ערבוב מוזר של מוכר וזר. צילום: Irina Tarzian / shutterstock

נפש צלולה במים קרים – סיפורים אישיים מרחבי האיים הבריטיים

במאי האחרון צוין שבוע הדרכים האלטרנטיביות באי גֶרְנזִי, אחד מאיי תעלת למאנש. המטרה: להקל את העומס בכבישים על ידי מציאת דרכי התניידות אלטרנטיביות: נסיעה משותפת ברכב, רכיבה על אופניים או שימוש בתחבורה ציבורית. שלוש עמיתות לעבודה החליטו לקחת את האתגר לכיוון מרענן, תרתי משמע. ב-7:30 בבוקר הן יצאו מהחוף הסמוך לביתן ושחו עד לנקודה הקרובה ביותר למקום עבודתן. 45 דקות של שחייה. במי האוקיינוס האטלנטי. במאי. שאפילו כאן אינו נחשב לחודש חם במיוחד. השלוש יצאו מהמים אפופות תחושות התעלות ואושר.

שחייה כשלעצמה ידועה ביתרונותיה הבריאותיים. יש שיגידו שהיא הזוכה האולטימטיבית בתחרות הפעילות הגופנית הבריאה ביותר. המים נושאים את משקלנו ומפחיתים פציעות, וכוח ההתנגדות שלהם מחזק אותנו בצורה שמותאמת לכוח הגוף הקיים. הכתפיים והזרועות אומנם יקבלו את רוב המאמץ, אך שחייה מפעילה שרירים ברחבי הגוף ומגדילה סיבולת לב-ריאה. פעילות אירובית, כפי שידוע, משפרת את מצב הרוח, וזה לא משנה אם אנחנו שוחים בים הפתוח, באגם או בבריכה. אבל, וזה אבל לא קטן, סיפורים אישיים רבים מפי אנשים ששחו דווקא במקורות מים טבעיים גדולי ממדים, מעידים על תמורות נפשיות ורוחניות ומעלים את התהייה שמדובר במשהו נוסף.

גרג וג'ולי הם זוג ידוענים סקוטים שחולקים את האהבה לשחייה במים פתוחים. הכוונה ב'מים פתוחים' היא בעיקר לכך שאין קורת גג מעל לראשם, כלומר הם באוויר הפתוח, ושמקווה המים הוא טבעי ולא נבנה בידי אדם. פעם, לפני שהוקמו הבריכות העירוניות, זו הייתה הצורה היחידה לשחייה. היום, כששחייה במבנים בנויים היא השכיחה מבין השתיים, נולד מושג שמתאר 'שחייה בחוץ'.

בסרט דוקומנטרי קצר של ה- BBC Scotland מתועדים השניים כשהם במסע בין קבוצות שחייה במים פתוחים ברחבי סקוטלנד. הביקור הראשון הוא בקבוצה שבה הם התאהבו בפעילות. המפגש מורכב מתרגול יוגה על חוף האגם לוך לומונד, תרגילי נשימה שמתחילים על החול ונמשכים בתוך המים, וטבילה או שחייה עדינה במים הקרים. "בהתחלה היו רק נשים", גרג מספר, "והמדריכה הייתה אומרת 'קדימה בנות! וגרג!'" היום היא מונה כחמישים נשים וגברים יחד.

"הכוונה ב'מים פתוחים' היא בעיקר לכך שאין קורת גג מעל לראשם, כלומר שהם באוויר הפתוח,  ושמקווה המים הוא טבעי ולא נבנה בידי אדם. פעם, לפני שהוקמו הבריכות העירוניות, זו הייתה הצורה היחידה לשחייה. היום, כששחייה במבנים בנויים היא השכיחה מבין השתיים, נולד מושג שמתאר 'שחייה בחוץ'".

המדריכה נטלי מספרת שהרעיון לקבוצה נולד לאחר שסבלה לראשונה בחייה מחרדה. היא הציעה לכמה חברים להתנסות איתה, ובעקבות חוויה משחררת ומעצימה הם המשיכו להיפגש באופן קבוע. הקבוצה גדלה משבוע לשבוע כשכל מי שביקש להצטרף סיפר על מניע מנטלי או רגשי כלשהו. אחת המשתתפות מספרת שהגיעה לאחר שאובחנה עם זאבת ושמעה שהמים הקרים טובים לפעילות של המערכת החיסונית. "זה פשוט שינה את חוקי המשחק בשבילי. זה שיפר את המצב המנטלי שלי ועצר את הידרדרות המחלה". משתתפת אחרת הגיעה עם סרטן בדרגה 2 ומספרת שהטיפולים הותירו אותה במצב לא קל. הקבוצה הייתה חלק מתהליך ההתאוששות שהציעה לה הרופאה שלה. היא וג'ולי מתחבקות כשהיא מספרת שהיא מרגישה מצוין, סיימה עם הטיפולים ויצאה מכלל סכנה.

הקבוצה השנייה שאליה הם מצטרפים שוחה בנקיק צר וארוך. הנוף מסביב עוצר נשימה. כאילו עוד רגע יגיח מבין פיתולי ההרים הירוקים והערפל גַּנְדָלְף הזקן. "אנחנו בידיים טובות", אומר גרג לאחר שהוא מסביר כי הקבוצה שוחה בקביעות ומכירה את המים ואת תוואי השטח של הנהר. ובכל זאת, הפחד עומד באוויר. הקרקעית כהה והמים יותר מסתירים ממגלים. השניים שוחים בחוסר ודאות ונאלצים ללמוד לסמוך על מי שמובילים אותם. בסוף המפגש הם אוזרים אומץ וקופצים אחרי יתר המשתתפים מסלע ענק אל הנהר.

בשיחת עיבוד זוגית הם מספרים על המניע הרגשי שלהם. גרג איבד את אביו לאחרונה והשחייה במים הפתוחים גורמת לו להרגיש שוב ילד, חופשי מהאחריות ומהעצב של החיים כאדם מבוגר. וג'ולי חגגה חמישים לא מזמן ומאז מאוד עסוקה במשמעות ההתבגרות. אולי היא מחפשת לחוש יותר חיונית וחיה?

המפגש השלישי והאחרון הוא עם קבוצת גברים ששוחים יחד פעם בשבוע בחוף הים הצפוני, פורטובלו. הכול התחיל מפוסט של אחד הבחורים: "מי בא לשחות יחד בים לצורכי בריאות הנפש?"

היום הקבוצה מונה כארבעים שוחים, פלוס נגן חמת חלילים שמלווה את הכניסה למים בטקסיות. "לכל אחד פה יש את הסיבות שלו", אומר אחד המשתתפים. "אני נקי כבר שנתיים. התמכרות זה כמו קול בראש שלך שמשדל אותך לשתות [אלכוהול] או לצרוך סמים. ההליכה לתוך המים משתיקה את הקול הזה. אני מרגיש שאני לוקח בחזרה שליטה על החיים שלי". הגברים מדברים הרבה על הכוח של הקבוצה ושל המים לרפא את הנפש. נשמע כאילו משהו בשחייה במים פתוחים מאפס את המערכת הרגשית והמנטאלית.

דוקטור לפילוסופיה מסביר מהו אירוע נשגב

האם הדבר הזה שקורה קשור בעובדה שגוף אנושי חסר אונים עובר בתוך גופו של ענק-טבע רב עוצמה? דוקטור לפילוסופיה ועמית של כבוד באוניברסיטת מלבורן דיימון יאנג כתב טור ב-Psychology Today על חוויית הנשגב שטמונה בשחייה במים פתוחים. Sublime הוא מונח שמתאר חוויה של התעלות, אירוע נשגב. לדבריו, היא נוצרת משני תנאים בסיסיים שצריכים להתקיים במינון הנכון: הנאה ופחד.

מי בריכה הם צלולים ומתוחמים בגבולות צבעוניים ברורים. ההפתעות שהם צופנים בתוכם נעות בין שפריץ לעין מרובה מים אקראי ובין קפיצה חסרת הכנה של נער מתבגר. לבריכה אין אנרגיה קינטית משל עצמה. מים פתוחים הם סיפור אחר לגמרי. כוחם הבלתי מעורער של זרמי הים, הרוח והטמפרטורה, שלל היצורים שמשוטטים באופן טבעי באגם ענק או עכירות המים והסלעים המשוננים שמרפדים את קרקעית הנהר – מייצרים נקודת פתיחה שונה בתכלית. במאזן הכוחות שם בחוץ אנחנו מתחילים בחיסרון. התנועה דרך תנודות הגלים היא מאבק אחד מתמשך. גם כשאין סיכוי סביר למפגש עם כריש, הוא קיים. באגמים גדולים ישנם זרמים סוחפים לא פחות וחיות בר לא צפויות. והנהר, ובכן, אפשר לומר שמדובר בזרם בלתי פוסק שאינו לוקח בחשבון את מסלולם של הנוסעים המזדמנים. "וגם אם המים בטוחים ללא ספק, מראם העכור פועל על המוח מספיק כדי לרמוז על מרחב מסוכן או מוזר", כותב יאנג.

"להילכד בגל ולהיות מושלך על קונכיות חדות זה לא נשגב – זה פשוט כואב. לשחות רחוק מדי וללכת לאיבוד לא מספק שום הנאה – זה פשוט מפחיד. הנשגב מגיע מתשוקת ההישרדות, ללא הצורך הנואש האמיתי לשרוד".

לא מדובר בסכנה ממשית או אפילו סיכון גבוה. אלה, לדבריו, דווקא ימנעו חוויה של נשגב. "להילכד בגל ולהיות מושלך על קונכיות חדות זה לא נשגב – זה פשוט כואב. לשחות רחוק מדי וללכת לאיבוד לא מספק שום הנאה – זה פשוט מפחיד. הנשגב מגיע מתשוקת ההישרדות, ללא הצורך הנואש האמיתי לשרוד". אלו הידיעה על כוחם של המים והרמז לסכנה ולכאב שמייצרים את הפחד בעוצמה הנכונה. ופה, יש לציין, מדובר במצב סובייקטיבי מאוד. ככל שהביטחון שלנו במים קטן, כך הסט שבו אנחנו מתנסים צריך להיות עדין יותר.

וגם אז המתכון אינו שלם. כי לא ההתמודדות מול משהו שגדול מאיתנו לבדה היא שמרוממת את רוחנו בצורה כה ייחודית. יופיו של הטבע וההנאה שאנחנו מפיקים תוך כדי חיוניים באותה מידה. זרם מים עוצמתי בבריכה סגורה יחשל אותנו פיזית ואולי גם מנטלית, אבל הוא לא יפיח בנו תחושת קסם משל היינו חלק ממשהו שמיימי, כאילו עברנו חוויה רוחנית כלשהי.

יש מי שיקבל את חצי הכוס של ההנאה מהקהילתיות של שחייה קבוצתית ויש מי שיפיק זאת מהנוף היפהפה והטבעי. אלו יכולים להיות המים הקרים והמרעננים או הקשר הזוגי שמתהדק. אלמנט היופי, כך מסתמן, יכול לבוא לידי ביטוי הן מהמרחב הפיזי והן מהסביבה האנושית.

בשלב זה יכולנו לומר שגם שיט קיאקים אקסטרימי זוגי מוקף בנוף מלבב יעורר בנו חוויית התעלות. ואין זה שקר, הוא יכול. אבל יאנג חושף נדבך נוסף וייחודי לשחייה: המגע התמידי עם המים. "אנחנו בדרך כלל לא מרגישים את האוויר שבו אנחנו נעים", הוא כותב. ואילו המים עוטפים אותנו. גורמים לנו להרגיש באופן ממש פיזי את נוכחותנו במרחב. כל תא עור בגופנו מעביר מסר ברור: אני מרגיש את זה, אני כאן. מגע המים מדגיש את ההווה, מפחית את נדידת הנתונים של המחשבות שלנו ומחזיר אותנו כל הזמן לרגע הזה. הוא מעצים את תחושת הנשגבות שגם בלי מגע המים ממלאת ומרגשת. פתאום התחוור לי שעל אף שסוגים נוספים של פעילות גופנית מביאים אותי למצב תודעתי נעים של 'פלואו' – המעטפת המלטפת והטוטלית של המים העלתה את החוויה שלי לסטנדרטים חדשים.