ההרצאה השבועית של TED: כיצד יתפתח דור שיגודל על ידי רובוטים?

דרוש כפר שלם כדי לגדל עולל (בנחת)

הרדי היא אנתרופולוגית אבולוציונית. תחום המחקר שלה משלב בין מדעי הטבע ומדעי החברה כדי להבין את מקורות המין האנושי, התפתחותו וייחודו. ברגע שהבינה המלאכותית החלה לתפוס נתח מכובד בחיינו, התבוננה הרדי באופן שבו היא משתלבת בטיפול בעוללי האדם חסרי האונים. כאמא וכסבתא היא מאוד התרגשה – סוף סוף נוכל לישון בלילה, יהיה לנו זמן לעצמנו, וכל זאת מבלי שאיש ייפגע: רובוטים בעלי בינה מלאכותית יישאו עימנו בעול. אך האנתרופולוגית שבה התעוררה: "האם לא כדאי קודם כל לשאול מדוע תינוקות, שעולים לנו כל כך ביוקר ומתבגרים כה לאט, התפתחו [כך] מלכתחילה?"

על פי ההנחה המקובלת, לפני כ-6 מיליון שנים התפצלו בני האדם והשימפנזים לנתיבים אבולוציוניים נפרדים. "תינוקות דאז, כמו גור שימפנזה מצוי כיום, הוחזקו במגע, עור לעור, לא נותקו לדקה, ביום או בלילה, במשך חודשים אחרי הלידה, והונקו במשך שנים". גם כמה מיליוני שנים לאחר מכן המצב היה דומה, ותארו לעצמכם כמה קשה היה לשמור על אותם עוללים, כמו גם על יתר הפרטים בקבוצה, נוכח עידני הקרח שאפיינו את תקופת הפליסטוקן ושאר הסכנות שרחשו, ובהינתן כלי אבן פשוטים בלבד. לדבריה, מה שמנע מאיתנו להיכחד היה שיתוף פעולה. אילולא מה שהיא מכנה "אלומאמות" – חבר קבוצה שמעניק טיפול אימהי לילד שאינו שייך לו ברמה הביולוגית – "אין שום סיכוי שאנחנו בני האדם יכולנו להתפתח".

"אם כל קפיצות המדרגה שעשינו נבעו מתוך קשר ואינטראקציה זה עם זה – האם נמשיך להתקדם במידה והתקשורת הבינאישית שלנו כמין תיחלש מפאת ריחוק ותמיכה טכנולוגית? האם ניתוק מבני מיננו לטובת קרבה לטכנולוגיה עלול להביא לסיומה?"

ככל שהזמן חלף והמוחות גדלו, עשינו יותר ויותר מהפלא הזה שנקרא שיתוף פעולה. "מעגלים עצביים חיוניים להבנה הדדית התפתחו במקביל לטיפול משותף", היא אומרת. וכמו שאנחנו יודעים, המין האנושי רק הלך ושגשג. כמה מיליוני שנים אחר כך אנחנו משתפים פעולה כדי להטיס חלליות לירח, לייצר בשר מתרביות תאים ולהרים מבני פאר. ואנחנו עדיין מסתמכים על עזרה גם בגידול ילדינו. יום קבוע עם סבתא, מטפלת בתשלום, אחיין שמפרגן בבייביסיטר – מה שאפשר מבורך.

אבל לדברי הרדי, בעשור האחרון, יותר מאי פעם, התנאים משתנים. גני ילדים איכותיים, מטפלות או בייביסיטר בתשלום עולים כסף רב, ושירותי סבא-סבתא לא תמיד זמינים כיוון שגם הם מחזיקים במשרות משלהם. בנוסף, כשאפשר לחיות בכל מקום, יותר ויותר אנשים בוחרים לגדל את ילדיהם רחוק מהמשפחה המורחבת. וכך מוטל עליהם למצוא פתרון אלטרנטיבי לעזרה. "אין זה פלא שהורים בכל מקום משתמשים במכשירים כדי לעקוב אחר תינוקותיהם ולבדר אותם. כבר עכשיו, ל-40 אחוז מבני השנתיים בארה"ב יש טאבלטים משל עצמם". וזוהי רק התחלת המגמה. לאחר מיליוני שנים שבהן אנשים אחרים עוזרים לנו להביא את צאצאינו לבגרות בבטחה, אנחנו ניצבים כעת בתחילתו של עידן חדש: יצורים טכנולוגיים שפותחו על ידי מיטב המהנדסים והמתכנתים הולכים להציע עצמם כמחליפים. במשרה חלקית או מלאה.

תיאוריית קריסת הטכנולוגיה

בהתחשב בהשתלשלות העניינים הכרונולוגית שמסבירה כיצד שיתוף פעולה בנה אותנו כחברה והפך למאפיין מרכזי בה, רק הגיוני שהכלי הכי מתקדם שלנו – הטכנולוגיה – יתועל להיות שחקן חיזוק בשיתוף הפעולה האנושי. מצד שני, להשתלבותו בשדה הצאצאים עלולות להיות השלכות. לדברי הרדי, בכדי למקסם את הישרדותם, תינוקות שומרים על גמישות מרבית בנוגע למי או מה הם מחשיבים למשפחה. הם להוטים ליצור קשר עם מוחות אחרים וכבר בגיל צעיר יצביעו על פרח ויחכו לראות איזו תגובה תתקבל. "אכפת להם מאוד מי שם לב שהם עושים משהו נחמד. אכפת להם לדעת לא רק מה אחרים חושבים, אלא גם מה האחרים חושבים עליהם", היא אומרת.

כמו כן, בגיל צעיר מאוד ילדים מתחילים ללמוד רגישויות חברתיות. הם לומדים לזהות מתי להרגיש נינוחים ומתי לא, הם מתביישים או עוזרים לילד אחר להתגבר על המבוכה, וככל שהשנים חולפות הם לומדים את מורכבות ההוויה האנושית. כל זאת, לדברי הרדי, חלק מהתפתחותם כמשתפי פעולה אנושיים. האם ניתן ללמוד כישורים אנושיים ממטפל שאינו בן אנוש? ככל שיכולותיהם יתפתחו תצוף השאלה: מהו מינון ההשתתפות הבריא לנו?

כישורים חברתיים נבנים בהינתן חברה ובהתאם לאופי החברה. מכאן שככל שילדים יבלו זמן רב יותר בקרב רובוטים הם יפתחו כישורים חברתיים שונים ממה שנהוגים היום. אותו פלא של שיתוף פעולה שיצר את הטכנולוגיה ופיתח אותה עלול להיפגע ולהשתבש. כלומר, אם כל קפיצות המדרגה שעשינו נבעו מתוך קשר ואינטראקציה זה עם זה – האם נמשיך להתקדם במידה והתקשורת הבינאישית שלנו, כמין, תיחלש מפאת ריחוק ותמיכה טכנולוגית? האם ניתוק מבני מיננו לטובת קרבה לטכנולוגיה עלול להביא לסיומה?

"אנחנו עוד מחזיקים את ידיעת החיים שלפני הבינה, אבל ילדים שיגדלו בצמידות לרובוטי עזר לא יכירו מציאות חברתית אנושית אותנטית לחלוטין. ואולי זה מפחיד ובעייתי כפי שמציעה הרדי, אך ייתכן שהיו מי שחשבו שכלי אבן הולכים לשנות לרעה את פני המין האנושי, והנה אנחנו היום".

ומה אם יתרחש תסריט אחר שבו פיתוח הטכנולוגיה כלל לא יפגע אלא דווקא יאיץ – לא על ידי שיתוף פעולה בין אנשים (אם זה יתדרדר), אלא דרך שיתוף פעולה בין אנשים ורובוטים או אפילו רובוטים ורובוטים? אותם אנשים עתידיים אולי יהיו "בעלי כישורים טכנולוגיים שאנחנו אפילו לא יכולים לחלום עליהם עדיין", מדמיינת הרדי, "אבל האם הם עדיין יהיו אנושיים כפי שאנחנו חושבים על בני אדם כיום? מתעניינים במחשבות וברגשות של אחרים, כשירים להבנה הדדית?" מי נהיה אם תשתנה אבן יסוד כה משמעותית במהות שלנו ובייחוד שלנו כמין בטבע? האם נהיה בני אדם מפותחים עוד יותר שחיים בהרמוניה עם יצירי כפיהם או שחורבן הדבק החברתי שלנו יביא להתפוררות החברה?

כמובן שיש עוד כמה תסריטים אפשריים שעוברים בראש. באחד מהם הרובוטים מפנים אותנו מכל עול ומשאירים לנו רק המון זמן להיות בקרב אהובינו. אך גם אז נצטרך לתהות האם את תחושת המשמעות שאנחנו מקבלים מלהיות חלק ממסגרת יוצרת ומהתפתחות מקצועית נצליח להפיק מבלעדיות של חיי משפחה. בכל מקרה, כל השינויים בחיינו הבוגרים אינם משמעותיים מבחינת הרדי כמו אלו שקשורים לתקופת הילדות. לדבריה, מה שמשמר ומחזק את ליבת האנושית של המין שלנו נקבע על ידי מי או מה מגדל אותנו.

אנחנו עוד מחזיקים את ידיעת החיים שלפני הבינה, אבל ילדים שיגדלו בצמידות לרובוטי עזר לא יכירו מציאות חברתית אנושית אותנטית לחלוטין. ואולי זה מפחיד ובעייתי כפי שמציעה הרדי, אך ייתכן שהיו מי שחשבו שכלי אבן הולכים לשנות לרעה את פני המין האנושי, והנה אנחנו היום.