הסיפור המלא של הצחוק האנושי, וגם של בעלי החיים
צ'רלי צ'פלין, מגדולי הקומיקאים בהיסטוריה, אמר פעם ש"יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז". ובאמת כולנו רוצים לצחוק כמה שיותר וגם עושים את זה הרבה – צחוק הוא מההתנהגויות האנושיות הנפוצות ביותר. אבל גם הפחות מובנות. הפעולה הפשוטה של צחוק היא כל כך אגבית, טבעית ומובנת, שרובנו לא עוצרים כדי להתבונן עליה ולשאול – מה בעצם קורה פה? איך צחוק קשור להרגשה הטובה שמתעוררת בנו?
פרופסור סופי סקוט היא חוקרת נוירולוגיה קוגניטיבית בקולג' האוניברסיטאי בלונדון ויש לה עניין מיוחד בצחוק האנושי. אל תתנו לתואר הארוך והמדעי להטעות אתכם, סקוט אמנם חוקרת רצינית ומכובדת, אבל בעלת חוש הומור נדיר ולוקחת את העבודה שלה בקלילות. כחוקרת צחוק עניינו אותה שאלות שמתעוררות אצל רבים מאיתנו – מדוע צחוק מדבק? מה ההבדל בין צחוק מנומס לצחוק בלתי נשלט? האם גם בעלי חיים צוחקים? ולאיזו מטרה בעצם התפתח הצחוק בקרב בני האדם? באמצעות מחקרים והדמיות מוחיות היא מצליחה לספק תשובות מרתקות לשאלות הללו, שבחלק מהמקרים יגרמו לכם להחזיק את הבטן.
צחוק הוא אמצעי תקשורת
כשמאזינים לצחוק במנותק מההקשר שלו, הוא נשמע יותר כמו קריאה של בעל חיים מאשר קול אנושי. ההסבר לכך טמון בחלק בגוף שמחולל את הצחוק, כלוב הצלעות. כל הקולות האנושיים מתחילים בשרירים שבין הצלעות, אשר כיווצם ושחרורם מניעים את הריאות ויוצרים את זרמי האוויר הייחודיים לכל קול. צחוק הוא הביטוי האינטנסיבי ביותר של הפעולה הזאת. במהלך צחוק השרירים שבין הצלעות מתכווצים ונרפים בקצב מסחרר ו/או בעוצמה גדולה בהרבה מהרגיל. זו הסיבה שאנו חשים כאבים וקשיי נשימה כשאנו 'נקרעים' מצחוק. וזו גם הסיבה שהצחוק שלנו מלווה ברעשים, צפצופים, חריקות ושלל קולות שנשמעים כמו ביקור לילי בסוואנה האפריקאית.
ואם כבר מדברים על סוואנה, זה הזמן להפריך מיתוס נפוץ – בני האדם הם לא היצורים היחידים שצוחקים. בעלי חיים שונים פיתחו את היכולת הזו, כמו קופים וחולדות, והם צוחקים באותן נסיבות שבהן אנחנו צוחקים: דגדוגים, משחקים ומפגשים חברתיים. מחקרים הוכיחו כי הגורם האחרון הוא ההקשר הבולט ביותר של צחוק – אנו מועדים לצחוק בשלושים אחוזים יותר כשאנו בחברת מישהו, מאשר כשאנו לבד.
אחד הנתונים המפתיעים שנמצאו לגבי צחוק בחברה, הוא שבמרבית המקרים שאנשים צוחקים זה כלל לא נובע מבדיחות. צחוק הוא אמצעי לשידור קשת שלמה של רגשות חיוביים: אנו צוחקים כדי להראות לאנשים שסביבנו שאנו מבינים אותם, מסכימים איתם, מחבבים ואפילו אוהבים אותם. הצחוק הוא נדבך יקר ערך של שפת גוף אשר מופקד על העברת הרגשות שלנו לאחר. "זה אפקט רגשי מדבק. אתם יכולים להדבק בצחוק ממישהו אחר, ויש יותר סיכוי שתדבקו בצחוק ממישהו אחר אם אתם מכירים אותו" אומרת סקוט, "אתם חייבים לשים הומור בצד אחד ולחשוב על המשמעות החברתית של צחוק מפני ששם נמצאים המקורות שלה."
התפקיד הכפול של צחוק בחיינו
אז מדוע אנו צוחקים לבד לפעמים? המחקר של סקוט הוביל אותה להשערה שהצחוק התפתח לאורך האבולוציה האנושית בשני נתיבים מקבילים. הצחוק החברתי הוא רצוני – אנו יכולים לבחור להתחיל ולהפסיק אותו והוא שייך למנגנון מאוחר יחסית בהתפתחות שלנו, הכולל גם את הדיבור (גם כן פעולה רצונית). אולם לצד הצחוק החברתי יש צחוק בלתי נשלט, כזה שאנו לא בוחרים להתחיל בו, וגם מאוד קשה לנו להפסיק אותו בהחלטה (לעתים עצם הניסיון מוביל לפרץ צחוק חמור יותר). המנגנון הלא רצוני של הצחוק הוא עתיק יותר והתפתח כדי לספק צרכים פנימיים, בשונה מצחוק חברתי שנועד לתת מענה לתקשורת עם העולם החיצוני.
לנו כבני אדם קל מאוד להבחין בין צחוק רצוני (חברתי) לצחוק אותנטי (בלתי נשלט). לאורך החיים אנו למדים לזהות מתי הצחוק הוא תקשורתי ומתי הוא נובע מהומור, והיכולת הזאת עוברת תהליך ליטוש עד שהיא מגיעה לשלמות בתחילת שנות ה-40 לחיינו. ילדים עדיין לא משופשפים דיים בפענוח הניואנסים הדקים של המסרים, וחלק מפעולת הלימוד כרוך בהצטרפות לצחוק. לכן כמבוגרים ההומור שלנו הרבה יותר מוגדר בצורה אישית וילדים, לעומת זאת, נוטים לצחוק יותר.
את ההבדל בין שני סוגי הצחוק קל יותר לזהות באופן אינטואיטיבי מאשר להוכיח מדעית. אבל זה לא בלתי אפשרי. לצורך כך ביצעה פרופסור סקוט הדמיה מוחית לאנשים בזמן שהאזינו לשני סוגי הצחוק. למשתתפים בניסוי הושמע צחוק כצליל רקע בין צלילים נוספים וכמובן שמטרת הניסוי לא נחשפה להם, כדי לתעד פעילות מוחית אותנטית בזמן אמת. נמצא כי אזורים שונים במוח הגיבו לכל סוג צחוק: כאשר שמעו הנבדקים צחוק בלתי נשלט פעל במוחם האזור השמיעתי, ואילו בצחוק רצוני-חברתי האזור הפעיל במוחם היה זה שאחראי על חשיבה ופענוח מסרים.
תרופה לשחרור מתח
בסיטואציות רבות צחוק משלב בין שני התפקידים שלו, כשהוא משמש כווסת לניהול הרגשות שלנו. מחקרים גילו כי זוגות שמשתמשים בהומור מהסוג החברתי כדי לדבר על הבעיות שלהם מחזיקים במערכות יחסים בריאות וארוכות יותר. במקביל לכך, צחוק בלתי נשלט מסייע לנטרל סיטואציות מביכות, מלחיצות או קשות. סקוט מספרת על מקרה אישי שהתרחש בהלוויה של אביה, ובו אמה והיא פרצו בצחוק לאחר שנזכרו בתכנית קומית משנות ה-70. הצחוק לא היה התעלמות מהאבל, אלא תגובה אליו, מנגנון התמודדות.
סקוט טוענת שצחוק הוא הרבה יותר נפוץ ממה שנדמה לנו ורובנו לא מודעים לכמות הפעמים שאנו צוחקים ביום. זוהי תופעה שקיימת בעוד הרבה פעולות בסיסיות שהתפתחו בנו כדי לשרוד ולשגשג: "כשאתם צוחקים עם אנשים, זה למעשה נותן לכם גישה למערכת אבולוציונית מאוד עתיקה שיונקים פיתחו כדי ליצור ולשמר קשרים חברתיים, וכמובן לשלוט על רגשות, לגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר".
האושר אם כן, הוא מתנה שקיימת בתוכנו וצריך רק לדעת להפעיל אותה. ככל שנרבה לצחוק כן תשתפר התחושה הכללית שלנו, ומסתבר שאנו צוחקים לא מעט. אולי הסוד הוא פשוט לפתח מודעות לצחוק שלנו ולגלות שהחיים מלאים באושר מטבעם.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הצד המעשי של הפילוסופיה: הומור כדרך להתגבר על כל אתגר
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מייצרים את האושר של עצמנו
עוד מרדיו מהות החיים:
