בעוד אנו מחכים לסערה שתפרוץ, הגוף שלנו מתנהל כאילו היא כבר כאן. לפי מחקרים, הציפייה המתוחה מזיקה לנו לעיתים יותר מהאירוע עצמו. היכן אנחנו נמצאים על הספקטרום של אי סבילות לחוסר ודאות? וכיצד טכניקת רשת הביטחון שמשמשת רופאים יכולה להחזיר לנו את השקט גם כשהתשובות עדיין לא ידועות?

הביטוי "השקט שלפני הסערה" נועד לתאר רגעים של דממה מוחלטת, כמו זו של פני אגם קפוא בראשית האביב. מבחוץ, השכבה העליונה נראית מוצקה, שקטה ובטוחה – מרחב החלקה לבן. אך מתחת לפני השטח זרמים חמים כבר החלו להמיס את היסודות, והקרח הופך לרשת סמויה של סדקים דקים הממתינים לנקודת השבירה. כמו בטבע, גם בנפש האדם כמעט שלא קיים "שקט שלפני הסערה". ברוב המקרים השקט מתקיים במעטפת החיצונית ואינו משקף את אשר רוחש מתחתיה.

גששים מריחים באוויר את הגשם המתקרב, חיות מרגישות רטט עדין באדמה, והורה מזהה בפניו של ילדו את הבכי הממשמש ובא. אך זר לא יזהה זאת.

כמו האגם הקפוא, גם בגוף האנושי אפשר לטעות ולחשוב שכל עוד אירוע אינו מתרחש קיים איזה שקט. בעוד שכלפי חוץ אנחנו עשויים להיראות דוממים, מנהלים שגרת יום רגילה או יושבים בחדר המתנה, המערכות הפנימיות שלנו כבר נמצאות בעיצומו של גיוס כללי. סקירה שיטתית של מחקרים הבוחנים תגובות סטרס מקדימות מלמדת כי המוח והגוף אינם ממתינים לצליל האזעקה כדי להתחיל לפעול. ברור לנו הרי שבציפייה לאירוע מלחיץ ישנה דריכות ושהיא מלווה במתח, אבל השאלה היא עד כמה? ואיזו השפעה יש למתח הזה לאחר האירוע המלחיץ? או אם הוא אינו מתרחש כלל?

במטא-אנליזה שפורסמה במגזין הרפואי PMJ השוו בין רמות הקורטיזול ברוק לפני תחרות אמיתית ובין רמות הבסיס שנלקחו ביום אחר, בתנאי מנוחה. התוצאות הראו שלפני תחרות יש עלייה משמעותית בהורמון הסטרס (קורטיזול), כאילו ההמתנה היא אתגר מלחיץ כמעט כמו התחרות עצמה. התגובה המובהקת ביותר נמצאה אצל גברים ספורטאים שאינם ברמה בינלאומית (לעומת נשים וספורטאים ברמה בינלאומית), מה שהעלה את התהייה אם מדובר במהלך שניתן לוויסות תוך תרגול וניסיון.

"ציפייה למתח בבוקר ניבאה רגשות שליליים ומחשבות טורדניות גם בערב, ואפילו כאשר האירוע המלחיץ לא התרחש בסופו של דבר".

מחקר שפורסם בכתב העת של איגוד הפסיכולוגיה האמריקאי (APA) מציע נדבך נוסף להבנת התופעה. החוקרים בחנו את ההשפעה ארוכת הטווח של הציפייה לאירוע מלחיץ, זו שכאמור מעלה את רמות הורמוני המתח בגוף. במשך 14 ימי מעקב אינטנסיבי דיווחו המשתתפים על רגעים שבהם ציפו לאירוע מלחיץ, על מחשבותיהם לפניו ואחריו ועל מצבם הרגשי. החוקרים מצאו שעצם הציפייה לאירוע מלחיץ מעוררת מחשבות טורדניות (רומינציה) ותחושות דאגה, שבתורן מגדילות את מנעד הרגשות השליליים ואת משך נוכחותם, מאריכות את חוויית הסטרס ופוגעות ברווחה הרגשית.

למעשה, החוקרים גילו כי עצם הציפייה לאירוע מלחיץ בשעות הבוקר ניבאה את הופעתם של רגשות שליליים ומחשבות טורדניות גם בערב, ואפילו כאשר האירוע המלחיץ לא התרחש בסופו של דבר.

האם יש דבר כזה שקט שלפני הסערה? צילום: Dave Hoefler / Unsplash

עד כמה אנחנו רגישים להמתנה במצב של חוסר ודאות?

דריכות כהכנה לתגובה היא מנגנון הישרדות טבעי ונחוץ. היא משאירה אותנו ערניים וקשובים כשיש סיכוי לסכנה או לאיום. אך כפי שמסבירה שיילה לאב ב-The Guardian, המחיר שהוא גובה מאיתנו מעלה תהיות על תדירות השימוש ושיקול הדעת. מתברר כי היכולת שלנו להכיל את המצב המעורפל הזה, שבין הידיעה על אירוע להתרחשותו הממשית, אינה אחידה. פסיכולוגים מכנים זאת IU, או בעברית: אי-סבילות לחוסר ודאות. הם מתייחסים אליה כאל תכונה שפועלת באופן דומה לרגישות למזון: "אנשים מסוימים אוכלים כמות קטנה של מוצרי חלב והבטן שלהם מתהפכת. אחרים יכולים לסיים קערת מק אנד צ'יז ולהרגיש בסדר. אדם אחד יכול לצלוח מצבים מעורפלים ברוגע יחסי, ואילו עבור אדם אחר, גם כמות קטנה של אי-ידיעה עלולה לעורר תגובה פנימית עזה של אי-נוחות".

הספקטרום של הסבילות קובע כמה רעש פנימי תייצר הציפייה בתוכנו. עבור מי שמתקשה לשאת את הלא נודע, המתנה תוך חוסר ודאות אינה רק חוויה לא נעימה, אלא מצב שנתפס כבלתי נסבל. ברגעים שכאלו מבקשת הנפש להחזיר לעצמה את תחושת הביטחון. לדברי לאב, אחת הדרכים השכיחות להשיג זאת היא על ידי התכוננות: "אדם עם אי סבילות גבוהה לחוסר ודאות (IU) עשוי להכין רשימות שוב ושוב, לתכנן שיחות בראש, לבחון תפריטי אוכל לפני שהוא הולך למסעדה או ללמוד את מסלולי הנהיגה העתידיים פעמים רבות". פעולות אלו נועדו לכאורה להכין אותו לבאות, אך כשהן נעשות יתר על המידה – בין שמדובר באדם שסובל מ-IU גבוה ובין שמדובר באדם ממוצע שמציאות חייו מובילה אותו לשימוש מוגזם במנגנון – הן אינן מבטיחות יותר שליטה במצב, אלא משמשות כחומר הרגעה זמני ומייצרות אשליה של שליטה מוגברת.

"מחקרים מראים שאנשים נוטים להעריך מנהיגים בצורה חיובית יותר כאשר הם מקבלים החלטות במהירות רבה יותר, אף על פי שהקדשת זמן לחשוב על נושא עשויה להוביל לתוצאות טובות יותר".

 מלבד חוסר היעילות הממשית שלה, מהו המחיר של אשליית השליטה והאם קיימת אלטרנטיבה? כשאנחנו מנסים לפתור את חוסר הוודאות בכל מחיר, אנחנו לא רק מתעייפים מהפעלת המנגנון "על ריק", אלא גם מנוונים את היכולת הבסיסית שלנו לשהות בתוך מצב לא פתור. במאמר ב- Aeonמביאה זואי קוניף את נקודת מבטם של רופאים ורופאות, שבשל ההימנעות התרבותית מחוסר ודאות נמצאים, לא אחת, בין הפטיש לסדן. התרבות המודרנית, לדבריה, תופסת אי-ודאות כסימן לחולשה. זה מאפיין את המטופלים שסומכים יותר על רופא שמקרין ביטחון וחד משמעיות וזה מחלחל אל צוותי הרפואה שלומדים להסתיר את אי-הידיעה והופך פחות ופחות סובלני כלפיה בעצמו. כחיזוק לטענה זו, היא מציינת מחקרים המראים שאנשים נוטים להעריך מנהיגים בצורה חיובית יותר כאשר הם מקבלים החלטות במהירות רבה יותר, אף על פי שהקדשת זמן לחשוב על נושא עשויה להוביל לתוצאות טובות יותר.

המטופלים שמייחלים להימנע משהייה במצב לא ברור מבקשים מענה מיידי גם אם האבחנה אינה מדויקת. ד"ר פול האן, אחד הרופאים שמתראיינים לכתבה, נזכר במטופלים שדרשו אנטיביוטיקה למחלות מעורפלות כמו כאבי גרון או סינוסים. הם לא רצו לחכות ולראות אם זה עובר לבד. "מה שהם באמת רצו זה ודאות שהם הולכים להבריא". אך מכיוון שתרופה ללא אבחנה רק מייצרת אשליה של שליטה, מצא את עצמו האן לכוד בין אובדן מטופלים ובין רישום תרופות שכנראה היו מיותרות.

כמו האן, אנשי רפואה רבים חוששים שגילוי חוסר ודאות יפחית את אמון המטופלים ויגביר את חרדתם, ואכן, מחקרים נוספים שמציגה קוניף מגלים שב-95 אחוזים מהמפגשים הרפואיים, חוסר הוודאות מוסתר מהחולים.

כולנו מייחלים לידיעה ברורה. אבל האם אנחנו רוצים בה בכל מחיר? צילום: Piron Guillaume / Unsplash

רשת הביטחון מעבירה אותנו מפסיביות לאקטיביות

הקושי להודות בחוסר ודאות אינו מגיע רק מהמטופלים, הוא גם תוצר של תהליך חברתי ותרבותי שמתרחש באקדמיה וקשור במדדי הצלחה וכישלון. לפי קוניף, אפילו ההכשרה הרפואית מתגמלת את מי שמפגין בקיאות וניסיון, ומדכאה כל גילוי של בורות. "רופאים נכנסים לעולם הרפואה כשהם מלאי סקרנות ונכונות לשאת אי-ודאות. אבל כשהמערכת מקשרת בין חוסר ידיעה לכישלון אקדמי, הנכונות הזו דועכת".

ואולם הניסיון להדחיק את אי-הוודאות לא באמת מעלים את הלחץ, אלא רק מסיט אותו פנימה. במחקר נוסף שהיא מציינת עקבו החוקרים אחרי סטודנטים לרפואה וגילו את הממצא הבא: אף שהתפקוד הקוגניטיבי וההתנהגותי של הסטודנטים מול חוסר ודאות השתפר ככל שהתקדמו בלימודיהם, התגובה הרגשית שלהם נותרה זהה – לחץ וחרדה עקביים. המסקנה הייתה שהציפייה מאדם להפסיק להרגיש מצוקה מול ה"לא נודע" היא לא מציאותית ואולי אף לא נכונה. אם חייו של אדם נמצאים בסכנה, טבעי ונכון שצוות הרפואה יחוש אי-נוחות רבה. עם זאת, את חוסר הנוחות הזה ניתן לנהל טוב יותר או פחות – הן מצד הרופא והן מצד המטופל.

"במקום לספק אבחנה נחרצת כאשר זו אינה בנמצא, בונים מפת דרכים ברורה שמטרתה לענות על שלוש שאלות: למה לצפות, מהם הדגלים האדומים שדורשים פעולה, וכיצד יש לפעול".

הכלי המעשי שמציעה קוניף מכונה "רשת ביטחון". הוא מופנה לרופאים, אך העיקרון יכול לשרת כל אדם. בניגוד לאשליית השליטה שמנסה להעלים את חוסר הוודאות, גם במחיר של תשובה לא מהימנה (כמו מרשם לאנטיביוטיקה ללא צורך), רשת הביטחון היא טכניקה שמאפשרת לשאת את אי-הידיעה יחד עם הצד השני. במהותה, במקום לספק אבחנה נחרצת כאשר זו אינה בנמצא, בונים מפת דרכים ברורה שמטרתה לענות על שלוש שאלות: למה לצפות, מהם הדגלים האדומים שדורשים פעולה, וכיצד יש לפעול.

לדוגמה, במקום לומר "זה ויראלי ויעבור לבד", על הרופא להסביר שמכיוון שלא מדובר בחיידק, החום אמור לרדת תוך יומיים. במקום לשלוח את המטופל לנוח בביתו באופן פסיבי, הוא יסביר כי אם מופיעה פריחה, החום עולה מעל 40 מעלות או שמתחילות הקאות או שלשולים – על המטופל להתקשר למרפאה או לגשת למיון. כך מבין המטופל שכל עוד התנאים האלו לא מתקיימים הכול הולך כשורה, ואם משהו משתבש – הוא יודע כיצד לזהות זאת ולפעול.

רשת הביטחון מעבירה אותנו ממצב פסיבי של המתנה לסערה, למצב אקטיבי של ניהול סיכונים. דוגמה אחרת, מחוץ לחדר הרופא, יכולה להיות המתנה לתשובה מריאיון למשרת חלומותינו. במקום להיסחף לשינון תסריט שיחה מאיים שבו אנחנו מנסים לשכנע את המנהלת שפסלה אותנו מדוע כדאי לה לשנות את דעתה, רשת הביטחון האישית תגדיר מראש את גבולות הגזרה: אם לא אקבל תשובה עד יום חמישי, אשלח דוא"ל בירור קצר; אם התשובה תהיה שלילית, אפנה למסלול ב' שכבר סימנתי לעצמי. הידיעה שיש לנו תוכנית עבודה ליום שאחרי הסערה לא מבטלת את המתח ולא מקנה שליטה בתוצאה, אך היא מונעת מהציפייה לשתק אותנו ומעניקה לנו שליטה באופן שבו ננהג.

בסופו של דבר, בין שנרצה בכך ובין שלא, אירועים מלחיצים מרחפים מעל ראשינו – מאיימים יותר ופחות. כשאנחנו מפסיקים לחפש ודאות מוחלטת ומתחילים לבנות רשתות ביטחון של בחירה ועשייה, האגם הקפוא עשוי להפסיק להיראות כמו מלכודת של סדקים ולהפוך למקום שבו אנחנו לומדים להחליק, צעד אחר צעד, עד שהקרח יפשיר מעצמו – אם בכלל.

תמונת כותרת: Vladimir Fedotov / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מתח יכול לדחוף אותנו קדימה או לגרום לקיפאון – פסיכולוגים מסבירים כיצד לשלוט בהשפעתו

אנחנו בלאו הכי נושמים – מדוע לא לעשות זאת בצורה שתפעיל מנגנון ביולוגי להפחתת מתח?

כיצד לזהות אם אנחנו בדריכוּת יתר, ואיך ניתן להשתחרר ממנה

עוד מרדיו מהות החיים:

מהתלמוד ועד היום – מה מלמדת אותנו השיבה הביתה?