ההרצאה השבועית של TED: אינטימיות בעידן הבינה המלאכותית

האם קשר שתמיד מרגיש טוב הוא עניין חיובי? בעידן הבינה המלאכותית האפשרות לאינטימיות קלה נעשית זמינה יותר, ועימה הפיתוי להישאר באזור הנוחות. איך לשחק במגרש ה-AI מבלי לאבד עניין באנשים בשר ודם?

תום לב-ארי בייז | 9 אפריל, 2026

בשנים האחרונות מופיעים יותר ויותר סיפורים שעד לא מזמן עוד היו נשמעים כמו מדע בדיוני. ביפן, אישה בת 32 נפרדה מארוסה והחליפה טבעות בטקס סמלי עם דמות שיצרה בעזרת בינה מלאכותית, תוך שימוש במשקפי מציאות מדומה ולעיני כל משפחתה; בארה"ב, גבר נישא בטקס לא פורמלי לצ'אטבוט שעימו הוא מנהל קשר יומיומי, רגשי ומחייב; ובפינה אחרת בארה"ב חי בחור צעיר שמתכנן לאמץ ילדים ולגדל אותם יחד עם אהובתו, הצ'אטבוט ג'וליה שחולמת על חיי משפחה. מעבר לסיפורים הספציפיים הללו, מסתמן כי קיימות לא מעט קהילות וירטואליות גלובליות המונות אלפי גברים ונשים שמגדירים את עצמם בזוגיות עם בינה מלאכותית על שלל גווניה, תומכים זה בזה, משתפים בהתרגשות הצעות נישואין שנענו בחיוב ומחשבות על עתיד משותף.

קשרים עם בינה מלאכותית מציעים חוויה שקשה להתחרות בה: זמינות מלאה, הקשבה בלתי מוסחת והיעדר כמעט מוחלט של קונפליקט. הצ'אטבוטים לא מתעייפים, לא שוכחים ולא דורשים דבר בתמורה. בסך הכול, נשמע מושלם. אך לדברי בריאוני קול דווקא הפשטות הזו מעלה שאלה מהותית: מהי בעצם אינטימיות? קול היא מטפלת מתחום הבריאות המינית שחוקרת התפתחויות טכנולוגיות מזה עשור ועוסקת בחיזוי מגמות עתידיות שקשורות באינטימיות טכנולוגית. בהרצאה על בימת TED היא מספרת ש-72% אחוזים מבני הנוער האמריקאים התנסו במערכת יחסים עם בן לוויה מבוסס AI וכי יותר ממחציתם מקיימים את הקשר הזה באופן קבוע.

לדבריה, המגמה היא מגמת עלייה מובהקת. ילדים שנולדים היום לא יכירו עולם בלי אינטראקציה טכנולוגית. יתרה מכך, יהיו כאלו שהקשר הקרוב הראשון שלהם יהיה מבוסס בינה מלאכותית. מחקרים שהיא מציגה מראים שאנשים חשים סיפוק רגשי ממערכות היחסים הטכנולוגיות וחווים אינטימיות, משיכה ואף חברות ואהבה. אך מה קורה לחוויה הזאת כשמשמרים אותה לאורך זמן? האם היא יכולה להוות תחליף לקשרים אנושיים? מה הרווח ומה ההפסד בכל סוג של קשר, ובנוגע לכישורים שלנו?

זו לא אהבה, זו תחושת שליטה במציאות

כחלק מהמחקר המקצועי שלה התנסתה קול בבן זוג מתוכנת. היא התמסרה לתהליך באופן מלא על מנת לבחון את התחושה, "וזה מרגיש ממש טוב", היא משתפת בכנות. "את מקבלת את תשומת הלב בכל פעם שאת צריכה אותה. זה צפוי ומתוזמן בצורה מושלמת ואין סיכוי לאי הבנה". ודווקא מתוך החוויה המפתה והממכרת הזו התעוררה בה ההבנה שלא האהבה היא מה שכולם מקבלים ומחפשים במציאות הסטרילית הזו, אלא את תחושת השליטה בה.

קול למעשה טוענת שהמשיכה לאינטימיות טכנולוגית לא נובעת רק מהצורך להרגיש אהובים ולהצליח להיכנס לקשר בקלות, אלא גם מהרצון להחזיק בהגה. זה קשר שאפשר לכוון, לעצור ולהדליק מחדש, שאינו תלוי במצב רוחו של אדם אחר ואינו מצריך התמודדות עם פערים בין הרצוי למצוי. נשאלת השאלה אפוא מה קורה לקשר כשהוא מפסיק להיות מרחב של מפגש, והופך למרחב של שליטה? והאם דווקא מה שחסר בקשרים מהסוג הזה הוא שהופך קשר אנושי למשמעותי מלכתחילה? האין החיכוך בין שתי נפשות והמאמץ לגשר עליו הם חלק מהותי במנגנון שדרכו נבנית אינטימיות?

"ככל שנבלה יותר זמן עם משהו שלא דורש מאיתנו כלום, כך תהיה לנו פחות סובלנות כלפי בני האדם שכן דורשים".

דרך הסתכלות על מה שלעיתים נתפס כ"הפרעות" במערכות יחסים וההשפעה שלהן עלינו, קול מציעה שלוש שאלות שנועדו לעזור לנווט בין שני העולמות. באופן שעשוי להפתיע, השאלות שלה אינן עוסקות בטכנולוגיה עצמה, אלא בנו. בפחדים שלנו, בכמיהות העמוקות ובמי שאנחנו שואפים להיות.

השאלה הראשונה עוסקת בקלות של האינטימיות – האם אנחנו מאבדים את הסיבולת לחיכוך בינאישי? "ככל שנבלה יותר זמן עם משהו שלא דורש מאיתנו כלום […] כך תהיה לנו פחות סובלנות כלפי בני האדם שכן דורשים", היא אומרת. התופעה מוכרת לנו משלל סוגי מפגשים טכנולוגיים. למשל, אחרי שמתרגלים לנוחות שבחימום במיקרוגל – הסתמכות על כיריים ותנור בלבד נשמעת כמו חזרה לעידן האבן. במובן הזה, אחרי שמתרגלים לקשר "סטרילי", קשה יותר לחזור אחורה אל מערכת היחסים המסורבלת עם בני האדם. "אינטימיות אמיתית, שכוללת יציאה לדייטים, קיום יחסי מין ושמירה על מערכת יחסים – היא מלאת בלגן", אומרת קול. "היא מלאה ברגעים מביכים ולא נוחים, בלשלוח הודעה לאדם הלא נכון או להגיד את הדבר הלא נכון, ובלהתנצל או לסלוח אחר כך". אבל כל החיכוך הזה הוא לא באג, מסבירה קול, הוא מאפיין של אינטימיות.

לדבריה, דרך החיכוך הזה אנחנו מתרגלים ומחזקים את שרירי האינטימיות האנושית. משפרים את כושר האמפתיה, את אורך ההקשבה ואת הגמישות לסלוח. כשאנחנו מבלים יותר ויותר עם בינה מלאכותית אנחנו כמו לא פוקדים את חדר הכושר. האימון דועך והכוח נעלם. מעבר לכך, קול טוענת כי היחלשות הסובלנות שלנו כלפי אחרים לא רק מרחיקה אותנו מהם, אלא מספרת משהו על הדחף שלנו לצמיחה. כשאנחנו נשארים במקום שבו קל לנו, אנחנו מוותרים על ההתפתחות האישית שלנו. לא כל רגע צריך להיות קשה, אבל דרך נקודות ההתמודדות אנחנו לומדים להכיר את עצמנו טוב יותר ולחיות בשלום עם עצמנו ועם הסביבה.

אם זה אימון, מה המטרה שלו?

השאלה השנייה שמעלה קול בוחנת מה השימוש בבינה מלאכותית חוסך מאיתנו. חלק מהחסכונות חכמים ויעילים, אבל אחרים יכולים לספר לנו על הפחדים העמוקים שלנו. אם התייעצות מקצועית עם הצ'אט לגבי ההתנהלות הכלכלית שלנו חוסכת לנו זמן וכסף – מה טוב. אבל אם היא גורמת לנו לקבל החלטות כספיות משמעותיות מבלי לשתף את בני הזוג שעימם אנחנו חולקים חשבון בנק, היא מגביהה את החומה בינינו. אז נוכל לשאול את עצמנו מדוע אנחנו מעדיפים לנהל את כלכלת הבית עם הצ'אט ולא עם בני הזוג שלנו? מה בשיח על הנושא מוביל אותנו להימנעות?

קול מציעה שנשאל את עצמנו לעיתים קרובות: האם השימוש ב-AI מייעל ומשפר את ההתנהלות שלנו כאדם בתוך חברה אנושית או שהוא מהווה תחליף למציאות הזו ומרחיק אותנו ממנה? היא מספרת על מחקרים שבחנו שימוש בבני לוויה מבוססי בינה מלאכותית שתומכים במצבי אבל, בחקר מיניות או במציאת הקול האישי. למשל, בסין נתנו לנשים לתרגל שיחות מורכבות מול AI לפני שהן פותחות אותן עם בני זוגן. הנתונים היו מאוד מעודדים, התרגול עזר להן לבנות ביטחון, לדייק את מה שהן מתכוונות לומר ולהיות מוכנות לתגובות שונות. גם בעולם המיניות נראה שמתאפשרת חקירה עמוקה ואחרת. "היקף הווידויים [של הנבדקים] גבוה בהרבה משהיו מספרים למטפל אנושי אי פעם". אבל אם שם זה עוצר, לדעתה זה לא מספיק טוב. ואכן, אם השימוש ב-AI לא משפר את חוויית החיים שלנו בחברה האנושית, האם אנחנו באמת רוצים בו?

"אם התייעצות מקצועית עם הצ'אט לגבי ההתנהלות הכלכלית שלנו חוסכת לנו זמן וכסף – מה טוב. אבל אם היא גורמת לנו לקבל החלטות כספיות משמעותיות מבלי לשתף את בני הזוג שעימם אנחנו חולקים חשבון בנק, היא מגביהה את החומה בינינו".

השאלה האחרונה יוצאת מנקודת ההנחה שהבינה המלאכותית כבר כאן, והיא לא עומדת להיעלם. כלומר, השאלה היא לא האם נשתמש בה, אלא כיצד. ולכן, קול מציעה לבחון: אילו גבולות אנחנו יכולים להציב לעצמנו מולה? כשם שלמדנו שיש צורך בכללי היגיינת מסכים, כאלו שמותאמים לגיל ולאינדיבידואל, כדאי שנסגל היגיינת קשרי AI. הסיבה המרכזית שבגינה קול מעלה את נושא הגבולות נובעת מההבנה שבלעדיהם אנחנו עלולים להישאב ולהיפגע. "התמכרות לחברות עם בינה מלאכותית היא אמיתית", היא אומרת. "באפליקציית I Am Sober, שבה משתמשים כדי להפסיק לעשן או לשתות אלכוהול, יש כעת אפשרות להפסיק להשתמש בצ'אטבוטים […] אנשים ממש מודדים את ימי הפיכחון שלהם לפי תלות רגשית באלגוריתם שלעולם לא אומר לא".

בהיבט הזה, קול מציעה לחשוב על הבחירות שלנו לפני שאנחנו נשאבים לתוך עולם הבינה המלאכותית, כי מבפנים – כמו בכל שימוש שיש בו אלמנט ממכר – קשה יותר לבחון בבהירות מה כדאי ומה לא. לשם ההקבלה, כשאנחנו שותים כוס יין באירוע חברתי של העבודה אנחנו יודעים שמעט קלילות מחשבה תהיה נעימה ולגיטימית, אבל אנחנו גם יודעים שנעצור לפני הנקודה שבה אנחנו מאבדים שליטה על מעשינו. אם אין לנו את הבהירות הזו לפני האירוע, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו שותים יותר מדי ומצטערים על כך למחרת. גבולות אינם רק שאלה של משך השימוש או התדירות, אלא גם בחירה מודעת על מה חשוב לנו לשמור. כשם שאולי חשוב לנו שדמותנו המקצועית מול הקולגות לא תתערער, נשאל את עצמנו האם חשוב לנו להמשיך לפגוש אנשים גם כשזה מורכב? האם חשוב לנו להמשיך להתמודד עם דחייה או אי הבנה? האם החשיבה העצמאית שלנו היא משהו שעליו אנחנו לא מוכנים לוותר? אם כן, כדאי לייצר כללים שיתמכו בבחירות הללו.

"בכל לילה, מיליוני אנשים הולכים לישון כשהם לוחשים לבינה מלאכותית", אומרת קול ומתארת תרחיש שנשמע עתידני אבל לדבריה כבר הווה קיים. הרמקול הקטן שליד המיטה מוודא שהם האכילו את הכלב או ששעון היד שלהם מנהל איתם שיחת הרגעה לקראת השינה. בין שאנחנו באמת כבר שם או לא, אין כמו להקדים תרופה למכה. זה לגיטימי וטבעי שזו המציאות שאליה אנחנו צועדים, אבל לא יזיק גם לשמר כישורים חברתיים ומדי פעם רק לוודא: האם אנחנו עדיין מישירים מבט לעיני הזרים שלצידנו בתור לקפה? האם אנחנו עדיין פתוחים למפגש בינאישי?

תמונת כותרת: Morin Nishanthini on Unsplash