עיוור מספר כיצד כלבו הפך לחלק ממנו

"אל תסתכל אחורה, אתה לא הולך בכיוון הזה. תביט קדימה. וזה מה שאני עושה. אחד הדברים הראשונים שמלמדים את כלבך ואותך בהכשרה הוא המילה קדימה. וזה הכיוון שצריך להסתכל".

ג'ו בולארד איבד את ראייתו בגיל שנתיים, וכבר מעל 70 שנה לא רואה דבר. ולמרות זאת, הוא עדיין משתמש בחוש הראייה כדי לתאר את תפיסת עולמו – "תמיד להביט קדימה". הוא מסוגל לבטא את התפיסה הזו באמצעות יכולת נעדרת, בין היתר בזכות יורק, כלב הנחייה הנאמן שלו. במובן מסוים, בולראד כלל לא איבד את הראייה, כיוון שיורק משמש לו עיניים. הוא מספר על מפגש עם אדם זר ברחוב שפנה אליו ורצה לדווח לרשויות כי הוא מתחזה לעיוור. האדם צפה בבולארד הולך ברחוב וסירב להאמין שלעיוור יש כושר התמצאות כה מוצלח במרחב. גם כשהצביע על כלב הנחייה, סירב האדם להאמין. בולארד צריך היה לשלוף את עיניו המלאכותיות בפני האדם כדי להוכיח לו שהוא מתנהל בצורה כה חופשית הודות לכלב הנאמן.

האנקדוטה הקטנה הזו היא פתיחתו של סרטון מרגש בשם The Shadow in the Darkness, המביא את סיפורו של ג'ו בולארד וכלבו יורק. זוהי הצצה מרתקת אל החיים בחשיכה, שמוארת תמיד בקרן שמש עם פרווה רכה ולשון לחה.

הוא הדבר הראשון שאני חושב עליו בבוקר

בעיירה קטנה לחופה המזרחי של אירלנד חי בולארד עם כלבו יורק. בגיל שנתיים הגיע בולארד לבית החולים ויצא משם ללא מאור עיניו. הוא מספר כי הוא זוכר צבעים בסיסיים, אורות ואת גלי הים שראה בגיל מאוד צעיר כשאבי המשפחה לקח אותם לשם בקיץ. הוא חי בסיטואציה הזו במשך שנים, עד שבשנות ה-70 חלה תפנית בחייו, כשהיה בין הראשונים באירלנד שהוצמד אליהם כלב נחייה. מאז הכלבים שליוו אותו הפכו לחלק בלתי נפרד, ומן הסתם המשמעותי, בחייו.

"אני אסמוך על הכלב שלי יותר משאסמוך על בן אדם להוביל אותי", הוא מספר. הכלב נמצא לצדו ובמחשבתו 24/7: בולארד מספר שאפילו בלילה הוא מאזין ליורק נע על יצועו שבחדר השינה כדי לוודא שהוא בסדר. השניים עברו מעין היתוך והתמזגו לכדי ישות אחת. "יורק ואני מרכיבים להקה. אנחנו רק שניים, אבל אנחנו להקה. בעולמו של יורק אני כלב האלפא, אני מנהיג הלהקה". הם פועלים יחד כשכל אחד דואג לצרכיו של השני. ואולם, לא פשוט להגיע לנקודה הזו. לעתים נדרש יורק לרסן אינסטינקטים כלביים כמו לרדוף אחרי חתולים או ללכת לחפור בורות בדשא…

אבל בסופו של דבר הכלב התמסר לבולארד, כפי שבולארד התמסר אליו. הוא מספר כי בתקופת האימון בעיר קורק הוא אמר למאלפים שהם מכנים את הכלב בשם הלא נכון. "אמרתי להם, הייתם צריכים לקרוא לו שאדו (צל), כי זה מה שיורק – הוא הצל שלי". הוא מספר כי יורק מרגיש צורך להיות לצדו, ממש רוצה להיות לידו, בכל זמן נתון. אפילו כשהוא הולך לכנסייה הכלב נח לידו, ואחר כך בארוחת הצהריים "הוא יושב מתחת לשולחן ומתפלל לאיזה אלוהים שיש לכלבים שמישהו יפיל בטעות אוכל על הרצפה".

דילן

יורק הוא לא הכלב הראשון של בולארד. לפניו היה דילן. בולארד אומר כי היה זה כלב שאהב את כולם וכולם אהבו אותו, אך כמו כל כלב, הגיע יומו לפרוש. כשעיוור מאמץ כלב נחייה, הוא לא יכול להיות אתו במשך כל חייו, כיוון שהכלב חייב להיות רענן וכשיר. הפרידה ממנו היא קורעת לב. "זה לא רק להיפרד מחיית מחמד. אתה נפרד ממישהו, או ממשהו, מבעל חיים שהיה חלק מחייך". וכשבולארד אומר חלק מהחיים, הוא מתכוון ממש לחלק מהחיים. לא למשהו שהיה שם ברקע, אלא חלק פעיל מכל חוויה שעבר ומכל פעולה קטנה כגדולה שביצע בתקופה שהכלב היה לצדו. כשהוא אומר חלק מהחיים, הוא מתכוון שהכלב למעשה משמש עבורו כהארכה של העצמי.

כשהגיע הזמן להיפרד, נסע בולארד עם דילן בחזרה למרכז לאילוף כלבים בעיר קורק. הוא מספר שבכל פעם שהיה צריך להשאיר את דילן בבית ולצאת בלעדיו, הוא היה מלטף את ראשו ואומר לו "תהיה כלב טוב". וגם הפעם, כשהשאיר את הכלב עם המאלפים לפני שפנה לצאת מהמרכז, לא פסח בולארד על המנהג. "הסתובבתי והלכתי לכיוון הדלת וכשהגעתי לדלת הוא יילל. הוא לא עשה זאת מעולם. הוא יילל כאילו הוא ידע". בדרך חזרה הביתה בולארד היה צריך להסתיר את שטף הדמעות מהאנשים שברכבת, שכנראה חשבו שמשהו קרה לו.

עם מבט קדימה

לאחר הפרידה הטראומטית מדילן, בולארד גמר אומר בלבו שוב לא לאמץ כלב נחייה אחר. "לא חשבתי שמישהו יכול להחליף את דילן". אבל בהתערבות משפחתו הוא שינה את דעתו ואימץ את יורק. השהות עם יורק גרמה לו להבטיח לעצמו שתמיד יהיה לצדו כלב נחייה. "אני לא יכול לדמיין את ג'ו בולארד בלי כלב נחייה", הוא מסכם.

השניים מעבירים את הבקרים בהליכות על הטיילת ליד הים, ויורק, כמו מגדלור, מסמן תמיד את הדרך קדימה. עבור בולארד, חברו הטוב ביותר של האדם הפך לחלק ממנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הנוירולוג שפרש כדי לעשות מדיטציה על רולרבליידס

איך לקבל את המציאות ולחיות עם זה בשלום - חוואי בן 86 מלמד שיעור לחיים

בן 70+ מוכיח כי אף פעם לא מאוחר לשחק

עוד מרדיו מהות החיים:

ספורט פראלימפי, מה בין המציאות ובין התדמית?