המפתח של בובר להישרדותה של היהדות

בבגרותנו לימודים נתפסים כמותרות, בזמן שבצעירותנו הם נחשבים קריטיים עבור העתיד. ובכן, לא כך ראה מרטין בובר את הדברים. הפילוסוף היהודי-אוסטרי האמין כי ללמידה בגיל מבוגר יש חשיבות לא פחות מהישרדותית, ולא רק עבור האדם היחיד – כי אם לתרבויות שלמות.

פול מנדס-פלור | 7 ינואר, 2026

להרבה אנשים היו הרבה פתרונות לעליית הנאצים בראשית המאה ה-20. רובם היו פתרונות מעשיים, אך כפי שהתברר – ולמימדיו הזוועתיים של האסון – הם לא הועילו. לפילוסוף כמו לפילוסוף היה ברור שהפתרון לא נמצא במעשה, אלא במחשבה – מרטין בובר האמין כי הדרך להתגבר על האיום היא לימודים, ובאופן ספציפי – לימודי יהדות.

אבסורד ככל שיישמע, בובר הצליח לזהות בנאציזם את מה שרבים אחרים לא השכילו: מעבר לאיום הפיזי, הוא ראה איום קיומי על מורשת, תרבות וזהות שלמים, שיועדו להימחק מדפי ההיסטוריה.

בביוגרפיה שחיבר פרופסור פול מנדס-פלור, מרטין בובר: חיים של אמונה וסתירה (בהוצאת מאגנס, תרגום: מתן אורם), הוא מסביר כי בובר האמין שהישרדות היהדות תלויה בחוזק הקשר של יהודים למקורותיהם. לא בביצוע מצוות הוא דגל, כי אם בעומק רוחני-תרבותי. בניגוד למה שאולי היה הגיוני לחשוב בעת ההיא, הוא לא ראה ביהדות נקודת תורפה, אלא מקור לעוצמה.

החסד הטרגי של המציאות היומיומית

בובר, יחד עם קולגות בתנועה הגרמנית להשכלת מבוגרים, פנה אל תורתו של כוהן הדת והמחנך הדני ניקולאי פרדריק סוורין גרונדטוויג, אבי רעיון השכלת המבוגרים. מתוך דאגה מיוחדת לאוכלוסייה הבוגרת של דנמרק הכפרית ייסד גרונדטוויג "בתי ספר עממיים" המוקדשים לקידום "לימודים לכל החיים". למידה, להשקפתו, צריכה להיות תהליך רוחני שמחזק את הקהילה, לא כזה שרק מצייד אותנו במומחיות אינדיווידואלית ובכישורים מקצועיים. חזונו החינוכי זכה לתהודה רבה עשורים אחדים קודם, כאשר הפציר בבני ארצו לא לקונן על תבוסתם במלחמת 1864 עם פרוסיה, אלא להתמודד עם המשבר באמצעות ראייה בו הזדמנות להתחדשות רוחנית; מה שאבד בחוץ יוחזר מבפנים. המסר הזה שב וזכה לאהדת הציבור בגרמניה הוויימארית כשאוכלוסייתה התאוששה מן החרפה של הסכם ורסאי לאחר מלחמת העולם הראשונה.

בובר סבר כי השכלת מבוגרים לפי חזונו של כוהן הדת הדני תוכל באופן דומה להכין את היהודים והקהילה היהודית להתמודדות עם הפגיעה בכבודם ובהערכתם העצמית, באמצעות טיפוח המשאבים הרוחניים שלהם, כדי לאושש את העולם שבו הרגישו בטוחים – או קיוו כך. הוא ראה בהשכלת מבוגרים כלי חיוני להישרדות אל מול מה שעוד עלול להתרחש: "אם אדם לא רוצה לעבור את המשבר במלוא שלמותו האישית הפנימית אזי אישיותו עלולה להישבר, הואיל ולמשבר יהיה אז מה שחפץ בו – אובייקט שביר דיו כדי להיסדק על ידו". החזרה, באמצעות השכלה, אל המשאבים הרוחניים הבסיסיים של היהדות, כך האמין, תשמש "משהו" רצוי שיהיה ראוי, כך במילותיו שלו, לאמון נצחי.

"אם אדם לא רוצה לעבור את המשבר במלוא שלמותו האישית הפנימית אזי אישיותו עלולה להישבר, הואיל ולמשבר יהיה אז מה שחפץ בו – אובייקט שביר דיו כדי להיסדק על ידו".

בובר קשר את מורשתו של גרונדטוויג עם תפיסתו של רוזנצווייג את לימודי היהדות, וראה בחוברת משנת 1917, Zeit ists (תהלים קיט, קכו – "עת לעשות…"), של חברו המנוח, קרש קפיצה פרוגרמטי להתנגדות הרוחנית המיוחלת. בנובמבר 1933, לקראת פתיחה מחדש של בית המדרש (שבפועל סגר את דלתותיו עם מותו של רוזנצווייג בדצמבר 1929), בובר ציטט מתוך נאומו של רוזנצווייג בפתיחה המקורית של בית המדרש ב-1920: "הצורך דורש מעשים. אין די בזריעת הזרעים, שאולי ינבטו בעתיד הרחוק. היום הצורך דחוף. והיום אמצעי העזרה חייבים להימצא". בובר הסביר כי "רק היום, שלושים שנה מאוחר יותר, בשל המצב שבו אנו שרויים, גילו מילותיו של רוזנצווייג את מלוא משמעותן. רק היום אנו באמת יודעים, מתוך עצם יסודות החיים, את הצורך הזה ואת דרישתו לפעולה".

יחד עם חידוש פעילותו של בית המדרש קידם בובר הצעות שונות לתוכנית מקפת להשכלת מבוגרים ל-Reichsvertretung der deutschen Juden (ייצוג של יהודי גרמניה ברייך); התוכנית נבנתה בספטמבר 1933 לייצוג יהדות גרמניה בכללותה בפני הממשלה הנאציונל-סוציאליסטית וכדי לארגן את חיי התרבות היהודיים (במגבלות שהטיל המשטר על היהודים). לאחר משא ומתן אינטנסיבי עם נשיא "נציגות הרייך" (הרב ליאו בק) ועם מנהלה הביצועי (אוטו הירש), אושרה הצעתו של בובר לייסוד "מרכז להשכלת מבוגרים יהודים" (Mittelstelle fur Jüdische Erwachsenenbildung). כמי שמופקד על הקמת "המרכז להשכלת מבוגרים", בובר הסביר את הדברים בחוזר שנוסח ביוני 1934:

מרטין בובר בשנות ה-40. ראה מעבר לאיום הפיזי של הנאציזם. צילום: David B. Keidan באדיבות ויקימדיה.

אפשר שהרעיון "השכלת מבוגרים יהודית" הובן, עד לא מכבר, כ"יסודות של השכלה", או "ערכים תרבותיים", שהיו אמורים להיות מונחלים למתבגרים ולמבוגרים – מושג של "השכלה גבוהה" למי שלא זכו להגיע אליה; או להניע את מי שלא מצויים בנושאי יהדות, לרכישת ידע כללי על הקהילה הזאת. כשהענקנו לניסוי החדש הזה שלנו את שמו, כוונתנו הייתה בפירוש למשהו אחר. הנושא כאן אינו עוד הטענת ידע, אלא התגייסות לקיום. בני אדם, בני אדם יהודים, יתהוו; בני אדם שלא רק "יחזיקו מעמד", אלא שיהיה להם איזשהו תוכן בחיים; לא רק מידות טובות מוסריות (Haltung), אלא חוסן מוסרי (Halt), וכך יהיו מסוגלים להעביר חוסן מוסרי לאחרים; בני אדם שחיים באופן כזה שהניצוץ לא יגווע… מה שאנו מבקשים לעשות באמצעות השכלתם של אינדיווידואלים הוא בניית קהילה שתעמוד איתן, שתשרור, שתשמר את הניצוץ.

כדי לטפח את הניצוץ הזה, הוא יזם הכשרת צוות של מורים ומנהיגים צעירים. בהסתמך במיוחד על בוגרים צעירים שנאסר עליהם להשתתף במוסדות חינוך והשכלה גרמניים, בובר ארגן "Lernzeiten" (מחזורי לימודים), בני כמה ימים שהתקיימו באזורים כפריים בגרמניה. "הנופשונים" האלה, שנפתחו בדרך כלל בהרצאות מאת בובר וצוות הליבה של "המרכז" בנושאים שונים בתולדות התרבות היהודית, הוקדשו לקריאת טקסטים – בעיקר מקראיים, אשר לרבים היה המפגש הראשון עם כתבי הקודש העבריים. בובר הוביל לעתים קרובות את הסמינרים הללו בעצמו, ובהם ביקש ללמד את "אמנות הקריאה האטית" (die Kunst langsam zu lessen) מתוך תשומת לב מיוחדת למילה המקראית בהקשרה הדבור (Gesprochenheit). הקפדה זו "מעניקה לה התגלמות קונקרטית [קיומית]. המילה המצווה של המקרא אינה משפט [כתוב], אלא פנייה בדברים" – פנייה אישית.

"הנושא כאן אינו עוד הטענת ידע, אלא התגייסות לקיום. בני אדם, בני אדם יהודים, יתהוו; בני אדם שלא רק "יחזיקו מעמד", אלא שיהיה להם איזשהו תוכן בחיים; לא רק מידות טובות מוסריות, אלא חוסן מוסרי, וכך יהיו מסוגלים להעביר חוסן מוסרי לאחרים".

בהתאם לכך, בובר הדגיש ש"בדיון על טקסט מן המקורות היהודיים, כמו התנ"ך, אני מודע לכך ששום פרשנות כוללת שלי אינה עולה בקנה אחד עם המשמעות המקורית, וכי הפרשנות שלי מותנית בהוויה שלי".

אם אני מקפיד בנאמנות רבה ככל יכולתי במה שיש בו מילה ומרקם, צליל ומבנה קצבי, קשרים גלויים ונסתרים, הפרשנות שלי לא הייתה נעשית לשווא; כי אני מוצא משהו, כי מצאתי משהו. ואם אני מראה את מה שמצאתי, אני מנחה את מי שמרשה לעצמו להיות מונחה אל משמעותו הממשית של הטקסט. אני מציב את מי שאני מלמד בפני הכוחות האפקטיביים של הטקסטים, שאת השפעתם חוויתי.

לפיכך, אין פרשנות אחת שהיא מוסמכת בלעדית. ובכל זאת, טיפוח השונוּת לא היה רק שאלה של סובלנות; אלא, במילותיו של בובר, "הנכחת השורשים של הקהילה וענפיה" ויצירת "סולידריות, תמיכה הדדית חיה, ופעולה הדדית חיה". הוא ראה בזה דגם של קהילה, לא רק "התמזגות של דעות דומות" אלא קולקטיב ש"שולט בייחודיותו מתוך אחדות קיימת".

[…]

בהרצאה בבית המדרש בפברואר 1935, הוא עמד על כך שהעיקרון הפדגוגי נוגע לכל מציאות חייו של האדם, ולכן מנוגד לחינוך אידיאולוגי, שכן אידיאלוגיות מקדמות את אימוצן של עמדות פוליטיות ובכך הן נוטות להזניח את הדרישות האישיות והבין-אישיות של חיי היומיום. בובר הבחין בין "הכרה פיקטיבית" (Fiktivgesinnung) שבאידיאולוגיה, ל"הכרה אמיתית" (Realgesinnung), שמועידה את האדם לשאת באחריות על מציאות החיים הקונקרטית. "הקבוצה שלי לא יכולה לשלול ממני את האחריות הזאת, והיא גם לא צריכה". אחריות אישית זו למציאות הקונקרטית היומיומית שבה האדם מוצא את עצמו הולידה מושג מרכזי במחשבתו של בובר, Bewährung – "הוכחת העצמי", אשר "קיים רק ברגע העובדתי". הומניזם תנ"כי, כתב, "אינו יכול להגביה את היחיד מעל בעיות השעה; הוא מבקש תחת זאת לאמן אדם לעמוד בהן, להוכיח את עצמו בהן".

תמונת כותרת: S.Borisov / shutterstock