצות, הן לעיתים קרובות מוטות כלפי החוויות שלנו. אנו חולקים תובנות שאנחנו היינו מוצאים שימושיות".

מדוע אם כך, אנחנו ממעטים עד כדי נמנעים מלתת לעצמנו עצות?

לאן נעלם כישרון הייעוץ שלנו כשזה נוגע אלינו?

כאן נחשף הפרדוקס המרכזי של הייעוץ: הפיצול המוחלט בין התובנות הצלולות והרציונליות שאנו מציעים לאחרים, לבין העיוורון שפוקד אותנו כשאנו זקוקים לאותן תובנות בחיינו שלנו. אחת הסיבות לכך היא שברגע שמעורבים אגו וחששות מפני ההשלכות, האובייקטיביות נעלמת. העצה שניתן לחבר נראית פשוטה ובהירה, בזמן שאותה החלטה אישית שלנו נמהלת בערפל של היסוסים וספקות שאין לנו שליטה עליהם. התודעה האנושית, כפי שנראה, מתקשה להפריד בין תפקיד 'הצופה המרוחק והמושכל' לבין תפקיד 'הנועץ הפגיע'.

חשבו למשל כמה קל לנו להרגיע חבר מבוהל מול משימה מורכבת, בזמן שאצלנו בראש אותה משימה בדיוק מתנפחת לממדים של 'הר עצום ומאיים' – תוצאה של חרדה אישית שמשבשת את קנה המידה. ד"ר למדעי ההתנהגות דני קני מבהיר במאמר ב-Big think את הסיבה לכך שהעצה שהייתם נותנים לחבר בחמש דקות היא העצה שלא תוכלו לתת לעצמכם בחודש.

"כולנו חווינו גרסה כלשהי של זה, שבה העצה שאנחנו נותנים לחברינו היא מדויקת, חכמה וממוקדת. אנחנו יכולים לראות את הכל בצורה כל כך ברורה", הוא אומר. ועם זאת, לדבריו, "כשההחלטה היא שלי, אני לא מסתכל על בעיה – אני לכוד בתוך אחת".

"כולנו חווינו גרסה כלשהי של זה, שבה העצה שאנחנו נותנים לחברינו היא מדויקת, חכמה וממוקדת. אנחנו יכולים לראות את הכל בצורה כל כך ברורה. ועם זאת, כשההחלטה היא שלי, אני לא מסתכל על בעיה – אני לכוד בתוך אחת".

"זו הזהות שלי, הפחד שלי, האובדן שלי, כולם מסתחררים יחד […] קרבה זו היא שמצמצמת את היכולות המדויקות שמהן בנוי שיקול דעת טוב: היכולת לראות נקודות מבט מרובות, נוחות עם חוסר ודאות, והענווה לחשוב שאני עלול לטעות. אבל ככל שאנחנו קרובים יותר, כך קשה יותר לגשת ליכולות הללו".

ומִי יכול להמחיש את העניין הזה טוב יותר מאשר ספָּק העצות התנ"כי האולטימטיבי – המלך שלמה? הפילוסוף והסופר הבריטי ג'וני תומסון מסביר ב-Big Think את הדיכוטומיה המובהקת בין עצותיו המועילות של המלך ובין האופן המרושל שבו ניהל את חייו שלו: "לשלמה היו נשים ופילגשים פגאניות רבות, וככל הנראה גם שלל ילדים לא חוקיים. הוא היה פזרן, ולא הקדיש מחשבה רבה לחיים מתונים ורציונליים. למרות כל תבונתו בכל הנוגע לענייני אחרים, שלמה היה קצר ראייה באופן מצער בכל הנוגע לענייניו שלו".

נראה שהחוכמה הגדולה ביותר נוטה להתפוגג כשהיא נדרשת לארגן את חיינו שלנו. אם המלך שלמה שנחשב לחכם באדם לא הצליח לייעץ לעצמו איך לחיות נכון, מדוע שאנחנו נצליח? אולי בזכות כלים פסיכולוגיים מבוססי מחקר שלא היו זמינים כל כך בשנת 970 לפנה"ס.

ספר קהלת משופע בחוכמת חיים שרלוונטית עד היום, וכל זה לא מנע משלמה המלך להסתבך בחייו. צילום: joshimerbin / shutterstock

אורח לרגע רואה כל פגע – איך להיות אורחים של עצמנו?

בז'רגון הפסיכולוגי קיים המונח 'ריחוק עצמי' (Self-distancing), ופירושו הוא שככל שאנחנו מרוחקים רגשית מהבעיה ואובייקטיביים לגביה, כך קל לנו יותר לנתח אותה ולהגות עצה. כשהבעיה היא שלנו, לעומת זאת, הרגשות סביבה מקשים לגשת לפתרון באופן שקול ואובייקטיבי.

מומחים פיתחו טכניקות ליישום יזום ומכוון של מנגנון הריחוק העצמי, כלומר, התבוננות בבעיות שלנו מנקודת מבטו של צופה חיצוני. הרעיון אינו לחכות שהסערה הפנימית המפריעה לנו להתמודד עם הבעיה תחלוף מעצמה, אלא לייצר באופן מלאכותי את המרחק והאובייקטיביות הדרושים לראיית הדברים כפי שהם – מחוץ לסבך הרגשות והאגו.

"כאשר אנשים שומרים על ריחוק עצמי, הם מסוגלים לחשוב בחוכמה על בעיותיהם הבין-אישיות כמו על בעיותיהם של אחרים", מסביר פרופסור לפסיכולוגיה חברתית איתן קרוס, בריאיון למגזין של אוניברסיטת מישיגן. לדבריו, טכניקת הריחוק העצמי פשוטה לביצוע. "פשוט ביקשנו מהמשתתפים שלנו להשתמש בשמם ובכינויי גוף אחרים שאינם גוף ראשון, כמו 'אתם', כשהם חושבים על עצמם", הוא מסביר, "במקום לומר 'למה אני מרגיש ככה?' אתם מאמצים פרספקטיבה מרוחקת על ידי שאילת עצמכם 'למה אתם מרגישים ככה?'"

אם נחזור לקני, גם הוא מציע לפתור את המלכוד הרגשי הזה בעזרת טכניקת ריחוק עצמי מובנית: "לעזור לעצמך לעיתים קרובות פירושו ללמוד למסגר מחדש את הבעיה באופן זמני כך שלא תהיה הגיבור. מה שאתה צריך זה לאמץ מרחק במכוון כדי לבחון את הסיטואציה, את השחקנים ואת המהלכים באובייקטיביות". כדי לעשות זאת בפועל, הוא מציע תרגיל פשוט: "בפעם הבאה שהחלטה שלך מתעכבת זמן רב מדי, כתוב אותה כאילו היא שייכת למישהו אחר. תן לאדם הזה שם. תאר את מצבו בגוף שלישי: שרה קיבלה תפקיד שמתאים לה יותר ומשלם פחות. עכשיו תן עצה לשרה. בקול רם, או על הדף, בקול שהיית משתמש בו בפועל עם עמית שאתה מכבד".

"הרעיון אינו לחכות שהסערה הפנימית המפריעה לנו להתמודד עם בעיה כלשהי תחלוף מעצמה, אלא לייצר באופן מלאכותי את המרחק והאובייקטיביות הדרושים לראיית הדברים כפי שהם – מחוץ לסבך הרגשות והאגו".

ההתמודדות עם הפער שבין 'הנועץ הפגיע' לבין 'הצופה המרוחק' מקבלת תפנית מעשית, כמעט הנדסית, אצל מומחי ארגון Simple not easy העוסק בכלי ניווט התנהגותיים לקבלת החלטות. הם מציעים בין היתר לתרגל פרקטיקות להרגעה ומרכוז, כמו מדיטציה, הליכה בטבע, או קריאת ספר טוב כפעולות מקדימות למשימה העיקרית: "רשמו את הערך שכל אחת מהפרקטיקות הללו מייצגת (למשל: רוחניות, בריאות)".

הכתיבה והמיפוי המתודיים הללו הם דרך יזומה להעלות פתרונות שכבר קיימים בתוכנו, ורק מחכים לקילוף השכבות הרגשיות. "כעת אתם מוכנים לשקול אילו מחשבות או תוכניות יש לכם שיכולות לקרב אתכם לאן שאתם רוצים להגיע. רשמו אותן בלי לצנזר או לשפוט את יעילותן. חשבו על זה כעל סיעור מוחות עם עצמכם ועם הצופה הפנימי שלכם". על פי אנשי הארגון, המעבר לעמדת 'מנהל האירוע' מאפשר לנו לגייס כוח פנימי עצום: "יש חלק במוח שלכם – הצופה הפנימי – שמכיר את כל הנרטיב שלכם, כולל המשאבים הפנימיים והחיצוניים שלכם, שדואג לטובתכם ויכול לספק תובנות לגבי הצעדים הבאים הטובים ביותר עבורכם".

אחת הדרכים הטובות ביותר לקבל עצה טובה, היא לתת אותה

כשמרחיבים את המבט, מצוידים בתובנות הפסיכולוגיות של המומחים, קשה שלא לתהות – האם נוכל להשתמש בידע הזה גם בכיוון ההפוך? כפי שאנו מונחים לאמץ את טכניקת הריחוק העצמי כדי לייעץ לעצמנו ביעילות, מה אם נאמץ טכניקה הפוכה – 'חיבור עצמי' – בבואנו להעניק עצה לאדם אחר?

בטרם אנו ממהרים לספק עצה לבן משפחה, לחבר או לקולגה – מה אם ננסה להתחבר אל המורכבות הרגשית שבה הוא שרוי, ונבחן – האם אנחנו עצמנו היינו מסוגלים לפעול על פי אותה עצה שבכוונתנו לתת? האם היא הייתה משרתת אותנו על הצד הטוב ביותר?

אולי דווקא דרך המוכנות לראות את הפגיעות של עצמנו בתוך הסיטואציה של האחר, העצות שנעניק לאחרים יהפכו מדויקות, רכות ומועילות הרבה יותר? ייתכן אפילו שנוכל לאמץ אותן בחזרה אל עצמנו כשנהיה בעתיד בסיטואציה דומה ונזדקק לעצה מועילה.

תמונת כותרת: Andrej Lišakov on Unsplash