איך המוח קולט סיפור בהאזנה לעומת קריאה – וכיצד האוזניים משפיעות על הדמיון

בפעם הבאה כשתמצאו את עצמכם ממתינים בתור כלשהו – במרפאה, בסופר או בבנק – התבוננו סביבכם ובדקו: כמה מהאנשים נמצאים בעולם פרטי שלהם כשהם מחוברים לאוזניות? סביר להניח שתבחינו לפחות בכמה כאלו, ולפחות אצל חלק מהם לא מתנגנת מוזיקה. הפודקסאטים והספרים המוקלטים (audiobooks) הם כבר לא נחלתם של מתי מעט. התופעה קשורה בין היתר להתרחבות השימוש בסמארטפונים ובאוזניות, שהופכת יותר ויותר תכנים לזמינים ונגישים יותר, בטח אם אנחנו בזמן נהיגה, המתנה או כל הזדמנות אחרת שבה האוזניים שלנו פנויות.

אתר Good E Reader מדווח שכמעט רבע מהאמריקאים השלימו לפחות ספר קולי אחד בשנה החולפת, עלייה של 22% מהסקר האחרון, וסקר נוסף מבית אדיסון מחקרים,  the infinite dial, מצביע על צמיחה מקבילה בשוק הפודקאסטים ובהאזנה לרדיו אונליין בבית. לדעת טום וובסטר, סמנכ"ל אסטרטגיה בארגון, מגמות אלו הן חלק מ"הרנסאנס של המילה המדוברת".

כשנכנסים לעומק הנתונים מגלים שכמעט מחצית מצרכני ספרי השמע הם מתחת לגיל 35; רוב המאזינים הכבדים סבורים שהמדיום עוזר לקרוא יותר ספרים; והפופולאריים הם מותחנים, מדע בדיוני ורומנים. עוד עולה מהדו"ח שחלק ניכר מהמאזינים הקבועים מבצעים פעולות בזמן ההאזנה, בעיקר עבודות משק בית, אפייה, התעמלות או יצירה. נראה שבילוי שקט ואינטימי עם הספונג'ה אינו קורץ לרבים.

האם הצריכה בהאזנה באה על חשבון תוכן כתוב? יש מקום לסבור שכן, במיוחד לאור הדיווח על צניחה במכירות של ספרים דיגיטליים כתובים. כך או אחרת, במציאות הנוכחית יש לנו בחירה לא רק איזה תוכן לצרוך, אלא גם באיזו פלטפורמה ואילו חושים לערב בחוויה, וזה מעורר את השאלה האם יש הבדל בין דפוס ההאזנה לדפוס הקריאה ומה התועלות שצומחות לנו משימוש במדיום הקולי שכנראה סייעו לו לתפוס תאוצה.

כששאלו מאזינים מה בספרים הקוליים מושך אותם, הם ניפקו שלוש סיבות מרכזיות: הראשונה, כאמור, שהם מאפשרים להם לעשות עוד משהו בזמן ההאזנה; השנייה קשורה לזמינות של הסיפורים – לרוב דרך הסמארטפון – שמאפשרת להקשיב להם מכל מקום; הסיבה השלישית ואולי המעניינת מכולן היא שמתברר שאנשים רבים פשוט נהנים כשמקריאים להם.

לא רוצים לצאת מהאוטו

מה הופך האזנה לסיפורים – בפודקאסט או בספר שמע – לחוויה כה מיוחדת ולעתים אף ממכרת? טיפאני וון מנסה לענות במסגרת טור ב-The Atlantic. היא מספרת על הפעם הראשונה שנשארה ברכב לשמוע את המחצית השנייה של סיפור שריתק אותה בזמן שנהגה הביתה מהעבודה, ומהמרת שזה מה שקרה למאזינים רבים של Serial, הפודקאסט ששידר סיפור מתח בהמשכים ונחשב למצליח בכל הזמנים, עם יותר מ-5 מיליון הורדות.

לפני הכל, וון מתחקה אחר המתרחש במוחנו במטרה להבין מה קורה לנו כשאנחנו שומעים סיפור מרתק, ללא תלות במדיה. היא מצטטת את פול זק, מנהל המרכז ללימודי נוירו-כלכלה באוניברסיטת קלרמונט, שחקר כיצד צפייה והאזנה לסיפורים משפיעה על הפסיכולוגיה ועל ההתנהגות שלנו, ולדבריו, "סיפור טוב הוא סיפור טוב מנקודת המבט של המוח, בין אם הוא מושמע, נצפה או נקרא. במוח מתרחשת אקטיבציה מאותו סוג". מבלי להיכנס לפרטי הניסוי שערכו, זק וצוות החוקרים שעובד עמו מעריכים שתחושת מתח בסיפור גורמת לסטרס אצל הקורא-צופה, מה שמוביל לשחרור המוליך העצבי אוקסיטוצין, ומכאן לתחושת אמפתיה כלפי הדמויות שמובילה להישאבות אל תוך הסיפור.

כשאנו מאזינים המוח עובד בצורה שונה מקריאה, אם כי לא פחות קשה.

המשמעות, לפי זק, היא שלסיפורים הטובים ביותר יש רכיב מתח שמתגבר, ושלמעשה קיים מבנה אוניברסלי של סיפור ובו יש גיבור שניתן להזדהות עמו והוא מצוי בפני אתגר מלחיץ או קונפליקט ש"גונב" את תשומת לבנו בשל האופן שבו הוא מושך אותנו רגשית ואינטלקטואלית. "מצאנו שאנשים זקוקים למידה מסוימת של מתח, למידה מסוימת של תגובה מוחית לגירוי כדי להיכנס לסיפור ולהזדהות עם הרגשות של הדמויות", הוא מספר, ומוסיף כי יש היגיון בכך שאנו צריכים סיבה מספקת כדי שנגיב כך. "המוח שלנו מנסה לחסוך משאבים ואנרגיה, ותגובה כזו לגירוי היא יקרה במובנים אלו", הוא מרחיב. "לכן אנו רוצים להקדיש תשומת לב [שיש לה מחיר של משאבים] רק למשהו משמעותי, כשבאמת מתרחש משהו". וזה יכול להסביר את הז'אנרים המבוקשים שהזכרנו קודם.

ספרי שמע ופודקאסטים, אם כן, בהחלט יכולים לשבות את דמיוננו, ובכך הם דומים למדי לסיפור כתוב. אך מה לגבי אופן ההקראה? מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת ווטרלו הראה שאנשים שמאזינים לקריין שמקריא סיפור כמו בספרי השמע הקלאסיים, זוכרים פחות מידע, פחות מעוניינים בתוכן ונוטים יותר לחלום בהקיץ בהשוואה למי שקורא את הספר לעצמו, בלב או בקול רם. מפתיע, בהתחשב בעובדה שכל מי שהקשיב אי פעם לפודקאסט מעניין יודע שהוא יכול להיות מרתק לחלוטין.

בהקשר זה טיפאני וון מציינת ניסוי שערכה פרופסור אמה רודרו מברצלונה, שהראה כי סיפור שהוקלט על ידי שחקנים בדיאלוג נמרץ גירה את דמיון המאזינים ויצר בעיני רוחם תמונות חיות בהרבה יותר ממה שקרה בהאזנה לקריין טיפוסי. בנוסף הם דיווחו על יותר עניין ומעורבות רגשית בסיפור. מחקר אחר הראה את החשיבות שיש לאפקטים קוליים, את השפעתם על רמה גבוהה יותר של הדימויים המנטליים ושל תשומת לב שנוצרים אצל המאזין. כלומר, לא רק הסיפור עצמו חשוב, אלא, בגלל שאנו תלויים במגיש, נראה שאופן ההגשה הוא קריטי.

לדעת רודרו, על אף הדמיון בין קריאה להאזנה, ככל שזה נוגע לעבודת הדימויים במוח, האזנה לסיפור חי היא מטבעה חוויה אקטיבית יותר מקריאה, היות שהמוח צריך לעבד מידע בקצב שבו הוא נמסר. "שמע הוא אחת הצורות האינטימיות של מדיה מפני שאתה בונה ללא הרף את הדימויים במוח שלך, אתה יוצר לעצמך הפקה בלעדית שלך", היא מסבירה, וזה, לטענתה, משהו שאי אפשר להשיג באמצעות קריאה של טקסט. מכיוון שאין לנו שליטה על קצב קבלת המידע כמו בספר, המוח צריך לבצע 'תרגום סימולטני' בזמן אמת. בשורה התחתונה, קריאה והאזנה דומות אולי דומות מבחינת היכולת לרתק אותנו, אך נבדלות באופן ההפעלה של המוח. וזה משפיע על סוג החוויה.

האזנה לסיפור היא לא קיצור דרך

אחרי שמבינים איך סיפור טוב שמוגש היטב יכול למשוך את תשומת לבנו, עדיין נשאלת השאלה האם סיפור שמע הוא סוג של 'קיצור דרך' לדבר האמיתי רק משום שאיננו קוראים את הטקסט בעצמנו? רבקה מקינרוי מתחנת NPR באוסטין שבטקסס סבורה שלא. בריאיון שערכה עם ד"ר ארט מרקמן וד"ר בוב דיוק עולה שכשאנחנו קוראים משהו, אנו מתבוננים בסמלים והמוח שלנו עסוק במילוי החלקים החסרים כמו הקולות וגוני הקול, העלילה, המשמעות העמוקה יותר מאחורי המתרחש וכיוצא באלו. הדמיון שלנו, במילים אחרות, עובד שעות נוספות. לעומת זאת, כאשר מאזינים למשהו, רוב החלקים נמצאים, מישהו שם אותם שם בשבילנו. הדרגה הבאה היא צפייה במשהו, שם אפילו פרטים נוספים מונחים כך שלמוח קל לחבר ולעכל.

אך ריבוי הפרטים בשמיעה אין משמעו שאחת מהדרכים טובה או קלה בהכרח מהשנייה עבור המוח. מדובר פשוט בחוויות שונות. כך, למשל, מדגים ד"ר מרקמן, כשאנו שומעים פתגם במסגרת סיפור, המוח שלנו ייטה לרוב לחבר אותו לפתגמים אחרים עם משמעות דומה, בעוד שבקריאה של אותו פתגם יותר סביר שניזכר בפתגמים שמכילים אותה מילה או צירופי מילים – כלומר, בקריאה המוח הקורא נוטה להבחין במלל היבש ובהאזנה דווקא במשמעות רחבה. עוד דבר, מתברר שכשאנו מאזינים, היעדר האפשרות הקלה לשמוע שוב, להבדיל מלדפדף אחורה בספר, מוביל אותנו להקשיב באופן שמאפשר לחלץ את המשמעות העמוקה בצורה מהירה יותר.

אם המקליטים מספיק מוכשרים ומשכנעים, האזנה לסיפור יכולה להותיר בנו רושם עמוק אף מקריאה.

גם דניאל ווילינגהם, שהשלים דוקטורט בפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת הרווארד ומלמד פסיכולוגיה באוניברסיטת וירג'יניה, חוקר ועוסק רבות בקריאה ובחינוך ומתעניין בהבדלי המדיות לצריכת תוכן. באחד הפוסטים בבלוג שלו הוא מציב את השאלה האם כשאנו מאזינים לספר קולי אנחנו "מרמים"? ומתרגם אותה לשאלה פחות מרגיזה בעיניו – האם בהקשבה ובקריאה המוח שלנו עושה יותר או פחות מאותו הדבר?

לפי מודל מקובל של קריאה בשם simple view, הוא מסביר, מתרחשים שני תהליכים מרכזיים: פענוח הסמלים הכתובים (אותיות וסימנים) ועיבוד שפתי-לשוני (language processing). עיבוד שפתי-לשוני מתייחס לאותו תהליך מנטלי שמתרחש בעיבוד שפה מדוברת. היות שהקריאה התפתחה אבולוציונית אחרי התקשורת המדוברת, סביר שהיא מתבססת על מנגנון זהה ועל תהליכים מנטליים קיימים. לכן, לפי מודל זה האזנה לספר שקולה לקריאה, למעט העובדה שקריאה – להבדיל מהאזנה – מצריכה גם פענוח.

בנוסף, כפי שיכול לקרות בספרי שמע, מקצב ומשקל של דיבור יכולים לסייע רבות להבנה של הסיטואציה (במחיר של פחות שימוש בדמיון). התמונה הכוללת נגישה יותר, בפחות מאמץ. אבל, טוען ווילינגהם, ברוב המקרים זה פשוט לא כך: "ברוב המקרים לרוב המטרות, האזנה וקריאה הן פחות או יותר אותו הדבר".

הוא מסכם בכך שהאזנה לספר קולי לא נחשב "לרמות", ושעצם המילה מרמזת על יתרון לא הוגן שיש בהאזנה, משהו שחוסך לנו השקעה כלשהי, עבודה. אבל, הוא שואל, למה לדבר על קריאה באותם מונחים כמו על עבודה? אם האקט של פענוח הוא המטרה, הרי שיש בטענה משהו. אבל אם עסקינן בהערכת השפה והסיפור, זו לא הנקודה. "השוואה של האזנה לספרים לרמאות זה כמו לפגוש חבר בדיסנילנד ולהגיד 'לקחת לכאן אוטובוס?! אני נהגתי לבד, רמאי אחד!' הנקודה היא להגיע וליהנות מהיעד ולא איך הגעת".

בונים אמון, בונים קהילה

מעניין להרהר ביתרון נוסף שמעניקים לנו הפודקאסטים. The Big Listen מטעם NPR היא תחנת רדיו ציבורית שאוצרת ומנגישה את המיטב מתוך הכמות האינסופית של פודקאסטים ברחבי הרשת. לאורה אובר, המארחת, מסבירה שהם חוקרים כיצד פודקאסטים עוזרים לנו "להבין טוב יותר את הקהילות שלנו, את הממשלה שלנו, ולעזאזל, אפילו את הסלבריטיז ההוליוודיים שלנו!" לדבריה, הם עושים זאת בכך שהם מספקים תוכן עשיר לעולם שאנו חיים בו, ויורדים לעומקים עם המאזינים בכל נושא אפשרי, בין אם זו פוליטיקה מקומית, חדשות בינלאומיות או הפודקאסט החם התורן. זה יכול להסביר מדוע מאזיני פודקאסט נאמנים יותר מקוראי בלוג.

לא בטוח לאן הדורות הבאים ייקחו את זה – אבל לפחות עבור הדור הנוכחי קשה לחשוב על מדיה שתחליף כליל את הספר הקלאסי, משהו להחזיק בו, לדפדף, לדלג על קטעים משמימים או לקרוא במהירות עודף תיאורים, לחזור שוב ושוב על משפט יפה או על אמת מזוקקת, להעביר אצבע בקצבים שונים, לתחוב סימנייה, או לפחות מחמירים, לקפל אוזן קטנה שתמתין לפגישה הבאה. ועדיין, עושה רושם שהספרים המוקלטים והפודקאסטים הם כאן כדי להישאר, ונראה שמדובר בתוספת מבורכת שבשימוש נכון ומאוזן יכולה להעשיר מאוד את חיינו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

פודקאסט של רדיו מהות החיים: חיים ברטרו - נחיתת האדם על הירח

בלי ששמנו לב – מה מתחולל בתוכנו כשאנו נתקלים בסיפור מרתק?

קראו לאט, זה משפר את ביצועי המוח ומעניק שקט נפשי

עוד מרדיו מהות החיים:

חידושים טכנולוגיים ותהיות על השפעתם עלינו כבני אדם