כל הדברים סופם להתקלקל, להיפגם, להינזק או להישבר. זו עובדת מציאות שאין מנוס מפניה. אנחנו עושים ככל שביכולתנו כדי לשמר דברים, אך כשאנו נכשלים בכך, הערך שלהם יורד בעינינו. ואולם, בחפצים פגומים טמון יתרון שעשוי במקרים מסוימים להתעלות על ערכם המקורי: זו הדרך של האנושות ללמוד ולהתפתח.
אם זה לא מקולקל, אל תתקן את זה. כשדברים עובדים כמו שצריך למטרה שלשמה נוצרו, פעמים רבות אנחנו נוטים שלא 'להתעסק' בהם יותר מדי, מחשש שנגרום נזק: אנחנו לא בדיוק מבינים את מערכת ההפעלה של הטלפון, את הלוח האלקטרוני של השלט או את מנגנון ההילוכים באופניים. כל זמן שהם פועלים כראוי, גם אין לנו סיבה לגעת בהם. מדוע שניקח סיכון לחבל במכשיר תקין לחלוטין? בשם הסקרנות בלבד?
ובכן, לסקרנות יש קייס חזק משנדמה במבט ראשון. בשונה מסתם מציצנות, יש לה ערך פונקציונלי, מהחשובים בהוויה האנושית: היא אחד המניעים החזקים ביותר ללמוד, להשתפר, לגלות. להתפתח כבני אדם. כשדברים מתקלקלים נפתחת בפנינו הזדמנות להתחיל לנבור בהם ללא חשש, ללמוד אותם ולהבין אותם לעומק.
יש מקרה בוחן משעשע שבו אפשר לקבל הצצה לעולם נטול פחד להרוס דברים. כשחיילים מדברים על כלי רכב ושטח, מה שקורה המון מאיזושהי סיבה, מתישהו השיחה תמצא דרכה לבדיחה: "אתם יודעים איזה רכב הכי עביר? רכב צבאי". יש גם גרסה אזרחית, "רכב חברה". כשאין לנו פחד מההשלכות של הפעולות שלנו, אנחנו מעיזים יותר. כשיש מי שיתקן, יחליף, יגרור – פתאום השלולית לא כזו עמוקה, הזמן דוחק מכדי להאט בבורות, ו'היצרן לוקח מקדם בטיחות גדול'. כמובן, כלל לא בטוח שההשערות הללו מעוגנות בשטח, אבל בסוף, מי שנכנסו לתא הנהג של רכב צבאי, סביר שיצאו ממנו קצת יותר מנוסים ובטוחים ביכולות ובמגבלות שלהם. ושל הרכב.
עד כמה שמוצר מקולקל נראה עניין של מה בכך, ודאי בעידן אלי-אקספרס, טמו ודומיהם, לגישה שלנו כלפי חפצים יש שורשים עמוקים בהוויה האנושית, והיא יכולה להשליך גם על המישור המנטלי של בני אדם. על המאזניים נמצאים זה מול זה פחד מהלא נודע – והתפתחות.
הגשמי פגום מעצם קיומו
המאבק בין שני הכוחות הללו לבש צורות רבות בתרבות האנושית לאורך ההיסטוריה. אחד מהם הוא המערך הבינארי של שלמות / פְּגִימוּת. ליחס בין שתי האפשרויות יש השפעה מרחיקת לכת עלינו, בהיותו מוקד סיסמי לשאלות קיומיות. למעשה, סיפור עץ הדעת, המיתוס המכונן של עצם ההוויה האנושית בכל הדתות האברהמיות, הוא אחד, של פגיעה בשלמות.
במקרה של תרבות המערב, ליחסי אדם-שלמות היו יסודות נוספים לבנות עליהם, כמו הפילוסופים הקאנוניים של יוון. לסלי סטיבנסון, סופר ומרצה לפילוסופיה, מסביר במאמר בכתב העת International Journal of Philosophy and Theology כי אפלטון עשה הפרדה בין התופעות שאנו תופסים בחושינו ובין צורת המקור המופשטת שלהן, מה שכינה "אידיאות". אלה הן התבניות המושלמות, אבות-הטיפוס שמהם נגזרות כל הווריאציות במציאות. לשם המחשה, על הכבישים נוסעים אלפי דגמים של מכוניות, אבל יש בלו-פרינט אבסטרקטי אחד של 'המכונית המושלמת'. אין לה קיום ממשי, ולמעשה גם לא יכול להיות לה, היא רעיון ותו לא. ואת הרעיונות המושלמים האלה שמהם כביכול נובעת המציאות שלנו, זיהה אפלטון עם עצם הרעיון של 'טוב'. במילים פשוטות: מושלם=טוב.
יותר מזה, המושלם, הטוב והיפה יוחסו לאלוהי. לכן הגיוני, כפי שמסביר סטיבנסון, שלאדם יהיה קשה מאוד להגיע לתפיסה של משהו בצורתו המושלמת, אם בכלל. כאן חוצה קו המחשבה של אפלטון את סיפור עץ הדעת: "לא רק שאין בידינו להשיג את האידיאלי, אלא אנו מייצגים את הנפילה ממצב קודם של חסד". סטיבנסון עושה את החיבור ליהדות ומסביר כי בסיפור הבריאה אלוהים "ראה כי היצירה שלו טובה [דגש במקור], מה שנראה כמרמז על סטנדרט אובייקטיבי של טוב, להבדיל מטפיחה עצמית על השכם. אבל בנפילה נפגמה כל שלמות ראשונית במהרה על ידי חטאי האדם".
פגיעה בשלמות המטפיזית של הבריאה היא ערש לידתו של האדם. גן העדן הארצי עם חטא אדם וחווה מאת פטר פאול רובנס ויאן ברויגל האב, סביבות 1615
נקודה אחת בדבריו של אפלטון רלוונטית במיוחד לתפקידם של דברים שבורים בחיינו. "הוא אפילו הציע", כותב סטיבנסון, "שבקיום טרום הלידה של נפשותינו האלמותיות נהנינו מהיכרות עם הצורות [המושלמות], ושניסיוננו בחיפוש ולמידה הוא למעשה סוג של היזכרות". אפלטון, אפשר לומר, התייחס לקיום שלנו כאן, כפי שאנו מדברים עתה על חפצים שבורים – מגרש משחקים שבו אנו למדים כיצד צריכים הדברים לעבוד באמת.
הוגים מונומנטליים שבאו מאוחר יותר על ציר הזמן המשיכו את דרכם של המיתוסים המכוננים על שלמות, יופי ואלוהות. כך למשל, מספר סטיבנסון, דקארט התייחס לאלוהים כאל "ישות מטפיזית טהורה מושלמת, כל-יודעת וכל-יכולה". או קאנט, שדיבר על שלמות כיעד שהכרחי לחתור לעברו, בזמן שהוא בלתי ניתן להשגה במהותו.
כל ההגות הזו מבהירה את החשש שיש לנו מפני המושלם: הוא נקשר באלוהות ובחטא הקדמון. וזו לא ביקורת על המיתוסים. למעשה, הם פשוט מבטאים פרדוקס בקיום האנושי – הבנה של האפשרות התיאורטית לשלמות, ובאותה נשימה הכרה בכך שהאדם אינו יכול להגיע אליה. כשחושבים על כך, זו תעלומה שהמוח האנושי הבלתי-מושלם בכלל הצליח לייצר קונספט שכזה.
מה שעוד מבהירה ההגות הזו הוא את תפקידם של דברים שבורים עבורנו: סביבה בטוחה ללמידה והתקדמות. ההיגיון הוא כזה: אם לבלתי-מושלם כבר אי אפשר להזיק, מוטב שנשתמש בו כמעבדת ניסויים. בין אם זה הקיום הפיזי שלנו עלי אדמות (לעומת מציאות מטפיזית מושלמת), ובין אם זה משהו פרוזאי כמו ממטרה שנשברה.
סימטריה משתקת
אחד המאפיינים המרכזיים שאנו בני האדם קושרים לשלמות ויופי הוא סימטריה, קשר שמעוגן ממש בחוקי היקום. במאמר ב-Aeon מסביר ד"ר אנתוני פיליפס, ראש המרכז לחומרים מעובים במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת לונדון, כי אבני הבניין הבסיסיות ביותר של היקום מאורגנות בצורה סימטרית, ובכלל החוקים ששולטים בו הם סימטריים במהותם. טיב הקשר בין שלמות וסימטריה מבוסס על שימור והמשכיות: "אנרגיה נשמרת, למשל, כיוון שחוקי הפיזיקה נותרו עכשיו כפי שהיו לפני מילניום; מומנטום נשמר כיוון שהם פועלים כאן כפי שהם פועלים בפלוטו".
יתרה מזאת, פיליפס מסביר כי עצם הסימטריה של דבר מה היא שמקנה לו את ערכו השימושי. דפוסי ההתארגנות של מולקולות, למשל, מעניקים לחומר את תכונותיו, וזה משליך כמובן גם על חפצים שמהם מורכבים החומרים האלה. "למשל, אם אנו מתכננים חיישן מגע או רכיב זיכרון של מחשב – לדפוסים האלה חייבת להיות הסימטריה הנכונה כך שתייצר את התכונות השימושיות הללו".
"אפלטון עשה הפרדה בין התופעות שאנו תופסים בחושינו ובין צורת המקור המופשטת שלהם, מה שכינה "אידיאות". אלה הן התבניות המושלמת, אבות-הטיפוס שמהם נגזרות כל הווריאציות במציאות. לשם המחשה, על הכבישים נוסעים אלפי דגמים של מכוניות, אבל יש בלו-פרינט אבסטרקטי אחד של 'המכונית המושלמת'. אין לה קיום ממשי, ולמעשה גם לא יכול להיות לה, היא רעיון ותו לא".
מתבהר 'משולש שלמות' (בטח שווה שוקיים) שקודקודיו הם סימטריה, שימור ופונקציונליות. הטיעון הוא כדלקמן: לדברים יש מצב אידיאלי שבו נוצרו, המבוסס על סימטריה, והוא זה שמאפשר להם למלא את תפקידם בעולם. כדי שימשיכו למלא את מטרתם, דהיינו ישתמרו, אל לנו להפר את מצבם הנוכחי, כלומר את השלמות או את הסימטריה שלהם.
זהו חיזוק נוסף לחשש הקיומי שלנו מ'לגעת' בדברים שעובדים. מדיח כלים חדש מהניילון נמצא במצב מושלם. מי מאיתנו יפרק אותו לחלקים עוד לפני השימוש הראשון, רק כדי ללמוד איפה יושב גוף החימום?
תקינותו של מדיח הכלים והפחד לקלקל אותו מחוברים ישירות לפחד הקיומי שלנו מפני הלא נודע. אנחנו לא יודעים מה יהיו ההשלכות של מעשינו, של השינוי שניצור, ולכן חותרים לשמר את מצב המדיח – ותשלימו פה כל דבר אחר – כפי שהוא. מושלם.
כך יוצא ששלמות מובילה לקיפאון. וזו בדיוק עמדתו של פיליפס לגבי ידע. "אכן, יש מובן שבו סימטריה היא ההיפך ממידע. אם הייתי מראה לכם כנף אחת של פרפר, יכולתם בקלות לצייר את השנייה", הוא מסביר. "מאחר והחלק החסר ניתן לשחזור כה בקלות, הוא אינו נושא מידע חדש".
בעלי חיים שונים מנסים שלא לשבור את הדפוסים בסביבתם כדי להימנע מיצירת מידע. צילום: Getty Images on unsplash
ואילו שבירת סימטריה ודפוסים, לשיטתו, מייצרת את התנאים לפיתוח ידע. אפילו אם נביט בעץ הלימון שבחוץ בזמן שהלימונים טרם הבשילו וצבעם ירוק, ממרחק מסוים לא נוכל לדעת שהם שם. אך מייד כשיצהיבו יצוף מידע חדש – לבד מעלים על העץ יש גם פירות. שבירת הדפוס הירוק המושלם מציפה מידע לסביבה. זה עובד גם הפוך – כל עולם ההסוואה בטבע מבוסס על הידמות לדפוס קיים ושמירה על שלמותו, בכדי שלא לייצר מידע לחיות אחרות.
המעבר בין היישום היומיומי של עקרונות השלמות, ובין המקור האוניברסלי שלהם, מלווה גם את הסבריו של פיליפס. כשאנו מנסים להבין את חוקי הקוסמוס, הוא מסביר, אנו מנסים למעשה "להבין את המרק הקדמוני הסימטרי של היקום המוקדם, באמצעות הסתכלות עליו אחורה מגרסתו השבורה, עתירת הדפוסים הקיימת כיום". על פי אחת התיאוריות היקום טרם המפץ הגדול היה נקודה סינגולרית שהכילה את כל הפוטנציאל האפשרי של הקיום, רק במצב אחיד, מושלם. אנרגיה גולמית.
מרגע הפיצוץ החלו להתגלם כל הדברים במציאות – חומר, חוקי הפיזיקה וכן הלאה. והם מבטאים מידע. במובן עמוק רק כשדברים נשברים נוצר מידע. במצב שהכול אחיד, כמו במצב הסינגולרי של היקום, הכול נראה אותו הדבר ואין לזה כל משמעות. אגב, בפרקים הבאים, על פי החוק השני של התרמודינמיקה, היקום אמור להתפרק חזרה לרכיביו ולהפוך ל'משהו' אחיד. 'משהו', כיוון שאין הגדרה של ממש למצב הזה, בדיוק מפני שהוא לא נושא מידע. אנו רואים את התהליכים הללו מתרחשים כל הזמן בעלים שנרקבים, בסלעים שנשחקים וכן הלאה. זהו אובדן מידע בזעיר אנפין, שמתחולל גם ברמה האוניברסלית בצורת מותם של כוכבים.
"דברים שנשברים מפתחים בנו את הביטחון ללמוד ולהתפתח, הם מסירים חסמים קמאיים שלנו מפני הלא נודע. הנה, אנחנו יודעים, זה לא עובד. אז מה ישנה אם נזיק לזה עוד? כל דבר שהתקלקל או ששלמותו הופרה, מעצמים דוממים ושימושיים ועד לעקרונות מופשטים, הוא בגדר שכר לימוד ששולם מראש ובעל כורחנו".
ובחזרה ליומיומי: "ברמה מסוימת של הפשטה, במדע ואומנות כאחד, שבירת סימטריה יוצרת את המרחב הרעיוני עבור דברים מעניינים להתרחש. דפוסים אולי מושכים בעינינו אך, מסאגות עתיקות ועד טכנולוגיה מודרנית, הם הכי מעניינים, שימושיים ומגלים כשהם נשברים".
את הקביעה הזו ממחיש היטב ג'ושוע רות'מן דרך משנתו של הפילוסוף מרטין היידיגר. בטור ב- New Yorker הוא מסביר כי היידיגר הציג שתי דרכים שבהן אנו יכולים להתייחס לחפצים, לצורך העניין ידית של דלת. הדרך הראשונה היא כשהידית תקינה ואז אנו מתייחסים אליה באגביות, כלאחר יד, במודעות נמוכה לקיומה. "אבל אותה ידית, אם נשברת, יכולה להפוך ל'נוכחת לפנינו': בדיוק משום שהיא לא עובדת, אנו מבחינים בה, בוחנים אותה, מנסים להבין אותה כדי שנוכל לתקן אותה". זה האופן השני שבו אנו מתייחסים לדברים, ולדברי רות'מן, "מה שנכון לגבי ידית לעיתים קרובות נכון גם לגבי לנורמות חברתיות, למערכות יחסים, לתיאוריות מדעיות או למוסדות […] במובן מסוים רק כשדברים נשברים אנו מגלים אותם".
הוא חותם את קו המחשבה הזה בהשלכה על הנפש. "זה שימושי לדעת שדברים שבורים יכולים ללמד אותנו על העצמי השבור שלנו", הוא טוען, שכן שבר, נזק או פגם מושך את תשומת הלב שלנו במטרה לנסות להבין ולתקן אותו. "אנו עשויים לראות את הקשיים הפנימיים שלנו באור חיובי יותר: רק כאשר אנו מזהים את החשיבה שלנו כפגומה אנו יכולים להתחיל לשפר אותה".
החיים מבוססים על פגמים
את תמונת הראי של שלמות אנו מכירים בשם "פרפקציוניזם", שמונע מאיתנו לעשות משהו מחשש שלא יהיה מושלם. שלמות מונעת מאיתנו לעשות משהו מהפחד שנפר אותה.
דברים שנשברים מפתחים בנו את הביטחון ללמוד ולהתפתח, הם מסירים חסמים קמאיים שלנו מפני הלא נודע. הנה, אנחנו יודעים, זה לא עובד. אז מה ישנה אם נזיק לזה עוד? כל דבר שהתקלקל או ששלמותו הופרה, מעצמים דוממים ושימושיים ועד לעקרונות מופשטים, הוא בגדר שכר לימוד ששולם מראש ובעל כורחנו.
שלמות, אפוא, עלולה להיות חרב פיפיות. הטרייד-אוף הוא שהדברים אומנם עובדים, אבל אנחנו עומדים מלכת. לעומת זאת כשהם עומדים מלכת, יש לנו התמריץ להתחיל לעבוד.
תמונת כותרת: Adrian Swancar on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
תנועה מחוללת את החיים, עצירה מאפשרת אותם
גיאומטריה אקזיסטנציאלית – מדוע אנו מרותקים כל-כך לאסתטיקה של המעגל?
עולם מושלם נשמע כמו אידיאל לשאוף אליו, אך מתברר כי יש בו פרדוקס אפלולי
עוד מרדיו מהות החיים:
