שיחה עם האדריכל אמנון רכטר על התפקיד של תכנון אדריכלי ביצירת תודעה

כשמבקרים במצפה ים המלח בקצה היישוב מצפה יריחו, שמים לב שהנוף נגלה אלינו בשלבים, בהדרגה, ככל שאנחנו מתקדמים לעבר הצוק. לבסוף, כשעומדים בתוך הקובייה האחרונה, על קצה הצוק, נשקף ממנו נוף ייחודי ומרשים – ים המלח, בקעת יריחו והרי מואב. מנקודה זו אין אף בית, ואפילו לא אבן, רק מרחב פראי פתוח ועוצר נשימה.

התכנון המסוים של המצפה, הידוע גם בכינוי מרפסת ים המלח או הצוק המרחף, דורש מהצופה להיות פעיל וסבלני. במסלול המתוכנן של ה"קוביות" מתגלים לסירוגין רשמים חלקיים של הנוף שמחכה לנו, אבל התמונה המלאה לא מופיעה לפני תום המסע. יותר מזה, נראה שהשיטוט במבנה, שחלק ממנו חפור מתחת לקרקע, כוון כדי לייצר את התנאים ואולי אף ליצור תודעה של מבט פנימה, כזו המאפשרת לכל מבקר לשאול שאלות וליצוק תוכן המבוסס על פרשנות אישית שלו. ההליכה בין שמיים לקרקע, בהיעדר כל תקרה, יוצרת חיבור בלתי אמצעי של העולם הארצי עם העולם שלמעלה ועשויה להוות השראה ללא מעט אנשים. "באדריכלות יש יותר מדי אבן בתוך האבן", אמר ניטשה, ויש אדריכלים, כמו במקרה הזה, שמטרתם אכן להעלים את החומר (אבן) וליצור קשר ישיר עם העולם, עם הטבע.

אבל לא צריך לנסוע עד ים המלח בשביל לדעת שלמבנים שונים יש השפעה ממשית על הרגשתנו ועל האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. כמעט כל אחד מאתנו נתקל במקומות שבהם הרגיש אנרגיה טובה ונמשך לשהות בו עוד, לעומת כאלו שעוררו בו אדישות ואף התנגדות או דחייה.

שני האלמנטים האדריכליים שעושים את ההבדל

מחקרים בתחומים שונים, ביניהם אדריכלות, פסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות מראים כי אכן קיימת השפעה רגשית של חללים ואובייקטים על השוהים-צופים. חוקרים ישראלים מהטכניון ומבר אילן מעמיקים בשנים האחרונות בדיוק בנושא זה, וגם אם לא ברור בדיוק איך המנגנון עובד ומהו הדבר שגורם לנו לאהוב או לא לאהוב חלל מסוים, מהמחקרים עולה באופן ברור כי מרחבים שונים וגיאומטריה של החלל משפיעים על תחושה ועל תפיסה חזותית, כמו גם על הדרך שבה אנחנו מפרשים את המציאות באמצעות המרחב המסוים. זה אך הגיוני, שהחזון (או היעדרו) של האדריכל משפיע על הסביבה שבה ממוקם המבנה שעליו הוא אמון, ולכן גם על האנשים שחיים ומבקרים בסביבה זו. ואכן, אדריכלים לוקחים הנחה זו בחשבון יותר ויותר ושואפים לתכנן מקומות שישפיעו על השוהים בהם באופן חיובי או לפחות יעוררו מחשבה, גם אם לא בהכרח נעימה (נגיע בהמשך לדוגמת יד ושם).

משיחה שקיימנו עם האדריכל אמנון רכטר, דור שלישי לשושלת חלוצי האדריכלות בארץ (אביו יעקב רכטר ז"ל הוא חתן פרס ישראל), למדנו כי קיימים שני אלמנטים עיקריים שמשפיעים על תפיסה של עצמנו בתוך המרחב הבנוי. האחד הוא האופן שבו החברה מתחזקת את הבניינים ואת החלל שבין הבניינים, מה שרכטר מכנה "תודעת הניקיון" של המקום. "כשאנחנו הולכים ברחוב ורואים בניינים, השאלה היא מה אנחנו רואים וקולטים – התעוררות, אסתטיקה או דווקא לכלוך", הוא מסביר. כשמדובר במבנים היסטוריים, הוא מפרט, "ההתפוררות של הערים העתיקות זה מה שאנחנו מצפים לראות וזה מעורר תחושה נוסטלגית וחיבור לתמונות ילדות, שחור לבן, או חיבור לחוויות מהעבר או למשהו שמתכתב עם אמצעים נוספים כמו קולנוע, טלוויזיה וכיוצא בזה". בקצה השני נמצאים מבנים מודרניים לא מטופלים שבהם ההתפוררות גורמת דווקא להרס האסתטיקה, ולדבריו, "מקום כזה גורם לנו להרגיש לא בטוחים ומעורר בנו תגובה חייתית יותר, בלי להפעיל פילטרים רציונליים. הרבה מקומות כאלו באורבניזם נקראים ג'אנק ספייס, אחורי הקלעים של העיר, של הבניינים והמקומות שפחות נמצאים בהם".

תיאטרון הקאמרי בתל אביב, בנוי בשכבות כמו בצל. קרדיט: Kvitka Fabian / Shutterstock.com

האלמנט השני שמשפיע על התפיסה שלנו בחלל, לדברי רכטר, מתייחס לחומר עצמו. "אנשים באופן בסיסי מגיבים לחומרים בצורה שונה. המקומות שאנחנו הולכים עליהם ומתיישבים עליהם משדרים בצורה זו או אחרת סוג של כנות, אמת, ואנשים מרגישים בחלק מהם יותר נוח במקומות אחרים". אלו עשויים להיות מקומות שלא מתיימרים להיות משהו אחר ממה שהם, ולרוב, לדעת רכטר, יהיו נטולי חיפויים וציפויים לא אותנטיים, "כמו קרמיקה או גרניט פורצלן שנראים כמו בטון או כמו מתכת – אבל הם לא".

אדריכלות נושקת לתחומים רבים ומבטאת פעמים רבות תפיסות פילוסופיות, פסיכולוגיות תרבותיות וחברתיות. האדריכל יעקב רכטר, אביו של אמנון, זכה בפרס ישראל על תכנון בית ההבראה 'מבטחים' בזיכרון יעקב. בנו אמנון היה שותף בשיפוץ ובשימור שלו. "מדובר בבניין שתוכנן בשנות ה-60 לשנות ה-60, על-פי סטנדרטים של שנות ה-60, של צניעות ואיזושהי נזירות, כדי לשמש בית הבראה לקופת חולים", מספר אמנון בפרק מרתק מהסדרה 'אדריכלי החלומות' שהתמקד במשרדו. מלאכת התכנון שלו הייתה מאתגרת במיוחד, לאור הרצון לשמר את רוחו של המבנה המקורי אך בה בעת להפוך אותו "למלון אמנויות ברמה הגבוהה ביותר שכל הקונספט שלו סובב סביב אהבת האמנויות של בעלת המקום". אמנון מספר כי נולד וגדל בבית שבו היה שיח בלתי פוסק על אמנות, פוליטיקה, תרבות, ספרות ותיאטרון (אמו היא השחקנית חנה מרון), ואכן, ניכר ביצירותיו שהוא מביא את כל מה שספג אל תוך מלאכת התכנון והיישום.

המקצוע העתיק בעולם הוא ארכיטקט

לשאלה כיצד הבנייה, שמיישמת עולם שלם של רוח וחומר, משפיעה ואף יוצרת תודעה משיב רכטר: "השימוש בצורות שונות הוא מאוד משמעותי – ממשהו שבור, גיאומטרי ועד בניין מינימליסטי שקט ורגוע שלא עושה עניין מעצמו – כל אלו מעוררים תגובות אחרות מאנשים שונים. ניקח, למשל, את החלל המקורי משנות ה-60 של מוזיאון השואה 'יד ושם' בירושלים. מדובר במאסטר-פיס. מאוד סוגסטיבי. שחור כהה, חשוך, ויש בו רק תאורה אחת קטנה, הפרופורציות שלו נמוכות והוא מייצר תחושה של חפירה פנימה, אינטרוברסיה". כדוגמה עליזה יותר אפשר להביא את המבנה המקורי של היכל התרבות בתל-אביב. "התכנון שלו הוא כזה שאין בו מקומות טובים ומקומות רעים", מסביר רכטר. "כולנו בו יחד, יש בזה משהו דמוקרטי. אקט שמכריז על קהילה, על איחוד. מפני שהחלל לא מחולק ושלגלריה העליונה יש כנפיים שמתאחדות עם החלק התחתון".

תיאטרון הקאמרי, בתכנונו של אמנון רכטר, הוא דוגמה נוספת לעיצוב אדריכלי שנועד לחולל מצב תודעתי מסוים בקרב המבקרים. "יש שם ניסיון די מעניין לעשות מהלך ולבנות בניין שהוא כמו בצל", מסביר רכטר. "הגרעין שלו הוא האולם – ככה זה מוצג בחלל  – ואתה עובר 3, 4, 5 שכבות של אלמנטים ארכיטקטוניים שעושים לך סוג של ניקוי כדי להכין אותך לחוויה התיאטרלית – אתה מתיישב, האור נסגר ואתה יכול להסתכל ולקלוט מה שקורה בבמה". כל זה קורה דרך תכנון ארכיטקטוני . "הזכוכית שנבחרה חושפת סוג של משיכה וסקרנות להיכנס פנימה; צורת הכניסה – של משפך, איך שהבניין יוצא לכיכר, כמו לשון שמזמינה להיכנס, ואז יש מהלך שלם של מספר חללים שאתה עובר עד שאתה נכנס פנימה. לבסוף, אתה עובר דרך גשר – אלמנט צר – שמביא אותך עד לדלת האולם. כשתכננתי את זה,  התייחסתי לזה כאל מוטיב מרכזי. זו דוגמה לארכיטקטורה שהופכת את ההוויה שלך למשהו שונה, יותר חגיגי".

לילה בפיאצה סן מרקו.

פיאצה סן מרקו בוונציה מדגימה גם היא מרחב ציבורי שמייצר תודעה. "המלבן האלגנטי הוא כמו הבמה של העיר", מפרש רכטר, "ובאיזשהו מקום הוא מחייב אותך להיות מודע לעצמך בתוך החלל, לחוש שצופים בך אפילו כשלא צופים בך". זה יכול לגרום לחלק מהאנשים לרצות לרקוד, להופיע, כפי שאכן קורה שם בחלק ניכר מהזמן.

לה קורבוזיה, אדריכל שוויצרי רב השפעה ומהחלוצים בתחומו, טען ש"חלל, אור וסדר. אלו הם דברים אשר זקוק להם האדם בדיוק כפי שהוא זקוק ללחם ומקום ללון". ללא ספק, לאדריכלים יש השפעה עצומה על הציבור הרחב – כיצד יחווה, יחשוב וירגיש. "המקצוע העתיק בעולם הוא ארכיטקט", אומר אמנון רכטר. "אותו אדם קדמון שעלה לו הרעיון – הי, למה אנחנו יושבים בחוץ? קר, למה לא ניכנס למערה? הוא היה הראשון לחפש חלל שיכיל אותו. חללים מעוררים בנו תגובות שונות – של בית, של רוגע, של אינטימיות, ועד ההיפך – חללים שמעוררים להסתובב ולשוטט (כמו המבנה האינטראקטיבי של הקאמרי, שמגרה את העין בחוויות חדשות)". 

אז בפעם הבאה שנפשכם תבקש מכם מרגוע, השראה או דווקא דחיפת התעוררות – עצרו ונסו לחשוב היכן תוכלו לספק לה את התנאים הדרושים, גם אם מדובר בבחירה מינימליסטית ושגרתית כמו היכן לשתות את הקפה שלכם בבוקר.

תמונת כותרת: dnaveh / Shutterstock.com

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הנדסת האושר של תעשיית הבידור – כך מעצבים עבורנו חוויות בלתי נשכחות

להירגע מול יופייה של הפיזיקה – הוכח מדעית כי צפייה בחוקי היקום משנה את המצב המנטלי

ההרצאה השבועית של TED: לפעמים העולם משקף ערך שלא ידענו שקיים בתוכנו

עוד מרדיו מהות החיים:

כל יום מחדש