שתי תופעות מוחיות הפוכות אך דומות מתעתעות בנו בצורה יומיומית. האחת מותירה אותנו אילמים ונבוכים, והשנייה מותירה אותנו על 'פול גז' בניוטרל. האם אנחנו באמת מכירים את עצמנו טוב כפי שאנחנו חושבים? הרשו לנו להטיל ספק.

דמיינו לעצמכם שהגבולות בין מי שאתם ובין העולם מיטשטשים: אתם לא יודעים מי אתם כי אין מה לדעת. אתם מעין אנרגיה שמימית שמתהלכת בעולם שכולו אנרגיה וצורות צבעוניות נטולות הגדרה. ראו בעיני רוחכם כיצד אתם חשים יכולי-כל. שאם רק תיקחו נשימה מספיק עמוקה כפות הרגליים שלכם יתנתקו מהאדמה וגופכם יתחיל לרחף באוויר; שכל משב רוח הוא מסר מהטבע בשפה שאתם בטוחים שפעם דיברתם. שאם רק תתרכזו לרגע, תיזכרו בה. נשמע כמו טריפ רציני, לא? בחלקנו זה אולי מעורר סקרנות וחשק ובאחרים – רתיעה וגינוי. מה שבטוח, רוב הזמן אנחנו ממש לא מרגישים ככה.

בסך הכול, רובנו מסתובבים בעולם בידיעה ברורה בנוגע להיכן אנחנו נגמרים והיכן יתר העולם מתחיל. גבולות הגוף שלנו מורגשים, ויש לנו תפיסה תקינה למדי של היכולות שלנו, הפיזיות והשכליות. כך למשל, כשמישהו יפתח איתנו בשיחה על אסטרופיזיקה, נקדים לציין שאין לנו שום אחיזה בנושא ואולי גם נימנע מלהיכנס לשיחה ארוכה מתוך ידיעה שהמידע ייכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. אבל סקי, לעומת זאת, על אף שמעולם לא התנסינו בספורט הזה, אנחנו די בטוחים שנתפוס מהר. שרירי הרגליים שלנו חזקים, אנחנו לא מפחדים ממהירות ובסך הכול אוהבים את תחושת האדרנלין שזורם בדם. הווה אומר, יש לנו הערכה יחסית מבוססת לגבי מה אנחנו יודעים ומה לא, וכיצד זה ישפיע על ההתנסויות העתידיות שלנו.

ובכל זאת, פעמים רבות אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים משהו אבל מתאכזבים לגלות שיש פער בין תחושת ההיכרות העצמית שלנו ובין המציאות. למשל, ערב לפני טיסה. אנחנו טסים בגפנו לראשונה מזה שנים. ולמרות שטסנו עשרות פעמים עם המשפחה ונדמה לנו שאנחנו מכירים את התהליך על בוריו, אנחנו מופתעים לגלות שהניסיון לשחזר ולהיערך למה שצפוי להתרחש מותיר אותנו קצת אבודים. מה השלב הראשון בהגעה לטרמינל? האם היינו צריכים להדפיס את הכרטיס או שלא? האם הבידוק הביטחוני קורה לפני הצ'ק-אין או אחרי? ומאיפה עוברים לשם בכלל?

"כשמשהו רחוק מעינינו, אנחנו מתקשים להיזכר בו לפרטי פרטים אך איננו מודעים בהכרח לפער הזה. כלומר, כשאני מנסה להיזכר בנמל התעופה נדמה לי שאני זוכרת אותו על דקויותיו, אך האמת היא שאני לא".

מדובר בתופעה שכיחה משנדמה לנו ומגובה במחקרים. בעולם הפסיכולוגיה היא זכתה לכינוי "אשליית עומק ההסבר" והיא מתייחסת להכרה שיש לנו כשאנחנו מתחילים להסביר מושג ולמעשה "מגלים שאנחנו מבינים אותו הרבה פחות ממה שחשבנו שהבנו", מסבירים הכותבים של The Decision Lab. זה אולי נשמע כמו מקרה מאוד ספציפי, אך אם נבחר מושג או חפץ שבו אנחנו משתמשים על בסיס יומיומי ('מעונן חלקית' או מכונת קפה) וננסה להסביר אותו לעומק למישהו שאינו מכיר אותו כלל – מישהו שאין לו נגיעה בתחום או חייזר מהחלל החיצון – כנראה שניווכח כי ההבנה שלנו את רוב הדברים היא שטחית בהרבה משהנחנו.

זאטוטים בני שלוש שרק למדו לדבר (ולשאול) ממחישים עבורנו את התופעה בצורה טובה. למה השמיים כחולים? מה זה ברק ורעם? איך הגיע כל המלח לים המלח? ואיפה הארנב שהיה לנו פעם? דברים יומיומיים ומובנים מאליהם, כביכול, פתאום – לאור מטר השאלות – מתגלים כתעלומות. במקרה הטוב הן מפנות אותנו לחפש מידע ובמקרה הפחות טוב מוציאות מאיתנו הסברים חצי נכונים שיעברו מדור לדור.

בגדול, היא מעבירה מים דרך הקפה. אבל בקטן? צילום: Jon Stanford on Unsplash

מדוע זה קורה? הם מציעים מספר סיבות. אחת מהן טמונה בעובדה שכשמשהו רחוק מעינינו, אנחנו מתקשים להיזכר בו לפרטי פרטים אך איננו מודעים בהכרח לפער הזה. כלומר, כשאני מנסה להיזכר בנמל התעופה נדמה לי שאני זוכרת אותו על דקויותיו, אך האמת היא שאני לא. לו הייתי, הייתי רואה בעיני רוחי שהשורה הראשונה של הדלפקים היא שורת הצ'ק-אין, זו עם המסועים. בהינתן זה, כבר היה מתבהר לי מאיפה מתחילים.

סיבה נוספת קשורה בכך שכשאנחנו יכולים להסביר משהו בקצרה או אפילו רק חלקים ממנו, אנחנו נוטים להניח שאנחנו מבינים אותו לעומקו. כך, אם אני יודעת שברק הוא זה שמאיר ורעם הוא המרעיש ואני גם יודעת למה אנחנו חווים אותם בהפרש זמנים, אני אניח שאני יכולה ללמד ילד בן שלוש מהם ברק ורעם. ואולם, כשהוא ישאל: אבל מה עושה את האור? או למה יש רעש? אני עשויה לגלות שאני לא באמת יודעת. רגע, זה לא הבום של העננים שמתנגשים?

רגע, לא ידענו את זה פעם?

מילא לחשוב שאנחנו יודעים משהו ולהתבדות. כמו שאומרים, זה קורה לטובים ביותר. אך קיימת גם תופעה הפוכה, והיא – מוזרה מזו. מסתבר שישנם דברים שאנחנו יכולים לעשות אבל בכלל לא יודעים שאנחנו יכולים. כלומר, הפוטנציאל קיים בגוף אבל המוח עוצר אותנו מלממש אותו. בסרטון מבית Institute of Human Anatomy מסביר האנטומיסט ג'ונתן בניון כי ההתייחסות הרווחת לגבי מתיחות שרירים היא בעצם שגויה. נהוג לחשוב שהשריר הוא מעין טופי. שכשאנחנו מתכופפים לפנים אנחנו, באופן ישיר, מאריכים את שרירי הירך האחוריים (Hamstring). הטופי עצמו נמתח וזוכה לאורך חדש. אך מדבריו עולה כי האמת היא שהמתיחה הישירה בשריר היא שולית, וכי ההתארכות האמיתית של השריר מתרחשת במוח.

בתוך רקמת השרירים מפוזרים מבנים קטנים שנקראים כישורי השריר (Muscle Spindles). "[הם] מספקים למוח מידע בנוגע לאורך השריר ולמהירות השינויים באורך השריר". בשגרה, התקשורת הזו מתרחשת באופן לא מודע ומהווה תשתית לתנועה שלנו בעולם. המוח מתעדכן מהגוף באיזה מנח אנחנו נמצאים ומייצר כיווץ והרפיה בשרירים הרלוונטיים על מנת שנישאר יציבים או שנוכל לנוע אם בכך חשקה נפשנו.

המוח, מסביר בניון, לא אוהב שינויים מהירים או אינטנסיביים מדי. אלו בדרך כלל מתרחשים כשאנחנו במצב של התקלה. נסו להיזכר בפעם האחרונה שעיקמתם את הקרסול בתוך בור במדרכה: בבת אחת הגוף חווה מתיחה עצומה בשרירים החיצוניים של השוק וכף הרגל. כששינוי מהיר, פתאומי וכואב שכזה קורה, כישורי השריר שלנו מתעוררים בבהלה "וככל הנראה יפעילו מנגנון הגנה שנקרא רפלקס המתיחה". במילים פשוטות, בכדי לשמור על עצמו ולהתנגד למתיחה המוגזמת השריר מייד מתכווץ.

כניסה הדרגתית אל חקר העצמי

לא אחת אנחנו מבקשים להאריך שריר קצר, אך מכיוון שהכניסה שלנו למנח המתיחה אינה הדרגתית מספיק – אנחנו מייצרים תוצאה הפוכה: בהלה וכיווץ. "אם אנחנו נכנסים למתיחה מהר מדי אנחנו לרוב נרגיש את ההתנגדות, כמעט כמו משיכה לאחור", הוא אומר. ומה רובנו עושים? דוחפים חזק יותר. מושכים את הטופי, ומגבירים את ההתנגדות והבהלה. לעומת זאת, אם ניכנס למנח מתיחה לאט ובהדרגתיות ונאפשר למוח להסתגל למצב – הוא יפחית את ההתנגדות ויאפשר לנו להמשיך ולהתכופף קדימה.

גם חזרה על אותו מנח מתיחה באופן עקבי ייצר תחושת היכרות וביטחון. "זה כמעט כאילו המוח, בעקבות אותה התמדה בחזרה על המתיחה, אומר: אוקיי, אתה נמתח בעקביות כבר כמה שבועות או חודשים, אני אתאים את סף הרגישות של כישורי השרירים […] ובמקום שנקודת העצירה תהיה פה, מערכת העצבים תאפשר לנו שהיא תהיה קצת יותר רחוקה", מסביר בניון.

"כשאנחנו יכולים להסביר משהו בקצרה או אפילו רק חלקים ממנו, אנחנו נוטים להניח שאנחנו מבינים אותו לעומקו. כך, אם אני יודעת שברק הוא זה שמאיר ורעם הוא המרעיש ואני גם יודעת למה אנחנו חווים אותם בהפרש זמנים, אני אניח שאני יכולה ללמד ילד בן שלוש מהם ברק ורעם. ואולם, כשהוא ישאל: אבל מה עושה את האור? או למה יש רעש? אני עשויה לגלות שאני לא באמת יודעת".

עד כאן לפרקטיקה. משמעות דבריו של בניון היא שאין זה השריר שלנו שמתארך, כי אם המוח שמאפשר לנו טווח תנועה רחב יותר. כלומר, אורך השריר המקסימלי קיים אבל חסמים שקשורים בתחושת פחד וחוסר שליטה מונעים מאיתנו לחוות אותו. בדומה ליכולת התנועה, גם אל מאגרי הידע הגישה שלנו לעיתים מוגבלת. הידע קיים, אך החיבור חלש ויש לנסות שוב במועד מאוחר יותר. כך, מי שצפה בסדרות טלוויזיה ספרדיות בגיל צעיר עשוי לחשוב שאינו דובר את השפה, אך בהינתן מצב בטוח – כמו שהייה ארוכה במדינה דוברת ספרדית וכמה חברים טובים שמעודדים להרגיש בנוח ולעשות טעויות דקדוק – פתאום המילים קולחות להן החוצה.

כשתופעה מתרחשת בשדה אחד, לרוב אנחנו מגלים שהיא חוזרת על עצמה בתחומים שונים. ובכן, איזה פוטנציאל נוסף טמון בארסנל הכלים שלנו, נחבא מעינינו? האם אנחנו יודעים יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים? האם אנחנו מסוגלים ליותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים? מי יודע, אולי בכל זאת יום אחד נגלה שכשהמוח שלנו משתחרר מהפחד כפות הרגליים מתנתקות בטבעיות מהקרקע?

מצד אחד, מרגש לחשוב על הפוטנציאל הבלתי ממומש שגלום בנו. מאידך, מבלבל להיווכח כי התפיסה שלנו את עצמנו הרבה פחות מדויקת משאולי חשבנו. אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים דברים שבעצם אנחנו לא, ובה בעת מתאמצים לסגל יכולות שלמעשה כבר יש לנו. כולנו, אם כן, מגששים באפלת המודעות העצמית. החדשות הטובות הן שלאט לאט העיניים מסתגלות לחושך ומתחילים להבחין בפרטים שלא ראינו קודם לכן. כל שעלינו לעשות הוא להמשיך להתבונן.

תמונת כותרת: Ahmad Ossayli on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

המוח יודע המון דברים לפני שאנו מבינים אותם – במקרה אחד קריטי הוא נכשל

יסודות יציבים מחזיקים מגדל יציב – עבודה עם כפות הרגליים כמשל לחיים

יש בנו אוצר בלום של ידע, אבל לרוב אנחנו לא משתמשים בו

עוד מרדיו מהות החיים:

המניע – לרגל שמחת תורה, אלון נוימן יצא לבדוק מהי "תורה" כמושג בכלל? ומה זה ידע?