הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

מה מניע אותנו להיחשף ברשתות החברתיות – וכיצד הן תומכות בקיום הנפשי שלנו?


25 באפריל, 2017

אם אתם מרגישים שהיום – ואולי מדויק יותר, השבוע – נמס לכם בין האצבעות, אתם לא לבד. לאן הלך הזמן? אין ספק שלפחות חלק ממנו מנותב כיום לרשתות החברתיות. אנחנו לא כאן כדי לבחון אם זה טוב או רע, ולו רק משום שזוהי המציאות הנוכחית, ומציאות, כידוע, היא דינמית. אבל מעניין לבחון מדוע רבים מאתנו מושקעים רגשית ברשת החברתית – מה זה נותן לנו?

כדי לברר את הנושא הזמנו לשיחה את מאיה שפילמן, פסיכותרפיסטית ומומחית בטיפול במשחק, play therapy. החיבור יתברר בהמשך. שפילמן טוענת שלרשת החברתית יש איכויות פסיכולוגיות שתומכות בקיום הנפשי של חבריה. לצורך הדיון היא מבקשת להגדיר "חשיפה ברשתות חברתיות" כחשיפה של רגשות, תמונות, אירועים, הישגים, ומסבירה שאפילו שיתוף (share) הוא סוג של חשיפה.

הרשת החברתית מספקת יתרונות אינטואיטיביים שכבר דובר עליהם רבות, ביניהם תחושת שייכות, תמיכה, אהבה, עניין, שמירה על קשר ועל מערכות יחסים עם אנשים רחוקים, שכן הרשת עוזרת לנו להישאר בתודעה של האנשים הרחוקים מאתנו.

אבל שפילמן מאמינה כי הרשת מספקת הרבה יותר מזה, וטוענת שהמרחב הווירטואלי המשותף מסייע במילוי צרכים נפשיים התפתחותיים. "לפי הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט [ממייסדי זרם פסיכולוגיית העצמי]", היא מספרת, "בהתהוות של האישיות שלנו יש צורך התפתחותי נפשי ב-mirroring, שיקוף". לצורך התפתחות תקינה, התינוק הגדל זקוק לראות בעיני אמו כמה הוא נפלא, מיוחד, מעורר התפעלות והערצה. גם לפי הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כבר בינקותו מזהה התינוק בעיני אמו התפעלות שחיונית להתפתחותו הנפשית. בהיעדר סיפוק הצרכים הנפשיים הללו, עלולה להיפגע תחושת העצמי של התינוק ובהמשך המבוגר –  עם חוויית עצמי מקוטעת, עצמי פגוע ותחושת ערך עצמי קשה או לא יציבה – המתקשה לעמוד בפני אתגרי הקיום.

אם חושבים על פייסבוק, למשל, הרי שכפתור הלייק ממלא את הצורך הנפשי הינקותי שלנו בהתפעלות, במיוחד תת-הכפתור wow. "הלייק הוא קתרזיס של ממש, וכמה שיותר לייקים יותר טוב", מזכירה שפילמן שבתוך תוכנו כולנו מחכים שיתפעלו מאתנו ושואפים לתת מקום לאני הגרנדיוזי שלנו, אפילו אם פעמים רבות מסתתר מאחוריו 'אני' קטן וחסר ביטחון.

השחרור מתחיל מהפוסט

אינטואיטיבית, קל יותר להבין מה מניע אותנו לפרסם הישגים ורגשות חיוביים. אבל פעמים רבות אנחנו דווקא נהנים לשתף דווקא במשהו סודי או מביך. למה, בעצם? "לפרסם משהו מביך על עצמי יכול להיות אקט משחרר" מסבירה שפילמן. "אני מוציא החוצה ממני משהו שבחוויה שלי או בתפיסה העצמית שלי הוא אולי בלתי נסבל. אני חושף את זה ומקיא את זה החוצה, גם במחיר של חשיפה. בנוסף, כשאני מפרסם משהו מביך על עצמי אני איפשהו משדר את המסר, בהפוך על הפוך, שזה קטן עליי". זו דוגמה נוספת לכך שברשתות החברתיות אף פעם אין לדעת מה באמת עומד מאחורי הפרסום והאם אנחנו באמת מכירים את מי שכביכול חושף מעצמו.

איזו זהות אנו מנסים להציג לעולם בכל פעולה ברשת?

קרדיט תמונה: Jakraphong Photography / Shutterstock.com

 

סיבה נוספת לחשוף משהו סודי או מביך קשורה בהשלכות רגשיות, ולדברי שפילמן, זהו "אחד הדברים שמתדלקים מערכות יחסים. אם אני חושב שאני אספר משהו סודי ואנשים בטח יתלהבו, זה מניע אותי לספר. לא בטוח שאנשים באמת יתלהבו אבל אני משליך מעולמי הרגשי". בהקשר זה, אגב, יש אנשים שיימנעו מחשיפה בגלל חסך רגשי והשלכה שאיש בעולם לא יעשה להם לייק. אחרים דווקא יפרסמו במטרה לקבל אהבה, הערצה או חיזוקים לתחושת הערך העצמי. מעבר לכך, שפילמן מספרת כי ה'אני' שלנו מתנהל בפער בין "מי שאני באמת" ובין "מי שהייתי רוצה להיות". פעמים רבות "ההתנהלות שלנו נועדה לתחזק את מי שהיינו רוצים להיות".

לחשיפה יש גם תפקיד בהגדרת העצמי שלנו. בעצם השיתוף אנחנו מספרים משהו על עצמנו, משייכים את עצמנו לקבוצה כלשהי, מגדירים חלק מהזהות שלנו, ואפשר אף לומר – ממתגים את עצמנו כך או אחרת. בהקשר זה חשוב להבין שקיים מדרג של חשיפה. שיתוף, למשל, נמצא בתחתית המדרג – וגם בו ניתן להבחין בין סוגים שונים, כמו מאמר מדעי לעומת מאמר אישי - ולהבדיל מאדם שכותב במילותיו שלו היישר מעולמו הפרטי. שיתוף פוסט של אישיות פוליטית משייך אותי באופן טבעי לאותה תפיסה ומעיד על דמויות ההתייחסות שלי וכן הלאה. השיתוף מאפשר למשתתף להעצים את עצמו ואת תדמיתו וליהנות מאור הזרקורים ומההילה של מי שניסח את העמדה שיוצגה בפוסט ששיתף. כלומר, גם מי שמקפיד לא לחשוף דברים אישיים ו"רק" משתף פוסטים של אחרים – עדיין אפשר ללמוד עליו לא מעט.

החשיפה ברשתות החברתיות והקשרים שאנחנו מנהלים דרכן הם, כמובן, חלקיים. כל אחד קובע מה הוא מפרסם ומה מידת החשיפה שמתאימה לו, ויכול לבחור רק במה שמשרת את התדמית הרצויה בעיניו. כפי שמסבירה שפילמן, "יכול להיות שבפרופיל שלי בפייסבוק אני ארשה לעצמי להתבטא רק לפי הפרסונה המקצועית שאני רוצה ליצור לעצמי, אבל אולי בקבוצה סגורה אני אתן דרור גם לחלקים אחרים באישיות שלי". אין ספק שחשוב לכל אדם לקבוע בלעדית כיצד תצטייר דמותו הווירטואלית, ויעידו על כך המרמור כנגד תופעת התיוגים הכפויים, כמובן במקרים הפחות מחמיאים שלהם. "ויש בכך היגיון", מוסיפה שפילמן, "שכן מי שתייג אותי שלא מיוזמתי סדק את המיתוג שלי ברשת".

ברמה הפיזיולוגית, מחקרים מראים שחשיפה משחררת במוח דופמין שגורם לתחושת עונג דומה לזו שנגרמת על ידי סקס או אוכל, ויש בה גם אלמנטים התמכרותיים. "אני חושבת שכל אחד בסתר לבו יכול להודות שהוא פרסם פוסט ובדק מדי פעם כמה לייקים כבר יש", קורצת שפילמן. אבל לא רק במוליך עצבי עסקינן. "כשאנחנו צמאים ללייקים", היא ממשיכה, "אנחנו מממשים את התסביך האדיפלי - למי יש יותר גדול. מספר החברים, השיתופים, הלייקים. אנחנו מבררים באמצעותם מי שווה יותר, ולא פחות מכך – אנחנו בודקים אם אנו ראויים בעיני עצמנו". התבטאות ברשת יכולה לתת ביטוי לנרקיסיזם. בכולנו קיימים חלקים נרקיסיסטיים, מסבירה שפילמן, ואהבה עצמית בהחלט יכולה להתבטא בשיתוף בריא בהישגים ובחוויות. "ההתנהלות ברשת יכולה להעיד על המיקום שלנו בציר בין נרקיסיזם בריא ובין הפרעת אישיות נרקיסיסטית. אם הלייק הופך למדד מרכזי לכמה אני שווה, והצורך בתגובה ובהתייחסות הופך לכפייתי, מדובר בהתנהלות לא מווסתת עם יסודות נרקיסיסטיים הרסניים".  

אם עץ נפל ביער ואיש לא העלה את זה לאינסטגרם, הוא באמת נפל?

זה לא קרה אם לא צילמנו

עוד דבר מעניין שאפשר לזהות ברשתות הוא שהתיעוד הופך להיות חלק מהחוויה. כשאנחנו חווים משהו אנחנו מיד חושבים על הפרסום של זה ברשת. "אם הציעו לי נישואין או אם קרה לי משהו והוא לא פורסם, זה קצת כאילו הוא לא קרה", מנסחת שפילמן במילים מה שרבים מאתנו חווים ביומיום. אם בעבר צילמנו תמונות שהזכירו לנו חוויה, כיום התיעוד ברגע האמת הפך לחלק מהחוויה. יותר מכך, הוא נותן לה תוקף. "אני לא אשכח איך מישהו שאני מכירה פגש אותי ברחוב עם הילדים שלי וכעס עליי", משתפת שפילמן באירוע אמיתי מחייה, "איך זה שיש לך ילדים ואני לא יודע מזה?!". היא מסבירה שהמקור לתחושת תסכול כגון זו הוא ש"הרשתות החברתיות עלולות ליצור תחושה שהפרסונה שלנו בפייסבוק משקפת במדויק היא מי שאנחנו ואת החיים האמיתיים שלנו. לעתים אנחנו שוכחים שהרשתות החברתיות מציגות רק חלק מהאדם שמולנו, וגם החלק הזה לא חייב להיות אמיתי אלא יכול להיות מוזן מהאופן שבו האדם שמולנו רוצה להצטייר בעיננו".

לטענת שפילמן, "ההתנהלות שלנו ברשתות חברתיות היא סוג של משחק. ויניקוט טען כי המשחק הוא מאפיין של כלל ההתפתחות האנושית. היכולת לשהות בתוך מרחב ביניים משחקי, שאינו ממש דמיון אך גם אינו ממש מציאות, הוא צורך קיומי בביטוי ובפיתוח העצמי של הילד. המשחק מאפשר לילדים לבטא פחדים, פנטזיות, חלומות וחרדה. הוא נותן אוורור נפשי לצרכים רגשיים, בונה וגם מבטא את הנפש. ההתקיימות שלנו ברשתות החברתיות מאוד דומה לדעתי להגדרה הזו של משחק שמתקיים במרחב בין מציאות לדמיון", היא מסכמת. בהתנהלות שלנו בפייסבוק אנחנו יכולים ללבוש ולפשוט זהויות, להביע תוקפנות כשאנחנו במקום בטוח מאחורי המקלדת, לצאת ולהיכנס לזירת המשחק על פי בחירתנו ובאופן כללי לאפשר ביטוי לנפש שלנו, כולל צורך באישורים וחיזוקים מהסביבה. כשמישהו מקפיא את הפרופיל שלו בפייסבוק ומצהיר על כך, אפשר לפרש זאת כיציאה מהמשחק. וכמו כל משחק, גם כאן יש שפה ייחודית, הכוללת בין היתר את שם הפועל "לאנפרנד", שבו אנחנו משתמשים לעתים כמו ילדים שמוציאים מהמשחק את מי שלא מתנהל לפי הכללים שלנו.

ארווינג גופמן, שנחשב לאחד הסוציולוגים המשמעותיים במאה ה-20, השתמש במטאפורת התיאטרון וטען כי אנשים ממלאים תפקידים שונים בזירות חברתיות שונות. את הספר שלו "הצגת האני בחיי היום יום" פרסם ב-1959, הרבה לפני עידן פייסבוק, אך נראה כי המטאפורה שלו רלוונטית מתמיד. לטענתו, האישיות שלנו מתגבשת במהלך סיטואציות חברתיות. תוך כדי תגובה של הזולת אני לומד משהו על עצמי. הרשתות, שמזמנות מצבי תקשורת וחברה מגוונים, הכניסו לזה ממד מידי, פומבי, עם אלמנט של תיעוד ושל news, לדברי שפילמן.

הרשת החברתית היא אפוא עוד זירה משמעותית בחיים – האמיתיים והמדומיינים – של משתתפיה, אשר נותנת ביטוי לקיום הרגשי והנפשי ואף מסייעת בהיבטים רבים שלו, בין היתר באמצעות ביטוי עצמי, קבלת חיזוקים ואמפתיה, וגיבוש או חידוד של הגדרה עצמית. הוסיפו לכך את תחושת המשחקיות והקלילות שהיא מאפשרת, ותבינו מדוע רבים כל כך נסחפים ושוהים בה שעות ארוכות.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הטיעון האקדמי בעד בזבוז זמן באינטרנט – תפנית מפתיעה ביחסים שלנו עם הטכנולוגיה

הרגל קטן שעשוי לחולל פלאים בחוויה הרגשית שאתם עוברים באינטרנט

מחקרים פסיכולוגיים חושפים: כך שיחות החולין משפיעות על היום שלנו

עוד ממהות החיים

25.07.17
החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה
24.07.17
מימון המונים - מדוע אנחנו מוכנים להוציא מכיסנו עבור חלומות של אחרים?
23.07.17
שאילת שאלות או מרדף אחר תשובות – מדוע מאלצים אותנו לבחור ביניהם בדרך להתפתחות?
20.07.17
ההרצאה השבועית של TED: האם אנו הולכים לקראת טכנולוגיה קוראת מחשבות?
19.07.17
האם אתם טיפוס בוקר או טיפוס ערב? היכרות עם השעון הביולוגי האישי יכולה לחולל פלאים
18.07.17
כשתנאים מינימליים מעוררים גאונות – האלתור בחדר הלידה ששינה את ההיסטוריה
17.07.17
מאמץ מנטלי מעייף ומפחית את כושר ההתמודדות עם אתגרים? ההודים חושבים אחרת
13.07.17
ההרצאה השבועית של TED: מה קורה במוח בכל פעם שאנו משתמשים בתרופות?
12.07.17
מה אפשר ללמוד על עצמנו מהאופן שבו אנחנו משחקים – וכיצד זה מסייע להגשמה אישית?
09.07.17
המוח יעשה הכול כדי להוכיח שאנו צודקים, גם כשאנו טועים – כיצד להתגבר על הטיית האישור?
06.07.17
ההרצאה השבועית של TED: כיצד ייראה העולם כשלטכנולוגיה יהיה שיקול דעת?
05.07.17
הסוד הפשוט בן 5,000 השנים שיקנה לכם ידע עמוק, איכותי ועמיד לאורך זמן
04.07.17
ההיפך הוא הנכון – 3 תכונות אופי שיכולות להוביל לתוצאות מפתיעות
03.07.17
לשמור אותם קרוב, לטווח הרחוק – מה אפשר ללמוד מאלפי שנים מצטברות של מערכות יחסים?
02.07.17
קסמה של המילה המדוברת – מה התועלת הקוגניטיבית של סיפורים מוקלטים ופודקאסטים?
29.06.17
ההרצאה השבועית של TED: חשבו על ילדיכם והפתרונות לאתגרי האנושות יגיעו מאליהם
28.06.17
אתנחתא של טבע: ה-abc בנופי כדור הארץ – צילום מהחלל
27.06.17
מי בונה בלילות את בתי הפיות בקנזס? סיפורו המסתורי של יער הגחליליות
26.06.17
כיצד האישיות שלנו משפיעה על מה שאנו רואים? נוירולוגים מסבירים מהי תפיסה תת-מודעת
25.06.17
יש אמת, אך אין צורך להגיע אליה – אפלטון מסביר כיצד להפוך את החיים לפשוטים יותר