עשרות שנים נשמר בסוד סיפורם של אנשי פלגה X – הקומנדו היהודי של הצבא הבריטי. היו אלה נערים יהודים שהצליחו להימלט מציפורני הגרמנים וגויסו לשרת ככוח מיוחד. הייתה זו אחת ממסגרות הלחימה היוקרתיות בבריטניה, אבל אפילו שם הם חוו קונפליקטים סביב זהותם היהודית. פרופסור ליאה גארט מביאה את סיפורם.

אלה הן שנות ה-40 של המאה ה-20. כמה נערים יהודים שהצליחו להימלט מגרמניה, מאוסטריה ומארצות נוספות עורכים עתה מסעות בהרי וויילס וסקוטלנד. הם נושאים על גבם ציוד לחימה כבד ודוחפים את עצמם לקצה גבול היכולת, כיאה להכשרת כוחות מיוחדים.

הם הגיעו לבריטניה על תקן פליטים, אבל למרבה האירוניה תוך זמן קצר סווגו חלקם כאזרחי מדינת אויב ונשלחו למחנות מעצר. הכאוס של מלחמת העולם השנייה ייצר אינספור סיפורים על גבול הבדיון, וכזה הוא גם סיפורם: תהפוכות המלחמה הביאו את הצבא הבריטי לקבץ את הפליטים-עצירים הללו ליחידת קומנדו דוברת גרמנית ושלחו אותם להילחם ברודפיהם.

פרופסור ליאה גארט, מומחית ליהדות מאוניברסיטת ניו-יורק, התחקתה אחר מעלליהם של אנשי היחידה ואף ראיינה כמה מהם. תוצאות מחקרה ההיסטורי הפכו לספר יחידה X: הקומנדו היהודי הסודי של מלחמת העולם השנייה. אחרי שנים ארוכות שקורות היחידה היו תחת סיווג ביטחוני, היא חושפת אותה, את אנשיה ואת שאלת הזהות היהודית שקיבלה עבורם תפנית מיוחדת. זוהי מובאה מתוך הספר, פרק אחרית-דבר, באדיבות הוצאת מטר.

אחרית-דבר – מורשת פלגה X

ביום נעים ביולי 2018 נסעתי באובר משדה התעופה רייגן עד בתסדה שבמרילנד לפגישה עם אלמנתו של פיטר מאסטרס, אליס מאסטרס, ועם בנם טים. במשך החודשים שלפני כן עברתי על חומרים ארכיוניים הקשורים בפלגה X במוזיאון ארצות הברית לזכר השואה בוושינגטון הבירה, במוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון ובארכיון הלאומי בקיוּ, אנגליה. כבר מצאתי בשלב זה שפע של חומר, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שבה עמדתי לפגוש בני משפחה של אחד מחיילי יחידת הקומנדו.

פיטר מאסטרס זכה באחת ממלגות פולברייט הראשונות ללימודי אמנות בארצות הברית, תחילה בבית הספר לעיצוב פַּרסוֹנס ולאחר מכן באוניברסיטת ייל. לאחר שעבר מלונדון לניו יורק לצורך לימודיו בפרסונס הוא פגש את אליס אֶבֶּרסטַרקוֹבה. היא נולדה בטְרְסטֶנָה שבצ'כוסלובקיה (כיום סלובקיה) ונשלחה בקינדר־טרנספורט ללונדון, שם היא ושתי אחיותיה העבירו את שנות המלחמה. הוריה נספו במחנה ההשמדה מיידנק. ב־ 1949, כשאליס עבדה בקרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון, היא ביקרה בניו יורק, ושם פגשה את פיטר כשבאה להחזיר ספר למי שהיה אז החבר שלה, ג'רלד ניקולס.

כמה שבועות אחרי פגישתם הראשונה פיטר ואליס כבר היו מאורסים. הם התחתנו ב־6 באפריל 1950 והיו מאז זוג משמים. במסיבה לציון יום הולדתה השבעים של אליס כתב פיטר בכרטיס הברכה שנתן לה, "נשואים עכשיו במשך ארבעים וחמש שנים של אושר נפלא."

פיטר הלך לעולמו ב־ 2005 בגיל שמונים וחמש, אבל אליס עדיין גרה בבית משפחתם ברחוב שקט בוושינגטון. כשנכנסתי, הבנתי שלא מדובר כאן בסתם עוד בית פרוורי רגיל. כל סנטימטר מהקירות היה מכוסה ביצירות האמנות המופלאות של פיטר מאסטרס: ציורים ורישומים של יום הפלישה, של המערכה בנורמנדי, של חייו טרום המלחמה בווינה ושל חייו שאחרי המלחמה באמריקה. במשך היום האזנתי לסיפורים של אליס ושל טים על פיטר ועברתי על חומרים מזמן המלחמה שהוא שמר בארכיונו הפרטי. ביניהם היו מכתבים שקיבל מלורד לובט וממרים רוטשילד, רישומים לקראת כתיבת ספרו, Striking Back: A Jewish Commando's War Against the Nazis, ויומניו המפורטים מתקופת המלחמה. השניים גם הראו לי את אוסף כרטיסי הברכה המרשימים ולעתים מצחיקים מאוד שהוא הכין לשלושת ילדיו — טים, קים ואן — בימי ההולדת שלהם, וכן ספר ילדים מרהיב שהוא כתב להם.

אליס וטים דיברו שניהם על אהבתם העמוקה לפיטר ואמרו לי שהוא אחד האנשים המוסריים והיצירתיים ביותר שהכירו מימיהם. "אחד ממיליארד," אמרה אליס. כבר ידעתי הרבה על לוטננט פיטר מאסטרס, שכן עברתי על המסמכים שתרם למוזיאון השואה בוושינגטון, קראתי את ספרו והאזנתי לראיונות הרבים שהתקיימו איתו. בזמן שביקורי עמד להסתיים, אליס וטים סיפרו לי עוד סיפור אחד.

אנדרטת הקינדרטרנספורט בלונדון. חלק מלוחמי הפלגה היו על המשלוח הזה ונמלטו מארצותיהם ברגע האחרון. צילום: Christian Mueller on shutterstock

ערב אחד, ב־ 1960 , פיטר נסע הביתה לבתסדה לאחר יום עבודה ארוך בוושינגטון שבו עבד על עיצוב התערוכה "דיוקנאות של עוני" למוזיאון הסמיתסוניאן. ברדיו במכונית הוא שמע על תחרות לנסיעה לאיטליה לצורך צפייה בסרט האיטלקי "לה דולצ'ה ויטה". על המשתתפים היה לכתוב שיר, בן חמישים מילים או פחות, שיתאר מה הם מבחינתם "החיים המתוקים", ולהגיש אותו עד חצות. מאסטרס רץ אל סניף הדואר הראשי בוושינגטון והגיש שיר שחיבר בדרך.

שאלתי את אליס וטים אם יש בידיהם עותק של השיר. הם דקלמו אותו פה אחד, בעל פה:

כשמעל הרעימו שלל תותחים,

חתרו תחתם אל החופים הפתוחים,

כל מי שנלחמו ונשק בידם,

ונאחזו בחיים המתוקים בכל כוחם.

ולפיכך אכריז ללא כל תנאי:

החיים המתוקים הם החיים שאני חי!

מאסטרס ניצח בתחרות, והוא ואליס זכו בנסיעה חינם לאיטליה. בסוף היום חיבקתי את אליס ואת טים והודיתי להם על כך שהראו לי את עבודות האמנות של פיטר ואת החומרים ששמר שקשורים למלחמה, ובהם ספר יוצא דופן ומצויר בכתב יד וכותרתו "החלון הצרפתי: אלבום זיכרונות מנורמנדי". כשיצאתי מביתם, נשאתי עמי מוּדעוּת חדשה לכך שהסיפור של פלגה X אינו דומה לשום סיפור שסופר עד כה על מלחמת העולם השנייה ועל השואה. זהו סיפור אמיתי על קבוצת אנשים יוצאי דופן שיצאו להילחם בזוועות הנאצים והיו נחושים להחזיר לעולם את מתיקותו.

במהלך החודשים שלאחר מכן יצרתי קשר עם ילדיהם של לוחמי X רבים, והם הזמינו אותי לבתיהם ודיברו איתי על אבותיהם. כמה מהם זכרו אותם כאנשים מסתוריים ששירתו במלחמה אבל לא רצו לדבר עליה או על ילדותם בגרמניה או באוסטריה שלפני המלחמה. אחרים, דוגמת ילדיהם של פיטר מאסטרס ומנפרד גנץ, גדלו על הסיפורים של אבותיהם על החיים לפני המלחמה ואחריה.

"היתה לי שיחה מרגשת במיוחד בפאב שקט בפאתי לונדון עם בנו של ג'ף ברודמן, לאדי, שכמו אביו, שירת כל חייו בצבא הבריטי. שאלתי אותו את השאלה שתמיד שאלתי: "אתה יודע מה קרה למשפחה של אביך בשואה?" פתאום הוא נשבר ונראה הלום צער. ישבנו בדממה בזמן שהוא בכה".

כשדיברתי כעבור כמה חודשים עם דניאל גנץ, בנם של מנפרד גנץ ואניטה לאם, שמנפרד התחתן איתה זמן קצר לאחר המלחמה, ראיתי בו את הנחישות ואת הדבקות באמת ובטוּב שהיתה מוכרת לי כל כך מהתחקיר שעשיתי על אביו. האהבה העמוקה של דניאל לאביו היתה מוחשית כל כך, שכמעט היה נדמה שלוחם ה־ X שהלך לעולמו יושב איתנו בחדר.

רוב הראיונות שקיימתי היו טעונים רגשית באותה המידה. הילדים האלה התאמצו כולם להביע את האֵבל שנשאו — הכאב על כך שאיבדו את האנשים שהחשיבו לגיבורים ועל כל מה שהאנשים האלה חוו בחייהם. היתה לי שיחה מרגשת במיוחד בפאב שקט בפאתי לונדון עם בנו של ג'ף ברודמן, לאדי, שכמו אביו, שירת כל חייו בצבא הבריטי. שאלתי אותו את השאלה שתמיד שאלתי: "אתה יודע מה קרה למשפחה של אביך בשואה?" פתאום הוא נשבר ונראה הלום צער. ישבנו בדממה בזמן שהוא בכה. הרגשתי שזה נטל נורא שהוא נושא על עצמו כל חייו.

לאחר זמן מה, לאדי הסביר לי שאביו סירב תמיד לדבר על חייו לפני המלחמה, כך שבילדותו הנושא כולו היה מבחינתו תעלומה מסתורית. יום אחד, לאחר שאביו מת, בילה לאדי עם ילדיו בגן שעשועים ולפתע התקשרה אליו אשתו, סוּ, שהיתה בברלין וגילתה מה עלה בגורל המשפחה. היא אמרה ללאדי שסבו וסבתו, ויקטור ואמיליה סְרוּ, נשלחו ברכבת מווינה לגטו לודז' ב־23 באוקטובר 1941. מאז לא נודעו עקבותיהם. ג'ף מעולם לא ידע מה קרה להוריו, וכעת בנו גילה את גורלם הנורא.

עיירת החוף אברדווי בוויילס. כאן השתכנו לוחמי פלגה X במהלך ההכשרה, כשזהותם היהודית נשמרת בסוד. צילום: Iolo ap Gwynn on Shutterstock

לאחר שראיינתי את לאדי ברודמן הבנתי שהסיפור של פלגה X הוא גם סיפורה של הטראומה הבין־דורית שהשואה חוללה. הבנתי שהספר שאני כותבת יעסוק בהכרח ביותר מאשר יחידת קומנדו במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא יתאר איך השואה החריבה כמעט לגמרי משפחות שלמות, גם של אלה ששרדו; הוא יתאר את הגרמנים והאוסטרים שהפנו עורף לילדים יהודים שגרו לידם והכריחו את הוריהם לקבל את ההחלטה הבלתי אפשרית לשלוח אותם לבדם ברכבות לאנגליה בניסיון להצילם. הספר יספר כיצד אותם פליטים היפכו את גורלם והשיבו מלחמה, והתריסו נגד הסטריאוטיפ האנטישמי הטוען שהיהודים היו קורבנות פסיביים של הנאצים. אבל הוא גם יעסוק במאות אלפי צעירים וצעירות חכמים ומוכשרים לא פחות שלא הצליחו להימלט בקינדר־טרנספורט, אלא נלכדו בצבתות האכזריות של פקידים וסוהרים נאצים מרושעים ונרצחו בדמי ימיהם.

פיטר מאסטרס ומנפרד גנץ היו ללא כל ספק יוצאי הדופן — בין המעטים מלוחמי X שהוריהם לא נרצחו בידי הנאצים. הם גם היו שונים מרוב השאר בכך שדיברו עם ילדיהם בגלוי על חוויותיהם מימי המלחמה ולפניה. אני סבורה שאולי זה לא רק מפני שהוריהם שרדו, אלא גם מפני ששני לוחמי X האלה היגרו לארצות הברית. רוב חיילי הקומנדו שנשארו בבריטניה, לעומתם, רצו נואשות לאמץ את חייהם החדשים כבריטים מבטן ומלידה ונמנעו ככל האפשר מדיבורים על העבר. הם גם גידלו לעתים קרובות את ילדיהם כאנגליקנים — עובדה שהפתיעה אותי כשגיליתי אותה לראשונה, אבל שלמדתי להאמין שהיא חלק הכרחי ומאיר עיניים בסיפור.

"הבנתי שהספר שאני כותבת יעסוק בהכרח ביותר מאשר יחידת קומנדו במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא יתאר איך השואה החריבה כמעט לגמרי משפחות שלמות, גם של אלה ששרדו; הוא יתאר את הגרמנים והאוסטרים שהפנו עורף לילדים יהודים שגרו לידם והכריחו את הוריהם לקבל את ההחלטה הבלתי אפשרית לשלוח אותם לבדם ברכבות לאנגליה בניסיון להצילם. הספר יספר כיצד אותם פליטים היפכו את גורלם והשיבו מלחמה, והתריסו נגד הסטריאוטיפ האנטישמי הטוען שהיהודים היו קורבנות פסיביים של הנאצים".

ברבים מהראיונות שקיימתי עם הילדים של לוחמי X גיליתי שלרבים מהגברים והנשים האלה לא היה מושג שאביהם יהודי, והם גילו זאת רק בעקבות אירוע אקראי כלשהו. למשל, בן דוד רחוק שחגג בר מצווה, מה שעורר תהיות בשאלה מדוע יש למשפחה קרוב משפחה יהודי.

כמה מוותיקי פלגה X, שחוו על בשרם את אימת האנטישמיות, אולי פעלו מרצון להגן על ילדיהם מהסכנות שינחתו על ראשיהם אם יהדותם תתגלה. אחרים פשוט הרגישו הכרת תודה עמוקה לארץ שהצילה אותם ואפשרה להם להילחם בנאצים, והם בחרו לגדל את ילדיהם כך שיהיו "בריטים יותר מהבריטים," כפי שניסחה זאת באוזני ברברה, בתו של קולין אנסון.

מעניין גם שרוב הילדים שפגשתי נשאו את אותם שמות משפחה שאבותיהם בחרו במהלך אותם רגעים מלחיצים שבהם נאמר להם להיפרד מזהותם הקודמת ולבסס לעצמם זהות בריטית חדשה. ככל שהצלחתי לגלות, מנפרד גנץ והארי נומבורג (שאף הוא היגר לארצות הברית) היו היחידים שחזרו לאחר המלחמה לשמותיהם המקוריים.

אולי שאר לוחמי X שמרו על שמותיהם החדשים מפני שהרגישו בנוח יותר עם זהותם כחיילים. או שאולי הם הזדהו יותר עם השמות והזהויות שאימצו לעצמם בדיוק כשעברו מנעורים לבגרות, והם חשבו שיהיה מוזר מבחינתם לחזור להיות מי שהיו כילדים. ההחלטה לשמור על זהויותיהם הבריטיות והאנגליקניות מרמזת גם על כך שרבים מוותיקי פלגה X אולי היו נבוכים מיהדותם. לאחר שחוו את השואה ואף נאבקו על זכותם להפוך לאזרחי בריטניה, הבחירה הבטוחה מבחינתם היתה, אולי, לאמץ אל חיקם לחלוטין את חייהם כבריטים. והיות שרבים מהחיילים גדלו בבתים מתבוללים, להורים שגם כך לא הדגישו את שורשיהם היהודיים, אולי היה הגיוני בעיניהם להשיל מעליהם את עברם ולהמשיך הלאה בחייהם. העובדה שאנסון ורבים אחרים מפלגה X אימצו לעצמם עד תום את זהויותיהם החדשות היא חלק מהיסטוריה ארוכה של מהגרים לבריטניה שאימצו נורמות של מעמד הביניים האנגלי כדרך להתקבל בחברה בזרועות פתוחות.

נוף הטרשים של פארק סנודוניה בוויילס היווה אזור אימונים מושלם לבחינה וליטוש כושרם הפיזי והמנטלי של לוחמי היחידה. צילום:  Nicholas Billington on Shutterstock

על כל פנים, בכך ששמרו בפועל עד סוף חייהם על זהותם מימי המלחמה, לוחמי X האלה המציאו את עצמם מחדש, במידה רבה כמו פליטים אירופים אחרים שהיגרו לישראל במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. רבים מהמהגרים האלה שינו אף הם את שמותיהם בעלי הצלצול הגרמני והמזרח אירופי כדרך, בין השאר, להרחיק את עצמם מעט מהשואה. כמו לוחמי X, גם הם מצאו דרכים משלהם להתמודד עם האובדן הבלתי נתפס שחוו.

השאלות האלה הנוגעות לזהות צפו אל פני השטח ב־1999, כשכמה מחיילי הקומנדו ששרדו החליטו להזמין ולהקים אנדרטה לפלגה X בפארק יפהפה המשקיף על נמל אברדווי, הכפר בוויילס שבו עברו את ההכשרה (ושמאוית כיום בכתיב הוולשי Aberdyfi). בראש הקבוצה שהקימה את האנדרטה עמד בראיין גרנט, כיום שופט בריטי מוביל. הוא וכמה מלוחמי X שגרו בבריטניה התנגדו להוספת המילה "יהודים" לאנדרטה. הטיעונים היו מגוונים: לוחמי X לא היו כולם יהודים (אף שנדמה שלפחות שמונים ושניים מבין השמונים ושבעה היו יהודים); אזכור יהדותם על האנדרטה עשוי להביא לכך שיבוצעו בה מעשי ונדליזם; הם לא רוצים "לתקוע את זה בפרצופם"  של תושבי הכפר שבבתיהם גרו בזמנו (מחשבה שמעידה על סברה שבמקום קיימת אנטישמיות); רבים מהם לא סיפרו לחבריהם ולבני משפחתם על שורשיהם היהודיים ולא היתה להם כל כוונה לעשות זאת עכשיו; הם היו בראש ובראשונה חיילים; רובם לא היו דתיים; וכן הלאה.

מי שהתנגדו נחרצות למחיקת יהדותם היו פיטר מאסטרס ומנפרד גנץ — ששניהם גרו בארצות הברית וגידלו את ילדיהם כיהודים — וכן מרים רוטשילד, אשתו לשעבר של ג'ורג' ליין. רוטשילד הרגישה שהרתיעה של לוחמי X מכך שהמילה "יהודים" תוזכר על גבי האנדרטה היא מופע של אנטישמיות מופנמת. לדידם של מאסטרס וגנץ, הוספת המילה "יהודים" על האנדרטה היתה פשוט עניין של הכרה בָּאמת: פלגה X היתה בראש ובראשונה יחידה יהודית, וזאת עובדה שהיה צריך להכיר בה. גם אם קומץ מהם לא היו יהודים, תשעים וחמישה אחוזים היו גם היו. יתרה מזו, השורשים היהודיים של פלגה X הביאו לכך ששירותם הצבאי ואופן הלחימה שלהם היו שונים מאלה של החיילים הבריטים הרגילים במלחמת העולם השנייה. המורשת היהודית של היחידה היתה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלה ומהמוטיבציה האדירה של הלוחמים בה להביס את היטלר.

"הוספת המילה 'יהודים' על האנדרטה היתה פשוט עניין של הכרה בָּאמת: פלגה X היתה בראש ובראשונה יחידה יהודית, וזאת עובדה שהיה צריך להכיר בה. גם אם קומץ מהם לא היו יהודים, תשעים וחמישה אחוזים היו גם היו. יתרה מזו, השורשים היהודיים של פלגה X הביאו לכך ששירותם הצבאי ואופן הלחימה שלהם היו שונים מאלה של החיילים הבריטים הרגילים במלחמת העולם השנייה. המורשת היהודית של היחידה היתה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלה ומהמוטיבציה האדירה של הלוחמים בה להביס את היטלר".

בסופו של דבר, למרות מכתבים רבים שקיבל ממאסטרס ומרוטשילד, בראיין גרנט ניצח, והאנדרטה היפה מאבן צפחה אפורה שהוקמה באברדווי אינה כוללת את המילה "יהודים". במקום זאת כתוב עליה (באורח מבלבל במקצת): "לחברי פלגה 3 של יחידת הקומנדו 10 (משותפת לבעלות הברית) שהתקבלו בזרועות פתוחות באברדווי בעת שהתאמנו לקראת משימות מיוחדות בקרב 1943-1942 . עשרים נהרגו בעת מילוי תפקידם." על גבי חומת הפארק הפונה אל הים ישנו שלט המתייחס אל חיילי הפלגה כאל "שמונים ושישה פליטים דוברי גרמנית שנמלטו מהדיכוי הנאצי." שוב אין שום אזכור לכך שרובם המכריע היו יהודים. והעלון שהופק לכבוד טקס חשיפת האנדרטה, "הסיפור שמאחורי האנדרטה: פארק פֶּנהֶליג" כמו יוצא מגדרו כדי להימנע מלנקוב במילה "יהודים", ובמקום זאת מתאר את היחידה כבליל של גרמנים, אוסטרים ואנשים בעלי רקע אחר.

למרות חילוקי הדעות, ב־15 במאי 1999 הגיעו לאברדווי לטקס מרגש עשרים ושלושה מבין חיילי היחידה ששרדו, ובהם גם מנפרד גנץ, פיטר מאסטרס, ויקטור דייוויס ואיאן האריס, לצד בני משפחותיהם. האירוע סוקר בכתבה ששודרה בבי־בי־סי.

בפרק הזמן ששהו בסקוטלנד קיבלו הלוחמים הכשרת שדאות ממומחי גישוש וציידי צבאים תושבי ההיילנדס. צילום:   John A Cameron on Shutterstock

המחלוקת על האנדרטה נמשכת עד היום. במהלך השנים, מרטין שוגרמן, לשעבר פעיל בארגון ותיקי המלחמה היהודים בבריטניה (Association of Jewish Ex-Servicemen and Women — AJEX) ומחבר הספר Fighting Back: British Jewry's Military Contribution in the Second World War, כתב מכתבים רבים למועצת אברדווי בנושא זה. הוא ציין את טיבה היהודי של פלגה X וביקש שהמילה "יהודים" תתווסף לאנדרטת האבן וכן לשלט המוצמד לחומה. ב־ 1999 ושוב ב־ 2018 דחתה המועצה את בקשתו, וחבריה טענו כי לא יערכו את השינוי מפני שברצונם לכבד את "הכוונות המקוריות של האנדרטה — להכיר בקורבן האדיר של אנשים שהתגאו להיות חלק מקבוצה ייחודית וערכית של אנשים מכל רחבי אירופה, ללא קשר לגזע, צבע או אמונה דתית." ואף שהפלגה היתה מורכבת, כפי שראינו, מתשעים וחמישה אחוזים של יהודים, במכתב נטען בטעות כי היחידה "מייצגת מגוון רחב של רקעים חברתיים ודתיים." שוגרמן התעקש, ואף ציין שלפחות בעלון הבעייתי "הסיפור שמאחורי האנדרטה", שעדיין מחולק למבקרים בכפר, יש לציין שרוב מכריע של לוחמי היחידה היו יהודים. ב־ 23 ביולי 2020 שלח המזכיר של מועצת אברדווי אימייל נוסף ובו ציין כי "המועצה מבקשת להדגיש שוב את החלטתה המקורית לא לערוך כל שינויים באנדרטה בפארק פנהליג… וככל הנוגע למועצה, בזה תם הדיון." אולי פרסום ספר זה יעודד את המועצה לשקול מחדש את עמדתה.

המחלוקת על האנדרטה באברדווי התחדשה, באורח דרמטי פחות, גם בבתי הקברות שבהם קבורים לוחמי X שנפלו. כולם נטמנו תחת צלב, ובמהלך המלחמה מנפרד גנץ חלם על היום שבו יוכל להחליף את סמל הנצרות במגן דוד. נדמה שאחיו תיאו, שעבד עם ועדת ההנהגה היהודית, אכן הצליח להחליף כמה צלבים במגני דוד. אבל למרות ניסיונות שעשו לא מכבר מרטין שוגרמן וארגון AJEX לשנות את המצבות שנותרו, זה עדיין לא קרה. רבים מוותיקי פלגה X ובני משפחותיהם — לפחות אלה שמודעים לפער שבין זהותם של החיילים עם לידתם לבין זו שאימצו לעצמם מאוחר יותר — העדיפו להשאיר את הצלבים על תלם.

"הפלגה עשתה אותי קשוח יותר, מבפנים ומבחוץ, ועמיד יותר למזג האוויר ולפגעי הטבע. היא נתנה לי כלים לחיים ולימדה אותי לסמוך על עצמי. היא הפכה אותי לאדם מתחשב יותר, אפילו שהימים היו ימי מלחמה — מתחשב באנשים שסובלים, במדוכאים. היא עשתה אותי קשוח יותר אבל גם עדין יותר".

האתגרים שבהנצחה מאירים את המצב החצוי של רבים מלוחמי X: הם קיבלו נשק אבל לא אזרחות; הם התמודדו עם לבטים וקשיים עמוקים בכל הנוגע לשאלה אם יוכלו להיות הן בריטים והן יהודים; הם באו ברובם מרקע חילוני ולרבים מהם היה הורה אחד שאינו יהודי; כמה מהוריהם המירו את הדת של ילדיהם לנצרות כדי לנסות לשמור עליהם עם עליית הנאצים לשלטון.

נוסף על הזמן הרב שהקדשתי לפגישות עם צאצאי הלוחמים שהם גיבורי הספר הזה, התמזל מזלי לראיין שני לוחמי X ישירות. אחד מהם היה פול סטריטן, שנלחם בגבורה באיטליה עד שרסיס פצע אותו ושם קץ לשירותו הפעיל. אחרי המלחמה הוא היה לכלכלן בעל שם עולמי.

איתרתי את סטריטן, ובספטמבר 2018 בתו טִיש הסכימה ברוב טובה לשאול אותו שאלות בשמי, מפני שמצבו הבריאותי היה חלוש מדי לפגישה פנים אל פנים. כשהיה אביה עציר חסר מדינה ב־1940 הוא תיאר את תחושת התלישות שחש: "ממש הרגשתי שאין לי אף חבר בעולם, וזאת היתה תחושה מאוד מטרידה ולא נעימה." פלגה X סיפקה לו ולכל שאר חבריו ליחידה אפשרות לזכות שוב בשורשים. חיילי פלגה X היו בשביל כולם למשפחה חלופית. האחווה שינתה אותם לטובה. אחת התשובות של סטריטן לשאלותיי סיכמה את האופן שבו פלגה X שינתה אותו ורבים מחבריו: "הפלגה עשתה אותי קשוח יותר, מבפנים ומבחוץ, ועמיד יותר למזג האוויר ולפגעי הטבע. היא נתנה לי כלים לחיים ולימדה אותי לסמוך על עצמי. היא הפכה אותי לאדם מתחשב יותר, אפילו שהימים היו ימי מלחמה — מתחשב באנשים שסובלים, במדוכאים. היא עשתה אותי קשוח יותר אבל גם עדין יותר." פול סטריטן הלך לעולמו ב־ 6 בינואר 2019 , בזמן שעדיין כתבתי את הספר הזה. משפחתו התאבלה לא רק על גיבור מלחמה אלא גם על אב וסב נפלא.

כמה מהלוחמים ביצעו פשיטות בחופי צרפת טרם הפלישה לנורמנדי. גיחות מודיעיניות אלה היו קריטיות להצלחת מבצע אוברלורד. צילום: Everett Collection on Shutterstock

כשנה לאחר שהתחלתי לכתוב את הספר, בתחילת 2019, גיליתי שיש עוד חייל ביחידה שעדיין חי, שבספר אני קוראת לו ויקטור דייוויס. לאחר שהחלפנו מכתבים ואימיילים, הוא הסכים ברוב טובו לדבר איתי, ועל כן טסתי לפגוש אותו בחוף המערבי של ארצות הברית. הוא חי במשך כל חייו בשמו הבדוי ומעולם לא פרסם את העובדה שבילדותו הוא היה פליט מגרמניה שהוריו "נעלמו בלי להותיר אחריהם עקבות" אחרי שדאגו שיגיע בבטחה לאנגליה. הסכמתי לכבד את החלטתו לשמור את סיפורו לעצמו, ומשום כך אינני נוקבת לא בשם שבו נולד ולא בשמו הבדוי.

במשך יום אחד נפלא שוחחתי עם ויקטור בביתו המלא בחפצי אמנות ועברתי על המסמכים והתצלומים ששמר מימי המלחמה. כשהוא ואשתו החיננית הגישו לי ארוחת צהריים, היא כללה את אותו סוג של סלט תפוחי אדמה גרמני שהוגש לי פעמים אחדות קודם לכן בידי צאצאים של לוחמי X אחרים.

האזנתי לסיפוריו של ויקטור על חייו לפני המלחמה ובמהלכה. למרות תשעים ושבע שנותיו הוא היה מלא חיים ומרץ. קולו המצלצל, שעדיין הדהד בו מבטא גרמני כבד, התקדר רק בזמן שתיאר את החיים בגרמניה לפני המלחמה או את החברים הטובים שאיבד בקרב. כשוויקטור דיבר על לוחמי X שנהרגו במלחמה הוא עשה זאת ברוך, בעצב ובתחושה עמוקה של אובדן, שבדרך כלל שמורים לבני משפחה (כפי שאמר לי טים, בנו של פיטר מאסטרס, היחסים המשמעותיים ביותר שהיו לאביו פרט למשפחתו היו יחסיו עם חבריו ליחידה). אבל דייוויס גם רתח מכעס וידיו רעדו בזעם כשסיפר איך השומרים על סיפונה של "דונרה" הכריחו פליטים יהודים ללכת על שברי זכוכית — סיפור שאני מספרת בפרק 2, הודות לווידויו המכאיב.

"קולו המצלצל, שעדיין הדהד בו מבטא גרמני כבד, התקדר רק בזמן שתיאר את החיים בגרמניה לפני המלחמה או את החברים הטובים שאיבד בקרב. כשוויקטור דיבר על לוחמי X שנהרגו במלחמה הוא עשה זאת ברוך, בעצב ובתחושה עמוקה של אובדן, שבדרך כלל שמורים לבני משפחה".

בשלב מסוים בפגישתנו נתן לי ויקטור עותק של מכתב ההמלצה בן ארבעת העמודים והכתוב בכתב יד שנתן לו הסקיפר, הנושא את התאריך 5 באפריל 1946. כשקראתי את מילותיו של בראיין הילטון־ג'ונס "הממליץ עליו בכל לשון של המלצה, הן כאדם והן כחייל," הבנתי את ההשפעה שהיתה לסקיפר על החיילים האלה. רובם איבדו את הוריהם בגלל הנאצים, והם מצאו במפקדם דמות אב חלופית. היחס המסור והמתפעל של הילטון־ג'ונס לפליטים האלה כנראה עזר להם לשכך מעט את האֵבל שחשו.

כמו רבים כל כך מלוחמי X, ויקטור מילא את חייו אחרי המלחמה באמנות, תרבות והשכלה. הוא פרסם ספרי שירה וסיפורים קצרים — הוא אפילו עמד לפרסם קובץ חדש בזמן פגישתנו — והוא טייל ונסע בעולם עם אשתו האהובה. בעודי כותבת את המילים האלו הוא עדיין יוצא להרפתקאות חדשות.

הפגישה עם חיילי פלגה X, כמו התחקיר והכתיבה על קורותיהם, השפיעו עלי השפעה עצומה הן כהיסטוריונית והן כאדם. בזמן שהשלמתי את הטיוטה המלאה הראשונה של כתב היד נודע לי כי אבי שלי מאושפז בבית חולים לאחר שאובחן אצלו סרטן בדרגה ארבע. בזמן שכתבתי את הספר ושמעתי את ילדיהם של לוחמי X מדברים על אבותיהם, ובזמן שכתבתי דברים הנסמכים על זיכרונותיהם, חשבתי ללא הרף על יחסי שלי עם אבי, שהיו לעתים קרובות עכורים. בזמן שישבתי לצדו בימיו האחרונים, כשהוא ישן רוב הזמן במחלקה האונקולוגית בבית החולים של מסצ'וסטס, גיליתי שהדרך היחידה שתעזור לי להתמודד עם תחושת האובדן הקשה היא לעבוד על הספר הזה, שעוסק במידה רבה כל כך במורשת שאבות מותירים לילדיהם. לאחר שאבי מת, כתיבת הספר הוסיפה לספק לי נחמה.

בתום המלחמה התמודדו הלוחמים עם שאלות זהות מהותיות. חלקם חיו ומתו עם זהותם הבריטית החדשה, מיעוטם שבו למקורותיהם היהודיים. צילום: pxl.store on Shutterstock

סיפורם של חיילים יהודים הוא סיפור שהכרתי ממשפחתי שלי: סבי אברהם קליין היה חייל בחיל הרפואה ושירת בארמייה השלישית של הגנרל ג'ורג' פאטון; גם הדודים של אמי, ג'ייק וזיג ליכטרמן, שירתו בחיל הרפואה, באירופה ובאוקיינוס השקט. ספרי הקודם, Young Lions: How Jewish War Authors Reinvented the American Novel, עוסק באופן שבו יהודים ששירתו בצבא, דוגמת הרמן ווק, ג'וזף הלר, נורמן מיילר וליאון יוריס לימדו את האמריקאים על מלחמת העולם השנייה ועל השואה באמצעות ספריהם רבי המכר.

אבל הלקחים של חיילי פלגה X שונים מאלה של מקביליהם האמריקאים. סיפורם משקף את היחסים הרעועים־לעתים בין בריטניה לבין הפליטים היהודים שהגיעו אליה, אבל גם את ההזדמנות המופלאה שבריטניה נתנה לאנשים האלה — לנקום את נקמתם. גבורתם בקרב ושירותם המופתי מערערים את הסברה המקובלת, שרק בישראל יהודים נהפכו ללוחמים חמושים שנלחמים כדי לבסס לעצמם ולמשפחותיהם חיים בטוחים מסכנות.

"הלקחים של חיילי פלגה X שונים מאלה של מקביליהם האמריקאים. סיפורם משקף את היחסים הרעועים־לעתים בין בריטניה לבין הפליטים היהודים שהגיעו אליה, אבל גם את ההזדמנות המופלאה שבריטניה נתנה לאנשים האלה — לנקום את נקמתם".

החיילים האלה באו לעתים קרובות ממשפחות משכילות ותרבותיות, וכלוחמים הם סמכו לא רק על שריריהם אלא גם על השכל שלהם. רובם שאבו מהמסורת האינטלקטואלית היהודית שמעלה על נס התנהגות מוסרית, וקל לראות איך זה בא לידי ביטוי במהלך שירותם. כפי שאמר אחרי המלחמה מנפרד גנץ, הלוחם היעיל והעשוי ללא חת, הוא היה בעיקר גאה בכך שהצליח לגרום ללא פחות מאלפי גרמנים להיכנע בלי שייפגעו.

לוחמי פלגה X השתמשו בכל הזדמנות אפשרית בשכל שלהם כדי להערים על הנאצים ולשבות אותם לפני שייפלט אפילו כדור אחד. במובן זה, לוחמי X היו ההפך מהיהודים הנקמנים בסרטו של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד". במקום לבקש נקמה פרטית בגרמנים, הם צייתו לכללי המלחמה. הם אספו בקור רוח פרטי מודיעין מהאויב והערימו עליו בעזרת שכלם ולא בכוח הזרוע. ואפילו בנסיבות קיצוניות, למשל כשקולין אנסון התעמת עם האיש שהיה אחראי למותו של אביו, הם סירבו להתפשר על אמות המידה המוסריות שלהם.

כשלוחמי X נקראו להילחם ולירות ולהרוג, הם עשו זאת הן באומץ והן ביעילות מרבית. הם אספו מודיעין חיוני בלהט הקרב, ובאמצעות חקירת שבויים גרמנים חשפו מידע חשוב על מעשיו של האויב ועל תוכניותיו לעתיד. כחיילים נטולי מורא וכחוקרים מעולים, חיילי פלגה X מילאו תפקיד מרכזי בהצלחה של בעלות הברית במהלך המלחמה ובתהליך הדה־נאציפיקציה שאחריה.

מהשיחות עם ילדיהם התברר לי שאחרי המלחמה, לוחמי X הקדישו את עצמם לתפקידם כאבות לילדיהם באותו מרץ שבו ניגשו למלא את תפקידיהם בצבא. הם היו נחושים שמשפחותיהם החדשות, שנבנו על גבי האפר של העולם הישן, יהיו נמל מבטחים של תקווה וריפוי ואושר.

תמונת כותרת: BBA Photography on Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה שלקחתי ממחנות המוות – 15 תובנות מיומנה של הניצולה שמשקמת חיילים אמריקאיים

הפסנתרנית מטרזינשטאט – כך המוזיקה שינתה את המציאות שלי ושל שאר המחנה

עולם מושלם נשמע כמו אידיאל לשאוף אליו, אך מתברר כי יש בו פרדוקס אפלולי

עוד מרדיו מהות החיים:

מיוחד ליום הזיכרון לשואה ולגבורה – סיפורים של חסידי וחסידות אומות העולם