היכן שאנחנו נגמרים והעולם מתחיל

לא כל מי שמתרגל מדיטציה יכול לתרגל אותה בתוך מכשיר לדימות מוחי. צילום: My Ocean Production

אין קיצורי דרך להגמשת גבולות העצמי

המחקר הוביל אותו למסקנה כי היכולת לנוע באופן רצוני בין גבולות העצמי השונים ובעוצמות השונות בתוכם היא מיומנות חיונית להפחתת חרדה ולהתרת לולאות מחשבתיות נרטיביות. ואם בחרדה עסקינן, מחקר נוסף שבו שוייצר לקח חלק בחן את יכולת ההתמודדות של המודטים עם חרדה, לעומת קבוצה אחרת של נבדקים – אנשים שהתנסו באיוואסקה. הוא מספר כי עמיתו למחקר "פיתח מטלה שבודקת את הדבר הזה שמעופף מעלינו ונמצא באחורי ראשנו, אנחנו לא תמיד מודעים אליו אבל הוא מנהל המון מהיומיום שלנו וזה – חרדת מוות". נבדקים שצרכו איוואסקה העידו כי בזמן השימוש בצמח הם חוו מפגשים עם המוות. לטענתם, אשליית ההתנסות הפחיתה את חרדת המוות שלהם והוא הפך פחות עד בכלל לא מאיים עבורם.

אבל הסורק המוחי הציג תמונה קצת שונה. המנגנון הטבעי מרחיק ומכחיש דברים שמזכירים לנו את המוות. במוח ממוצע, מחשבות על מוות יעוררו אזורים המקושרים לפחד וכמובן את רשת הנוירונים של העצמי הנרטיבי, כיוון שהחזקת החשיבות העצמית שלנו שלובה בפחד שלנו לאבד אותו. בשונה מעדותם של הנבדקים, בקבוצת האיוואסקה נצפתה הפעילות המוחית הרגילה של הדיפת רעיון המוות. המוח שלהם התנהג באופן דומה מאוד לזה של קבוצת הביקורת – הוא הבהב 'פחד'. לעומתם, אצל המודטים המתורגלים במעבר מהעצמי הנרטיבי לזה הגופני נצפתה פעילות מוחית רגועה, ללא הדיפה, הכחשה ופחד. התוצאות חיזקו את המחקר הקודם. הן ירידה בגלי הבטא והן היעדר תגובת פחד במטלת שמפגישה עם המוות מאששות כי גמישות בגבולות העצמי היא מיומנות יעילה להפחתת חרדה.

"במוח ממוצע, מחשבות על מוות יעוררו אזורים המקושרים לפחד וכמובן את רשת הנוירונים של העצמי הנרטיבי, כיוון שהחזקת החשיבות העצמית שלנו שלובה בפחד שלנו לאבד אותו".

בהינתן הגושפנקה המחקרית שלה ייחל, בחן שוייצר תרגילי מדיטציה שונים ויחד עם פולדר זיהה את השניים המיטיבים ביותר לתרגול ריכוך גבולות העצמי. הראשון הוא מיקוד קשב במשהו אחד לאורך זמן, בין שזה להבת נר, נשימה או נקודה מסוימת בגוף. אותו יש לתרגל לאורך זמן עד שמבשילים התנאים להוסיף את התרגיל השני. "כשהקשב מספיק מרוכז אפשר לפתוח אותו למשהו יותר רך ופריפרי ולא רק להצר אותו למשהו ספציפי". הכוונה היא להמשיך לתרגל קשב חושי אבל לאפשר לו יותר חופש תנועה, לאפשר לו לקלוט יותר גירויים בבת אחת ובאופן יותר ספונטני. "למשל, לשים לב לחמשת החושים, מה נקלט בשמיעה, בעור, לפקוח את העיניים ברכות, ובלי לכוון את עצמנו, לשים לב מה נקלט בראייה, איפה אני ממוקם במרחב. לשים לב למה שמופיע". האינדיקציה למעבר לתרגיל השני מתבססת בעיקר על תחושה פנימית שהשליטה בקשב הפכה קלה יותר. משהגענו לשם, בכל אימון יהיה יעיל להתחיל בראשון ולהתקדם לשני.

אימון בהפיכת המנגנון הקוגניטיבי הזה – שאנו רגילים לחשוב עליו כאוטומטי – לרצוני, עשוי לשפר את איכות חיינו וזה כשלעצמו שווה התנסות. אבל עבור שוייצר קיימת פה משמעות רחבה יותר, של קהילה, של חברה אנושית. הווה אומר, לאיכות חיים ישנו ממד אינדיווידואלי, אך הוא לא היחיד. מהו הממד המצטבר של איכות החיים כתוצאה מריכוך גבולות: איך נראית חברה שבה אנשים נעים בחופשיות בין גבולות קשים לרכים? בין תפיסה נרטיבית של העצמי לתפיסה פיזית שלו?

"כשאני מרגיש בנוח להוציא את 'יואב' מהמשוואה", הוא אומר. "את האגו ועוד דברים שבהתחלה היינו צריכים לבנות ולהתנסות בהם, אז יש יותר מקום לפלואו ולמשהו שהוא יותר קשוב לסביבה. התנועה הזאת בין הקשחה להתמוססות יכולה לעזור למוסס את החיץ בינינו לבין הסביבה". דהיינו, ככל שיותר פרטים באוכלוסייה ילמדו שהגבולות העצמיים שלהם הם דבר דינמי ורצוני וישכילו לבחור בתפיסה המיטיבה ביותר לכל סיטואציה – נקבל חברה נינוחה, מחוברת והרמונית יותר. הוא מספר שמאסלו מיקם את ההגשמה העצמית בראש הפירמידה ובערוב ימיו הוסיף מעליה את 'התעלות עצמית'. כלומר, דרך ההגשמה העצמית אנחנו מטפסים אל מדרגה גבוהה יותר שבה אנחנו מתעלים מעל עצמנו ומיטיבים לחברה. "אני חושב שכל המחקר שלנו תומך בהבנה הזו של מאסלו".