אנשים זרים נפגשו עם כיסויי עיניים – זוהי תגובתם לאחר החשיפה

החוש הדומיננטי ביותר אצל רוב בני האדם הוא הראייה. מהירות האור יצרה מציאות שבה העיניים שלנו פוגשות ראשונות את הסובב אותנו, והמוח מעבד בשברירי שנייה את המידע שמגיע מהן. זוהי מערכת שכמעט מיותר לדבר על מופלאותה, על מורכבותה ועל חשיבותה להישרדות האדם (ויצורים חיים נוספים). אבל הראייה שלנו לא מושלמת. אותה מהירות תגובה שיכולה להציל את חיינו פועלת גם במצבים שבהם לא מרחפת מעלינו סכנה, ולעתים זה מונע מאתנו לקבל תמונת מצב מלאה ויסודית.

כשאנו פוגשים אדם חדש העיניים שלנו נכנסות להילוך גבוה. הן פעילות בכמה מוקדים במקביל: בחינה מדוקדקת של פניו ושל גופו של העומד מולנו, בחינת פריטי לבושו, קריאת שפת גופו ועוד. המוח שלנו צריך להפיק משמעות מכל המידע הזה בזמן קצר, והתהליך כולו אורך מספר שניות. אך האם אנו באמת מסוגלים להכיר אדם תוך שניות? מובן שלא. האם אנו מגבשים דעה על בן אדם חדש בפרק הזמן הזה? בהכרח כן, מטבע מבנה המוח שלנו.

כל התהליך הזה נקרא רושם ראשוני והוא קריטי בקביעת עמדותינו ביחס לאנשים, אבל לא רק. אם חושבים על זה, כל מפגש עם אדם חדש מתחיל כפגישה עיוורת: אנו מפתחים ציפיות על בסיס מידע מוקדם עוד בטרם ראינו אותו. הרושם הראשוני נבנה על יסודות אלו, וזוהי נקודה חשובה אם אנו רוצים להשיג שליטה באופן שבו אנו מקבלים בני אדם אחרים. שיפוט על סמך מראית עין זה תהליך שמתרחש באופן טבעי, אבל מה קורה כשמוציאים את חוש הראייה מהמשוואה?

קרן העור הבריטית יצאה בקמפיין להעלאת המודעות לרושם חזותי ראשוני, תחת הכותרת Take A SEQond Look. הם הפגישו אנשים זרים כשהם עוטים כיסויי עיניים ונתנו להם לשוחח כמה דקות. התגובות שלהם לאחר שנחשפו ממחישות עד כמה הראייה שלנו משחקת תפקיד מרכזי במפגש ראשוני.

הווידאו בא לבחון שאלה פשוטה: ?Do you judge a book by its cover. המשתתפים חולקו לזוגות ונפגשו במקום ניטרלי בפארק. עמדו לרשותם חוש השמיעה, חוש המישוש וחוש הריח. הם שאלו אחד את השני שאלות היכרות וניהלו שיחה קצרה מבלי לראות את בן-השיח שלהם. לאחר מכן נתבקשו לנחש פרטים על אודות מראהו החיצוני.

אצל כל הזוגות היה לפחות אחד בעל מאפיין חיצוני דומיננטי, כזה שניכר מיד במבט ראשון. לרוב, כפי שהם מעידים, מאפיין זה אף גורם לאחרים לשפוט או לבקר אותם. לכן, רגע הסרת כיסוי העיניים היה דרמטי במיוחד. מהתגובות של האנשים נראה כי בדמיונם הצטיירה דמות שונה בתכלית מהדמות שפגשו בפועל.

הניסוי החברתי הקטן הזה מעלה שתי שאלות מרכזיות: מדוע הדמות הדמיונית שאנו מייצרים בראש כה רחוקה מהמציאות, וכיצד היו מציירים אותנו בדמיונם אנשים אחרים לו פגשנו אותם בנסיבות כאלה. על השאלה הראשונה השבנו חלקית – המוח מתבסס על מידע שכבר נמצא בו ומכניס נתונים חדשים לתבניות קיימות. על השאלה השנייה כמעט בלתי אפשרי לענות, אבל היא יכולה להנחות אותנו בבחירת המילים וההתנהגות שלנו. כמו כן, היא מסייעת לנו לבסס רושם ראשוני על אחרים בצורה מודעת יותר.

במציאות של פייסבוק ואינסטגרם, הקלדת שמו של אדם בגוגל יכולה לספר לנו איך הוא נראה. מחד, אנו טובעים בגירויים ויזואליים, ומאידך, חיים בתקופה שבה הטכנולוגיה מקצרת את זמן ומידת הקשב שלנו לשיח עמוק. שילוב שני הגורמים הללו מחדד עוד יותר את התכונה המולדת של חוש הראייה וקביעת הרושם החזותי. אנו קודם כל רואים, ורק לאחר מכן, אם יש זמן, מקשיבים. הקמפיין הזה עשה דבר מאוד פשוט לאנשים – הוא הפך להם את הסדר – קודם מכירים ורק אחר כך רואים. אפשר להניח באופן אינטואיטיבי שהיפוך התהליך יכול ליצור חיבור חזק מאוד בין אנשים.

המעניין בתופעת הרושם החזותי הראשוני הוא שאפילו טרום עידן הטכנולוגיה המהירה עדיין היה מדובר במנגנון טבעי. אם הראייה שלנו יכולה לבדל אותנו מאחרים, זה קצת עומד בסתירה לטבע אחר של האדם, לחיות בחברה. אולי זה מנגנון אבולוציוני שנותר בנו, למרות שאין אנו חיים בעולם של סכנות מעבר לכל שיח כבר מאות שנים. אנו יכולים, מתוך מודעות לאופן הפעולה של מערכת הראייה ופרשנות המוח, לעקוף את אפקט הרושם הראשוני והתבניות שהוא יוצר – ולהשקיע קצת יותר זמן כדי להכיר כל אדם. לנסות להגיע לכל מפגש עם לוח חלק בראש. במילים אחרות, לעטות כיסוי עיניים וירטואלי. לכו תדעו אילו הפתעות מחכות לכם מעבר השני.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

האם יש לנו דרך להשפיע על האופן שבו אנשים אחרים רואים אותנו?

עד כמה חשוב להיפגש עם אנשים? למרטין בובר יש תשובה

4 סיבות מדוע כדאי לצאת ולפגוש אנשים מתרבויות שונות

עוד מרדיו מהות החיים:

קריאה בודהיסטית בכתביה של לאה גולדברג