ההרצאה השבועית של TED: האיש שמאחורי ChatGPT עונה על שאלות השעה

מהפכה בצורת גל, אבל לא צונאמי

ככל שיכולות הבינה המלאכותית מתרחבות, כך גוברת ההבנה שאנחנו עומדים בפתחו של שינוי עמוק במהות היחסים שבין אדם וטכנולוגיה. מערכות שפעם מילאו הוראות פשוטות מסוגלות כעת ׳להבין׳ שפה, לנתח מידע ולהציע פתרונות באופן שנראה לעיתים קרובות אינטואיטיבי. לראשונה בהיסטוריה האנושית, נוצרים כלים שמפגינים רמות ביצוע חשיבתיות שנדמה שמתחרות ביכולותיה – לפחות בהיבטים מסוימים כמו עיבוד שפה, פתרון בעיות, הפקת רעיונות חדשים והסקת מסקנות. זהו רגע שבו הייחוד שלנו כבני אדם כבר לא מובן מאליו, וההגדרה של "חוכמה" עצמה נעשית מורכבת יותר.

עם זאת, אלטמן מבקש לאזן בין התחזיות הנלהבות למציאות: ״המודל האחרון שלנו מרגיש חכם ממני כמעט בכל דרך, אבל זה לא באמת משפיע על חיי היומיום״. הוא מבהיר שאף שהטכנולוגיה מתקדמת במהירות, השינוי היומיומי אינו דרמטי – אנשים עדיין מגיעים לעבודה, מתמודדים עם דוא"ל ושומרים על השגרה.

אלטמן מצייר את המעבר הזה לא כמפץ גדול אלא כמו גל איטי ומשמעותי. ״מהפכת הבינה המלאכותית דומה יותר למהפכה התעשייתית מאשר להופעת האינטרנט״, הוא טוען. בעוד שהאינטרנט שינה בעיקר את דרכי התקשורת והגישה למידע, הרי שהבינה המלאכותית – כמו גם המהפכה התעשייתית – משנה את עצם מבנה העבודה, הכלכלה והחברה.

״תחליפים טכנולוגיים לעולם לא יוכלו למלא את המקומות שבהם אנחנו מחפשים הכרה, שייכות או תחושת ערך בתוך מערכת אנושית״.

כמו אז, גם היום מדובר בשינוי שמתרחש בהדרגה, אך חודר כמעט לכל תחום חיים: הוא מאיים על מקצועות קיימים, מצמיח חדשים, ויוצר צורך במיומנויות שלא נדרשו קודם. הוא מעורר חרדה מהלא נודע – אך גם תקווה ליעילות, רווחה וקדמה. זהו גל שמתרחב לא בקפיצה אחת, אלא ככוח מצטבר שמעצב מחדש את העולם – וגם את הזהות האנושית.

אלטמן מבהיר שמדובר גם בהיבט ארגוני וחברתי, מעבר לפן הטכנולוגי: בחברות ובממשלות עדיין לא ברור מה בדיוק צריך להשתנות – מי צריך להוביל, איך ייראו המשרות בעתיד, מה יהיה תפקיד המנהיג בצמתים של הסתגלות לשינוי. ״יש כאן ספקות גדולים – מאיפה זה יבוא, איך זה ישפיע״, הוא אומר.

כדי להבין את ממדי המהפכה, אלטמן מציע לחשוב עליה כשינוי דו-שלבי: בשלב הראשון – הכרה איטית בכך שהשינוי רחב בהרבה ממה שנראה לעין. בשלב השני – התמרה מערכתית שתשפיע על מבני תעסוקה, כלכלה וחקיקה. כבר עכשיו, הוא אומר, ייתכן ש"היום נראה רגיל – אך מחר ייראה אחרת לגמרי".

יכולות אנושיות שאין להן תחליף

למרות ההתקדמות המדהימה של הבינה המלאכותית, אלטמן מדגיש כי ישנם תחומים שבהם האדם עדיין בלתי ניתן להחלפה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא התחום הרגשי. לדבריו, ניסויים מראים שאנשים חשים לעיתים קרובות יותר ׳מובנים׳ כאשר הם מדברים עם מודל של AI – אבל רק כל עוד הם לא יודעים שמדובר במכונה. ברגע שהם מגלים את זהותו האמיתית של הדובר, משהו בתחושת הקשר נסדק.

מנקודת המבט הזו, אלטמן מזהיר מפני האשליה שבקשר רגשי עם מכונה. גם אם התגובה מדויקת, חמה ומזדהה, עדיין חסרה בה אותה איכות אנושית של הדדיות, שבריריות וחוסר ודאות. "אני לא חושב שזה ממלא את הצורך החברתי להיות חלק מקבוצה בחברה", הוא אומר. מבחינתו, תחליפים טכנולוגיים לעולם לא יוכלו למלא את המקומות שבהם אנחנו מחפשים הכרה, שייכות או תחושת ערך בתוך מערכת אנושית.

אבל דווקא מהבדל זה צומחת תוצאה מפתיעה: מול AI – משום שאין בו שיפוט או אגו – קל לנו יותר להודות בטעויות, לבחון עמדות ולשאול שאלות רגישות. אלטמן מציין שבדיוק מהמקום שהמכונה אינה שופטת, היא מצליחה לעודד חשיבה רפלקטיבית. מחקרים אף מראים שבינה מלאכותית יכולה להפחית אמונה בתיאוריות קונספירציה – פשוט כי מול מכונה, יותר קל להודות בטעויות.

״דווקא בתוך עולם רווי טכנולוגיה, מה שייחשב כנדיר ויקר ערך הוא היכולת שלנו להיות בני אדם חושבים – לא חישוביים״.

מנקודה זו מנסה אלטמן לחזות אילו כישורים אנושיים יישארו משמעותיים גם בעתיד. לדבריו, בעידן שבו מכונות יודעות לסכם טקסטים, לכתוב קוד ולהציע פתרונות, דווקא תכונות כמו חשיבה מקורית, גמישות מחשבתית והיכולת לשאול את השאלות הנכונות יהיו יקרות מפז. ״היכולת לחשוב עם כלים חדשים״, הוא מסביר, ״תהיה הרבה יותר חשובה מהיכולת לחשב מהר לבד״.

זהו שינוי מהותי: הכישורים שיישארו רלוונטיים לא יהיו בהכרח טכניים, אלא אנושיים מובהקים.  אלה יהפכו למצפן אנושי בעידן שבו הידע כשלעצמו כבר לא מבדל אותנו מהמכונה. דווקא בתוך עולם רווי טכנולוגיה, מה שייחשב כנדיר ויקר ערך הוא היכולת שלנו להיות בני אדם חושבים – לא חישוביים. בחזון האופטימלי הבינה המלאכותית תשאיר אותנו עם אנושיות מזוקקת והרבה מרחב לפתח אותה, בכך שתפשיט מעלינו את התלות בכישורים טכניים שעד היום נחשבו למאפיינים אנושיים מובהקים.

כללי המשחק משתנים – מי יקבע אותם?

לאור החששות מקצב ההתפתחות חסר התקדים של הבינה המלאכותית, אלטמן מבקש להזכיר שלא מדובר רק באיום – אלא גם בהזדמנות. אחת הבשורות הגדולות מבחינתו היא הנגישות ההולכת וגדלה. בזמן שהפיתוחים עצמם יקרים ומורכבים, השימוש במודלים נעשה זול וזמין יותר. הוא רואה בכך לא רק הישג טכנולוגי, אלא בסיס לשוויון חברתי חדש – כזה שמבוסס לא על עושר או על מעמד, אלא על גישה פתוחה לאינטליגנציה.

החזון הזה מתאר עולם שבו הכוח הטכנולוגי לא מרוכז בידי מעטים. ״האפשרות של אנשים להשתמש ב‑AI תוכל לשפר את היכולת האישית והקולקטיבית״, הוא אומר, כל עוד נשמרת נגישות שוויונית. בעיניו, מדובר במנוע חברתי וחינוכי שיכול להרחיב את טווח האפשרויות, לצמצם פערים ולשנות את כללי המשחק עבור יחידים וקהילות.

אלטמן מדגיש שעלינו, בני האדם, לקבוע את כללי המוסר – ושה-AI חייב לפעול לפיהם. הוא מתנגד להשוואות היסטוריות כמו נשק גרעיני שמיושנות בעיניו, וטוען שדווקא בגלל שהטכנולוגיה הזו ייחודית היא מצריכה רגולציה חדשה, גמישה ומותאמת. לא פחד, אלא הבנה. לא הגבלות שרירותיות, אלא אתיקה פרואקטיבית.

אחת הסכנות המטרידות אותו במיוחד היא הקצב. ככל שה-AI הופך לסוכן עצמאי – כזה שיכול לתכנן, לבצע ולהשפיע על תהליכים מורכבים – כך גדלה הסכנה שמוסדות יגיבו מאוחר מדי. הוא קורא להכין מראש את המסגרות שיגדירו את תחום הפעולה של המכונה, לפני שהיא תקבע אותו בעצמה.

בנקודה זו מציע הפסיכולוג אדם גרנט כלי פשוט לחשיבה ניהולית בעידן של שינויים: לבדוק האם כל החלטה היא גם בלתי הפיכה וגם הרת גורל – ורק אז לעצור ולחשוב לעומק. אלטמן מאמץ את העיקרון הזה לא רק ככלי עבודה, אלא כדרך להישאר שקולים, חכמים – ואנושיים.

בסופו של דבר, מאחורי כל שאלה טכנולוגית עומדת שאלה אנושית. האם נדע להשתמש בכלים החדשים כדי להרחיב את תחום ההבנה שלנו – או שנניח להם לכוון את חיינו בלי משים? אלטמן לא מסתפק בדיון מוסרי מופשט; הוא מבקש להחזיר את תשומת הלב לעובדה הפשוטה – שזו בחירה שלנו. הוא משתף בכך שהוא עומד להפוך לאב בפעם הראשונה, ומביע תקווה שילדיו יגדלו בעולם שבו הבינה המלאכותית אינה מאיימת על האנושי, אלא מאפשרת לו לפרוח.

״אני אופטימיסט טכנולוגי״, הוא אומר, ״אבל אני גם מאמין בבני אדם״. זו אמונה שלא נובעת מעיוורון לסכנות – אלא מהכרה עמוקה ביכולת האנושית לבחור, להגדיר גבולות, ולנווט בתוך מציאות משתנה. במקום לחשוש מהמכונה, הוא מציע שנשאל את עצמנו מה אנחנו רוצים להיות – עם הכלים החדשים, עם ההזדמנויות שנפתחות, ועם האחריות שמגיעה איתן.