עד כמה היכרות שטחית עם הרבה אנשים באמת עוזרת לנו, ומה זה אומר עבור מופנמים

מספרים לנו שקשרים חברתיים הם הדבר החשוב ביותר בחיים – שהם, ולא בהכרח יכולת אישית, הגורם המכריע בדרך להצלחה. מי שטוען כך צודק במידה רבה. נפוטיזם היא דוגמה אחת לדרך שבה היכרות עם דמויות מפתח יכולה להועיל לאנשים, אבל רבים צריכים לעבוד קשה כדי לטפח רשתות של מערכות יחסים שאולי, בבוא הזמן, יסייעו להם להתקדם. קוראים לזה נטוורקינג והתופעה הזו הפכה לתעשייה של ממש. העולם העסקי של היום מקדש את רשתות הקשרים החברתיים, ואירועים שלמים מופקים על מנת לספק לאנשים סיבה ומקום להתחכך אלה באלה, לעיתים בתקווה לצוד דג שמן בדמותו של מנכ"ל שבא לתת הרצאת אורח.

בתוך התרבות הזו יש אנשים שמשגשגים. אלו הם הכוכבים הסוציאליים, להטוטנים של יצירת קשרים בכמה רגעים. אחרים, לעומתם, רואים בזה את המחסום הגדול ביותר להתקדמות. אלה הם המופנמים, ששהייה במחיצת רבים מרוקנת אותם מאנרגיה. האם השקטים והמכונסים נידונו להישאר תמיד כמה צעדים מאחורה? האם אנשים מוחצנים עם יכולת טוויית קשרים באמת מפיקים מכך תועלת? עד כמה תרבות הנטוורקינג באמת מובילה לתוצאות? ומה המשקל של איכות מול כמות הקשרים החברתיים? אמנם גורמים רבים מעורבים בהצלחה או בהיעדרה, ומקרים אינדיבידואלים יכולים ללכת לכאן או לכאן, אך כשבאים לבחון את התופעה בראייה רחבה,  אפשר בכל זאת לגלות כמה דפוסים מעניינים ששוברים מיתוס מאוד מבוסס לגבי נטוורקינג.

אנחנו נוטים למקד את תשומת הלב בבולט – לאו דווקא באיכותי

סוזן קיין, עורכת דין, כותבת ויועצת עסקית שמעידה על עצמה כמופנמת, העניקה את אחת מהרצאות TED הנצפות ביותר, ובה העלתה לדיון את האתגרים שעימם מתמודדים מופנמים. על פי הפופולריות שזכתה לה, עושה רושם שקיימים לא מעט כאלה. בעקבות ההרצאה וספר שכתבה הפכה קיין לקולם של המופנמים והיא ממשיכה בפעילות להעלאת המודעות לנושא. ערוץ היוטיוב RSA הפיק סרטון משותף עם קיין במסגרת הסדרה "אספרסו למוח", קטעים קצרים וממוקדים של רעיונות מעוררי מחשבה. בסרטון מסבירה קיין כיצד התרבות הנוכחית – שמעודדת חברתיות גבוהה – עלולה לעכב מופנמים מוכשרים, ומאמינה כי העולם זקוק לשיתוף פעולה בין שני סוגי הטיפוסים.

כאשר מדובר באירוע מרובה משתתפים, היתרון של מוחצנים ברור. הכלים שפיתחו ממגנטים אליהם את תשומת הלב ולא פעם הם נתפסים כאדם המומחה, הבקיא, המניע וזה בעל הרעיונות הטובים ביותר בחדר. "ואולם", מסבירה קיין, "חוקרים בדקו את זה ואין קורלציה בין יכולות ורבליות גבוהות ובין רעיונות טובים. אפס קורלציה". זה לא אומר שלמוחצנים אין רעיונות טובים, אבל זה שאדם מרגיש נוח יותר בחברת אנשים רבים לא הופך אותו באופן אוטומטי לבעל שכל חריף יותר. ומכיוון שמסיבות פסיכולוגיות די פרימיטיביות אנו נוטים בכל זאת לפתח את התפיסה שראוי ללכת אחרי האדם המוחצן, מופנמים רבים שמחזיקים בכישורים מעולים ויכולות חשיבה גבוהות נטמעים ברקע והחברה שלנו עלולה לפסוח על רעיונות שהיו יכולים להיות מועילים יותר מאלו שלכדו את תשומת הלב.

לכן קיין מאמינה שעלינו ליצור חברה מאוזנת יותר, שבה גם למופנמים יש מקום לבוא לידי ביטוי מבלי שיצטרכו להיאבק בקרב אבוד מראש מול אנשים שחזקים מהם בסיטואציות חברתיות. לדבריה, האיזון הזה הופר עם המעבר מחברה חקלאית לחברה מתועשת, ובפרט עם העיור המסיבי. כשהחלו בני האדם להצטופף יחד במיליונים, עלתה קרנה של היכולת להתחבר מהר ובקלות לאנשים אחרים, ואילו לחברה החקלאית הייתה אוריינטציה יותר אינטימית. קשה להאמין שאדם יכול לבחור לשנות את נטייתו האישית ממופנמות למוחצנות, ונוצר מצב שבו סגנון החיים שפיתחנו, ואיתו הדגשים החברתיים, מהווה מכשול בפני רבים וטובים.

אם כך, הרי שמופנמות היא חיסרון בעולם שמקדש את הנטוורקינג. אדם שקט ומכונס, שמשגשג כשהוא בגפו, חסר את הכלי הבסיסי שמניע את החברה, ולכן אולי עלינו לקבל את זה כעובדת טבע, כפי שאנו מקבלים שאנשים מסוימים חזקים יותר במתמטיקה מאחרים. פה נראה כי המקרה שונה, כיוון שאנשים מופנמים הם פעמים רבות אוצר בלום של ידע, יכולת וניסיון, ובחישוב הסופי ההפסד הוא של החברה ככלל. קיין מאמינה שסגירת הפער בין סוגי האנשים השונים תוביל למצב שבו כל צד יתרום את החוזקות שלו, שהרי משתיהן אפשר להרוויח. למעשה, מספרת קיין, לו היינו תומכים בגישה שמופנמים פשוט צריכים לקבל את מצבם וזהו, ייתכן מאוד שהיום לא היו לנו אייפונים.

קיין מתארת את הסיפור הפחות מוכר של אפל: "אם תסתכלו על לידת מחשבי אפל, אנו נוטים לקשר את אפל לסטיב ג'ובס, שהוא בעל כישורי הופעה מהפנטים. אבל למעשה האדם שהמציא את מחשב אפל הוא סטיב אחר, סטיב ווזניאק שמעיד על עצמו כמופנם. הוא יצר את הדבר המדהים הזה דרך ישיבה עם עצמו […] הוא עבד לבדו במשך חודשים […] ואז שיתף את סטיב ג'ובס שאמר 'היי, אנחנו צריכים לפתוח חברה עם זה'". הרעיון המבריק הגיע מחשיבה עמוקה של אדם די סוליטרי – התוצר הסופי הוא עבודה של אדם עם כריזמה שהפכה לאגדה. סביר להניח שחלוקת התפקידים לא הייתה דיכוטומית כפי שהיא מוצגת, אבל קווי המתאר הללו לא מופרכים כלל. לראיה, מסבירה קיין, "בחברות נמצא שהצוותים היעילים ביותר הם קומבינציה של מופנמים ומוחצנים […] שני הטיפוסים באמת צריכים אחד את השני".

הנטוורקינג גולש לתופעה מעוררת סלידה

כדי להבין את עומק האתגר של מופנמים אפשר להביט על הכלכלן המפורסם ג'יימס אלטושר. כיזם שהקים יותר מ-20 חברות, וכמנהל קרנות הון, קשה לומר שמשהו מעכב את ההצלחה שלו. ובכל זאת, הנטייה המופנמת שלו עדיין משפיעה על חייו. עד כדי כך שהוא חיבר את "המדריך האולטימטיבי להיות מופנם" ופרסם אותו כפוסט בבלוג האישי שלו. הוא מספר: "לפני כמה חודשים הייתי בארוחת ערב שבה כולם עשו נטוורקינג. הייתי קפוא לגמרי. דיברתי בתוך הראש שלי אבל לא יכולתי לפתוח את הפה […] ממש רציתי לדבר, לחשוב על משהו לומר, להתחבר עם אנשים. אבל פתאום הרגשתי עייף, טיפש וכאילו אין לי דבר לומר […] לא דיברתי למשך שארית ארוחת הערב". זוהי חוויה טיפוסית של אדם מופנם. סיטואציה חברתית פשוט זרה לו, ולא משנה כמה מבריק הוא, ההתחככות באחרים לא טבעית לו. "להיות מופנם לא קשור לביישנות", הוא מסביר, "כל מה שזה אומר הוא שחלק מהאנשים נטענים כשהם לבדם". כך, למשל, מתאפשר מצב שבו הרצאה מול קהל לא מפריעה לו, כיוון שהוא לבד על הבמה, אך ארוחת ערב עלולה לשתק אותו.

השאלה היא, אם מופנמים אינם שוחים בסביבה חברתית באותה קלות של מופנמים, מה הם בכל זאת יכולים לעשות? כיצד ווזניאק הצליח לדחוף את אפל, כיצד אלטושר פותח חברות ומנהל קרנות, למרות שנטוורקינג, עגל הזהב של עולם העסקים, אינו באג'נדה שלהם? העניין עם אפל הוא שהיה להם רעיון מאוד מוצלח לבנות עליו. כך גם עם אלטושר שניחן בכישורי חשיבה חדים מאוד, וכך עם כל אדם שמזדהה, אפילו חלקית ורק לעיתים, עם התופעה המתוארת בשורות אלה.

במילים אחרות, בניית ההצלחה צריכה להתבצע על בסיס מוצק של יכולת. הפסיכולוג המוערך פרופסור אדם גרנט כתב טור ב- New York Times שעוסק בנושא בהרחבה. הוא מביא אל השולחן גישה מרעננת וטוען כי נטוורקינג הוא תופעה שמוערכת יתר על המידה. לדבריו, כשהוא נעשה לשם עצמו, נטוורקינג הוא מנהג ריק שאין בו תועלת של ממש. קודם ציינו מספר פעמים כי החברה מקדשת את הנטוורקינג, אבל מה זה בעצם אומר? גרנט משתף כמה אירועים שלהם היה עד, אשר יכולים להמחיש את העניין. במקרה הראשון, הוא ראיין על הבמה מנהל קרן הון סיכון ובסיום האירוע פנה לקהל ואפשר לנוכחים לשאול שאלות, אבל דרש בפירוש: בלי פיצ'ים. כלומר, בלי הרצאות קידום עצמיות במסווה של שאלה. "האדם הראשון שקיבל את המיקרופון ביקש מהמשקיע לממן את הסטרטאפ שלו", מספר גרנט. "התכווצתי בכיסא כשגם השני התחיל לעשות פיץ'". באירוע אחר הוא מספר כי צפה בסטודנט מבקשת ממנכ"לית את המייל האישי שלה מול כל הקהל.

סטיב ווזניאק, המוח המופנם שמאחורי חברת Apple, מילאנו 2014. קרדיט: Viappy / Shutterstock.com

בשם הנטוורקינג אנשים יפרו כללי נימוס מקובלים, יעמידו אחרים בסיטואציות לא נעימות וישחקו עם הגבולות של האתיקה. מהנימה שלו משתמע כי גרנט הוא מתנגד נחרץ לתופעה. כך, למשל, הוא מציג מחקר שגילה שאנשים דירגו סבון ומשחת שיניים בצורה חיובית יותר בכמעט 20%, לאחר שנתבקשו לדמיין את עצמם מתחננים ליצור קשר מקצועי במסיבת קוקטייל. כלומר, נטוורקינג עבר טרנספורמציה: מרשת קשרים מקצועית לגיטימית, לתופעת התרפסות שעלולה לעורר בנו אסוציאציות של חוסר ניקיון. זה לא שגרנט יוצא נגד קשרים חברתיים או מקצועיים – להיפך. הוא טוען כי "זה נכון שנטוורקינג יכול לסייע לך להשיג דברים גדולים. אבל זה מערפל את האמת ההפוכה: הישגים גדולים עוזרים לך לפתח רשת". ולכן, הבעיה עם הסטודנטים הנועזים היא שלא היה מאחוריהם תוכן. הם לא הציעו שום דבר מוחשי שאפשר לאמוד את טיבו. זאת לעומת ווזניאק, שהציג רעיון מבריק. כמובן שלא כל רעיון צריך להיות האייפון הבא – הנקודה היא שעבודה קשה קודמת לטוויית רשת קשרים, כי הרשת חייבת להישען עליה.

סיפורים כמו של ווזניאק קיימים למכביר. גרנט מביא רק טעימה קטנה ומספר כי הבמאי ג'ורג' לוקאס קיבל התמחות אצל פרנסיס פורד קופולה בעקבות זכייה בתחרות, או ג'סטין ביבר שזכה להצלחה לאחר שלימד עצמו לנגן על שלושה-ארבעה כלי נגינה ופרסם את עצמו ביוטיוב. הדמויות הללו לא השתמשו בלשון חלקה ולא עלו לפסגה בעקבות מערכות יחסים שאספו בכל מיני כנסים מקצועיים. הם פשוט מאוד היו חרוצים וטובים במה שעשו. "גם עבור יזמים, הישגים הם מגנט למנטורים וקרן אור לתומכים", כותב גרנט, ואנו נוסיף ונכליל כל צורה של עבודה או פעילות אנושית, בין אם אתם עובדים במשרד ובין אם מנהלים עסק קטן להתקנת פרגולות.

רשת קשרים חזקה נשענת על בסיס הישגים יציב

אם נטוורקינג הוא כרעי תרנגולת, כיצד ייתכן שהתופעה נשמרת ואף גואה? ייתכן כי זה קשור להצלחה קצרת טווח. גרנט מביא מחקר שמצא כי אנשים שהיה להם קשר קודם למשקיע קיבלו יותר מימון בשנה הראשונה, אך בהמשך לנתון הזה לא הייתה השפעה כלל. מרבית הסטרטאפים לא מסוגלים להתקיים על מימון של שנה תמימה ועושים סבבים חוזרים ונשנים של גיוס משקיעים. במחקרים אחרים נמצאה בקרב העובדים קורלציה בין רמת הביצועים ובין טיב רשת הקשרים שלהם. המשמעות היא שקשרים נובעים מהצלחה ולא להיפך. גרנט היה עד למקרה כזה, כאשר עמית שלו ניסה לטפס מעלה תוך הישענות על נטוורקינג באופן אקסקלוסיבי. בתחילה זה עבד לו, אך לבסוף "זה התמוטט כאשר האנשים [שהכיר] הבינו שאין לו קשר משמעותי עם איש מהם", הוא מסביר.  "נטוורקינג לבדו מוביל לחילופים ריקים, לא לקשרים עמוקים". לכמות האנשים שהכיר בסופו של דבר לא הייתה השפעה אמיתית, כיוון שאיכות הקשר הייתה שטוחה. המקרה הזה נתמך במחקרים שהוכיחו כי איכותן של אינטראקציות חברתיות מנבאת טוב יותר את תחושת הבריאות של אנשים מאשר כמות האינטראקציות שלהם.

לכן גרנט מאמין כי סדר הדברים צריך להיות הפוך: קודם לעבוד קשה ולהוכיח יכולות, ואז ליצור קשרים, או יותר נכון – אז הקשרים נוצרים מאליהם. אם עבדנו קשה והבאנו תועלת לעולם, העולם יגיע אל סף דלתנו בכוחות עצמו. רק אז מתווסף לקשרים רובד של משמעות ועומק, כיוון שהם מבוססים על תועלת או על אינטרס משותפים, ולא על 'משחק בעסקים'. "הישג מראה שיש לך משהו לתת, לא רק משהו לקחת".

אלו הן חדשות טובות לאנשים עם נטייה למופנמות, שבאופן טבעי מקדישים יותר זמן לחשיבה עצמאית עמוקה. כשהם לבדם והמשאבים שלהם פנויים, יכולים השקטים להתמקד ביצירת ההישג. כל שנדרש מהם, על פי גרנט, זה להציג אותו לעולם. הם לא צריכים 'להתלכלך' בנטוורקינג או לשנן לעצמם הרצאת הצגה עצמית למקרה שייתקלו בדמות בעלת השפעה. הם לא צריכים למכור את עצמם, אלא את האיכויות של מה שיצרו. גרנט מציג עוד זוויות ונתונים רבים ומעניינים שקצרה היריעה מלתאר, אבל יש משפט אחד שבכל זאת שווה לסיים איתו: "הנטוורקינג הטוב ביותר מתרחש כשאנשים מתקבצים למטרה שאינה נטוורקינג, ללמוד אחד מהשני או לעזור אחד לשני".

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מהי "שעת שולץ" ומדוע דמויות מפתח היסטוריות הקפידו לפנות לה זמן בסדר היום

אם זה מספיק חשוב לנו, אנחנו כבר נדאג לעשות את זה

כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"

עוד מרדיו מהות החיים:

חידושים טכנולוגיים ותהיות על השפעתם עלינו כבני אדם