בכל רגע נתון אינספור גורמים משפיעים על שיקול הדעת שלנו ויוצרים 'רעש' בקבלת החלטות. ניסויים בתחום הראו שאם נשיב על אותה שאלה בהפרש זמן, סביר מאוד שנפיק שתי תשובות שונות. חתן פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן מסביר איך להפוך את זה ליתרון.

כמה מהידע והניסיון שעומדים לרשותנו אנו מנצלים בכל פעם שאנו מקבלים החלטה? על פי הסטטיסטיקה, יש סיכוי טוב שהתשובה שלנו תשתנה אם נישאל שוב בעוד חודש. בספר רעש, מסבירים פרופסור דניאל כהנמן, פרופסור אוליביה סיבוני ופרופסור קאס סאנסטיין כי השונות בתשובות ובניבויים שלנו נובעת ממגוון רחב מאוד של השפעות, וכי היא עלולה לפגוע בניקיון קבלת ההחלטות שלנו. ואולם, לטענתם קיימת דרך להשתמש בחוסר הדיוק הזה לטובתנו: אם אנו מכילים תשובות אפשריות שונות, פירושו של דבר שבכוחנו למנף את עיקרון חוכמת ההמון, לגמרי לבד. את הטריק מלמדת מובאה מהספר באדיבות מטר הוצאה לאור (תרגום: עפר קובר, עורכת התרגום: עידית נבו).

האחד הוא המון

חשבו על השאלה הבאה: מבין כל נמלי התעופה בעולם, כמה אחוזים מהם נמצאים בארצות הברית? קרוב לוודאי שהחשיבה על השאלה העלתה בדעתכם תשובה כלשהי. אבל היא לא הופיעה באופן שבו אתם זוכרים את גילכם או את מספר הטלפון שלכם. אתם מודעים לכך שהמספר שהגעתם אליו הוא רק אומדן. זהו לא מספר אקראי — ברור ש־1% או 99% לא יהיו תשובות נכונות. אבל המספר שבחרתם הוא רק אחד מתוך טווח של אפשרויות שלא הייתם פוסלים. אם מישהו היה מוסיף לתשובה שלכם או מפחית ממנה נקודת אחוז אחת, קרוב לוודאי שהתוצאה לא הייתה נראית לכם הרבה פחות סבירה מהניחוש שלכם (התשובה הנכונה, למקרה שאתם תוהים, היא 32%).

שני חוקרים, אדוארד ווּל (Vul) והרולד פשלר (Pashler), הגו את הרעיון לבקש מאנשים להשיב לשאלה הזאת (ולשאלות רבות כמותה) לא פעם אחת אלא פעמיים. בפעם הראשונה לא סיפרו לנשאלים שהם יתבקשו לחזור על ניחושיהם. ההשערה של וול ושל פשלר הייתה שהממוצע של שתי התשובות יהיה מדויק יותר מאשר כל אחת מהתשובות כשלעצמה.

הנתונים הוכיחו שהם צדקו. על פי רוב, הניחוש הראשון היה קרוב יותר לאמת מאשר השני, אבל האומדן הטוב ביותר היה ממוצע הניחושים.

"תושבי כפר ביריד התבקשו להעריך מהו משקלו של פר ששימש כפרס. אף אחד מהם לא ניחש נכונה את משקלו של הפר, 543 קילוגרם, אבל ממוצע הניחושים היה 544 קילוגרם — מרחק קילוגרם אחד בלבד מהמשקל האמיתי. הכפריים היו 'המון חכם' במובן שאף על פי שהיה רעש לא מבוטל בניחושיהם האינדיווידואליים, הם היו חפים מהטיה".

וול ופשלר שאבו השראה מתופעה ידועה המכונה אפקט חוכמת ההמונים: ממוצע השיפוטים הבלתי תלויים של אנשים שונים בדרך כלל משפר את הדיוק. פרנסיס גלטון (Galton), בן דודו של דרווין ואיש אשכולות נודע, ביקש בשנת 1907 מ־787 תושבי כפר ביריד להעריך מהו משקלו של פר ששימש כפרס. אף אחד מהם לא ניחש נכונה את משקלו של הפר, 543 קילוגרם, אבל ממוצע הניחושים היה 544 קילוגרם — מרחק קילוגרם אחד בלבד מהמשקל האמיתי; החציון, 547 קילוגרם, היה גם הוא קרוב מאוד. הכפריים היו "המון חכם" במובן שאף על פי שהיה רעש לא מבוטל בניחושיהם האינדיווידואליים, הם היו חפים מהטיה. תגליתו של גלטון הפתיעה אותו: הוא לא רחש כבוד רב לשיפוטיהם של אנשים פשוטים, ואף על פי כן טען שתוצאותיו "תומכות במהימנותו של שיפוט דמוקרטי יותר מכפי שניתן היה לצפות."

תוצאות דומות נמצאו במאות סיטואציות. מובן שכאשר השאלות קשות עד כדי כך שרק מומחים יכולים להתקרב לתשובה הנכונה, ההמון לא בהכרח ידייק במיוחד. אבל כאשר מבקשים מאנשים לנחש את מספר הסוכריות בצנצנת זכוכית שקופה, למשל, או לחזות את הטמפרטורה בעירם בשבוע הבא או להעריך את המרחק בין שתי ערים במדינה, ממוצע התשובות של אנשים רבים נוטה להיות קרוב לאמת. הסיבה לכך נעוצה בעיקרון בסיסי בסטטיסטיקה: ממוצע של כמה שיפוטים (או מדידות) עצמאיים מניב שיפוט חדש ופחות רועש, אך לא פחות מוטה, מאשר השיפוטים האינדיווידואליים.

ווּל ופשלר רצו לבדוק אם אותו האפקט נכון גם לגבי רעש מזדמן: האם ניתן להתקרב לאמת על ידי שילוב של שני ניחושים של אותו אדם כפי שניתן לשלב את ניחושיהם של אנשים שונים? הם גילו שהתשובה חיובית, ונתנו לממצא הזה שם ציורי: ההמון שבפנים [הדגשה במקור].

כהנמן מקבל את מדליית החירות בבית הלבן. נובמבר 2013. צילום: Rena Schild / shutterstock

מיצוע שני ניחושים של אותו האדם משפר את השיפוט פחות מכפי שמשפרת את השיפוט דעה עצמאית שנייה. כפי שניסחו זאת ווּל ופשלר: "על ידי כך שתשאלו את עצמכם את אותה השאלה פעמיים, אתם יכולים להרוויח בערך עשירית ממה שתרוויחו מקבלת דעה שנייה ממישהו אחר." זה לא שיפור גדול, אבל ניתן להגביר מאוד את האפקט על ידי הוספת המְתנה לפני הניחוש השני. כאשר ווּל ופשלר המתינו שלושה שבועות לפני ששבו ושאלו את משתתפי הניסוי שלהם את אותה השאלה, התועלת עלתה לכדי שליש מהערך של דעה שנייה. תוצאה לא רעה בשביל טכניקה שאינה דורשת שום מידע נוסף או עזרה מבחוץ. ואין ספק שהתוצאה הזאת מצדיקה את העצה הנושנה למקבלי החלטות: "תישנו על זה ותחשבו על זה שוב בבוקר."

שטפן הרצוג (Herzog) וראלף הרטוויג (Hertwig), שני חוקרים גרמנים שעבדו בנפרד מווּל ופשלר אבל בערך באותו הזמן, מצאו יישום שונה לאותו העיקרון. במקום רק לבקש ממשתתפי הניסוי שלהם הערכה שנייה, הם עודדו אנשים להפיק הערכה שונה ככל האפשר מהראשונה, שתהיה גם היא בתחום הסביר. הבקשה הזאת דרשה מהמשתתפים לחשוב באופן פעיל על מידע שלא חשבו עליו בפעם הראשונה. להלן ההוראה שקיבלו המשתתפים:

ראשית, הניחו שהניחוש הראשון שלכם לא היה מדויק. שנית, חשבו על כמה סיבות שהיו יכולות לגרום לכך. אילו הנחות ושיקולים ייתכן שהיו שגויים? שלישית, מה משתמע מהשיקולים החדשים האלה? האם ההערכה הראשונה היתה גבוהה מדי או נמוכה מדי? רביעית, בהתבסס על הפרספקטיבה החדשה הזאת, תנו הערכה שנייה, חלופית.

"מכיוון שהמשתתפים אילצו את עצמם לחשוב על השאלה באור חדש, עלה בידם לדגום גרסה אחרת ושונה של עצמם — שני פרטים שונים מתוך 'ההמון שבפנים'. כתוצאה מכך הממוצע היה אומדן מדויק יותר של האמת".

לאחר מכן, כמו ווּל ופשלר, גם הרצוג והרטוויג חישבו את ממוצע שתי ההערכות שהופקו בהתאם להוראות אלה. הטכניקה שלהם, שאותה כינו עזרה עצמית דיאלקטית (dialectical bootstrapping), הניבה שיפור רב יותר בַּדיוק מאשר בניסוי שבו פשוט ביקשו מהמשתתפים לתת הערכה שנייה מיד לאחר הראשונה. מכיוון שהמשתתפים אילצו את עצמם לחשוב על השאלה באור חדש, עלה בידם לדגום גרסה אחרת ושונה של עצמם — שני פרטים שונים מתוך "ההמון שבפנים". כתוצאה מכך הממוצע היה אומדן מדויק יותר של האמת. שיפור הדיוק עם שני האומדנים ה"דיאלקטיים" שנעשו בזה אחר זה היה שווה בערך למחצית ערכה של דעה שנייה.

המסקנה המעשית עבור מקבלי החלטות, כפי שסיכמו אותה הרצוג והרטוויג, היא ברירה פשוטה בין פרוצדורות: אם אפשר לקבל דעות בלתי תלויות אלה באלה מאנשים אחרים, כדאי להשתמש בהן — לחוכמת ההמונים האמיתית הזאת יש סיכוי טוב מאוד לשפר את השיפוט. אם זה בלתי אפשרי, כדאי לנו לחזור שנית בעצמנו על אותו השיפוט באופן שייצור "המון פנימי". ניתן לעשות זאת על ידי חזרה לשיפוט כעבור זמן מה — על ידי התרחקות מהדעה הראשונה — או על ידי ניסיון פעיל למצוא טיעונים נגד השיפוט המקורי ולהביט על הבעיה מנקודת ראות אחרת. לבסוף, בלא תלות בסוג ההמון, אלא אם כן יש סיבות טובות מאוד לתת משקל גדול יותר לאחד האומדנים, הדרך המבטיחה ביותר היא להשתמש בממוצע האומדנים.

מעבר לעצות המעשיות שתחום המחקר הזה מניב, הוא מאשש תובנה עמוקה בהתייחס לשיפוטים. כפי שניסחו זאת ווּל ופשלר, "תגובות של נבדק אינן נבחרות באופן דטרמיניסטי, על בסיס כל הידע שיש לנבדק, אלא הן דגימות מתוך התפלגות הסתברויות פנימית." התובנה הזאת משקפת את המצב שהתנסיתם בו כאשר השבתם לשאלה על נמלי התעופה בארצות הברית: בתשובה הראשונה לא בא לידי ביטוי כל הידע שלכם, ואפילו לא מיטב הידע שעמד לרשותכם. התשובה שלכם לא היתה אלא נקודה בענן של תשובות אפשריות שיכולתם להפיק. השונוּת שאנחנו רואים בשיפוטים של אותו האדם בנוגע לאותה הבעיה אינה דבר חריג הנצפה רק במעט בעיות מיוחדות מאוד: רעש מזדמן משפיע על כל השיפוטים שלנו כל הזמן.

תמונת כותרת: Pictrider / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מהי "חשיבה אחורה" וכיצד התפיסה המקורית הזו יכולה להוות יתרון בהשגת מטרות

כיצד לזהות אם אנחנו באמת בקיאים בנושא מסוים? הכירו את "טכניקת פיינמן"

עומד לרשותנו שפע של מקורות לצמוח מהם – אין סיבה שנבחר רק באחד

עוד מרדיו מהות החיים:

ד"ר מושי בן אליעזר: קבלת החלטות קובעת מסלול חיינו – מאילו מקומות אנחנו מקבלים אותן?