אם להיות ישירים, הפירמידות המפורסמות בעולם הן בסופו של דבר קברים. מדוע בחרו הקדמונים דווקא בצורה הגיאומטרית הזו, ולמה מאז היא מסעירה את האדם ומהווה קרקע פורייה לצמיחת תיאוריות מסתוריות שונות ומשונות? חלק מהתשובות דורשות מסע בין כוכבים.

כותרת הלה-מונד הצרפתי זעקה "ביתם של המתים", כשנחשפה תוכנית החידוש של מוזיאון הלובר בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20. במוזיאון האייקוני כמעט שלא נגעו מהמאה ה-19, לבד מכמה שיפוצים והשלמות. על רקע השמרנות המוקפדת שאפיינה את צרפת עד כה ביחס ליהלום הכתר התרבותי שלה, פירמידת הזכוכית של האדריכל איו מינג פיי נצצה בכזה בוהק, שאפילו בעיר האורות הצליחה לבלוט. אלא שעבור פריזאים רבים היא זרחה פחות כמו יהלום ויותר כמו אורניום מועשר.

מעבר לסיבות האסתטיות לקבלת הפנים הצוננת שלה זכה המבנה החדש, היו גם סיבות סמליות: "ביתם של המתים" – משום שהפירמידות השוכנות בפאתי קהיר שהיוו השראה ליצירה האדריכלית הן למעשה קברים. גדולים ומרשימים מאוד, אבל קברים.

ובכל זאת, מה שפספסו המבקרים הצרפתיים, ויחד איתם עוד רבים בהקשרים שונים, הוא שייתכן מאוד שהמצרים הקדמונים לא בנו את הפירמידות שלהם כבתי מוות, אלא דווקא כמסמלי חיים, או יותר מדויק, סמלים לכמיהה האנושית אל חיי נצח.

ממצאים מדעיים משונים שמתדלקים את הדמיון האנושי

צריך לגלות הבנה כלפי הבלבול של הפריזאים. פירמידות, בפרט אלה של גיזה, הילכו תמיד על הגבול שבין מדע למיסטיקה, כשבנתחים גדולים מההיסטוריה הן שהו עמוק בצד המעורפל של ההבנה. וכהרגלנו במקרים של מסתורין, הדמיון עובד שעות נוספות. דורות על גבי דורות ייחסו למבנה הגיאומטרי המשוכלל שפע של כוחות, ותיאוריות מתיאוריות שונות ומשונות פותחו כדי להסביר אותו. אפילו ניקולה טסלה, מהממציאים הפוריים שידעה האנושות, טען כי הפירמידות הן למעשה משדרים עצומים של אנרגיה.

עד כמה הצורה ריתקה, ובו בזמן בלבלה את האנושות, אפשר לראות בטור סטירי שפורסם ב-1974 ב-Scientific American. העיתונאי מרטין גרדנר מגולל את סיפור מסעו לפגישה עם ד"ר מאטריקס (דמות בדויה) שבאגם פיראמיד (מקום אמיתי) במדבר נבדה, במטרה לשמוע ממנו על "כוח הפירמידה".

הנומרולוג המשונה מספר לגרדנר על ההשפעות העל-טבעיות שמתחוללות בעצמים המונחים בתוך פירמידה – כל פירמידה, אפילו מקרטון – בהינתן האוריינטציה הנכונה על שושנת הרוחות. בין היתר הוא מונה חידוד סכינים, שימור בשר ושיפור כללי בבריאות הגוף והנפש. לפי עדותו של מאטריקס,  אחות של אחד העובדים בילתה שעה עם רגל שבורה בתוך הפירמידה ויצאה כמו חדשה. כל זה כתוצאה מהיכולת של הפירמידה, לשיטתו, לרכז אנרגיה כלשהי.

"דורות על גבי דורות ייחסו למבנה הגיאומטרי המשוכלל שפע של כוחות, ותיאוריות מתיאוריות שונות ומשונות פותחו כדי להסביר אותו. אפילו ניקולה טסלה, מהממציאים הפוריים שידעה האנושות, טען כי הפירמידות הן למעשה משדרים עצומים של אנרגיה".

לצד האלמנטים הקומיים הברורים (הביקור מתרחש במפעל המסחרי לייצור פירמידות של ד"ר מאטריקס) גרדנר מלהטט ושוזר בסיפורו יחסים, זוויות, מספרים וגימטרייה של פירמידות ויוצר בכך מעין דיסוננס: מחד, בראייה מדעית אין כל שחר לכוחות המיסטיים שמיוחסים לפירמידה, מאידך – עדיין מבחינה מדעית – יש בצורה הזו איזשהו קסם מתמטי-גיאומטרי ייחודי. יוצא שדווקא החלקים האמיתיים בסיפור מדגישים את המסתורין האופף את הפירמידות.

אז אומנם לפירמידות אין יכולת לרפא שברים, אבל החיבור שלהן עם אנרגיה אינו מופרך כפי שנדמה. הסקס-אפיל של הפירמידות לא מבחין בין חובבי מיסטיקה לחובבי מדע, וגם האחרונים מקדישים את מרצם להבין אותן. כשפיזיקאים רוסים חקרו ב-2018 את הפירמידות של גיזה באמצעות גלי רדיו, הם גילו להפתעתם כי הן מרכזות קרינה אלקטרומגנטית בתאים הפנימיים שלהן. המחקר, שפורסם בכתב העת Journal of Applied Physics, לא מבהיר מה הסיבה לכך, אבל הוא שם חותמת מדעית על קיומה של אנרגיה בתוך הפירמידות. אומנם לא בדיוק משדרי ענק ובטח שלא חידוד סכינים, אבל בכל זאת לטסלה היה קייס.

הפירמידה הפנימית של הלובר. ייתכן שהביקורות לא ירדו לסוף דעתם של המצרים הקדמונים. צילום: Hugo Delauney on Unsplash

הצורה היציבה ביותר כראי לגרמי השמיים היציבים ביותר

כזה, הולך ומתברר, הוא אופיין של הפירמידות: כמו שיטוט במבוך עתיק עתיר בכתבי חרטומים, המאמצים לחקור אותן מובילים להרבה מבואות סתומים, הרבה 'כמעט' והרבה 'ייתכן'.

האם בכל זאת אחד המסדרונות החשוכים הללו יכול להוביל החוצה?

משהו שנראה כמו אור בקצה המנהרה עשוי להימצא בתכונות הפיזיקליות הייחודיות של משולשים ופירמידות, כמו אלה שמנה גרדנר. אחרי הכול הם נושאים את תואר הצורה ההנדסית החזקה ביותר, ולכך ודאי יש משקל, בטח כשמדובר בארכיטקטורה. ייתכן שמשהו מהיציבות שלהם חצה מהממד הפיזי לממד הפילוסופי-רוחני, שבו סימבוליות משחקת תפקיד הרבה יותר חזק מאשר במישור האוקלידי.

פירמידה אחת, אי שם בשממה של דרום מערב ארה"ב, מצליחה לשרטט קווים ברורים יותר של הרעיון. זוכרים את התנאי להפעלת כוח הפירמידה של ד"ר מאטריקס – העמדה נכונה ביחס לרוחות השמיים? אז גם העניין הזה לא לגמרי מצוץ מהאצבע. המצרים הקדמונים בנו את היכלי הקבורה העצומים שלהם באוריינטציה ספציפית לכוכבי השמיים, והפירמידה של ניו מקסיקו היא מחווה אומנותית-חווייתית לבחירה האדריכלית הזו מהעת העתיקה. שוב אנו יוצאים למסע אל המדבר, הפעם אמיתי לגמרי, יחד עם רון אנדרסן, עורך מדורי המדע, הרפואה והטכנולוגיה של ה-Athlantic, שמדווח עליו ב-Aeon.

את הפירמידה, או בשמה "סטאר אקסיס" (ציר כוכב בתרגום חופשי), בונה זה 40 שנה אמן בשם צ'ארלס רוס על הר שולחן במישוריה המזרחיים של ניו מקסיקו. המקום המדויק נשמר בסוד במשך שנים כיוון שהאתר כבר תפקד, אך בטרם הושלמה בנייתו נמנע רוס מחשיפתו. מה הכוונה תפקד? אומנם מדובר באומנות מרחבית, אבל לפירמידה יש פונקציה מאוד מוגדרת: היא למעשה מצפה כוכבים לעין בלתי מזוינת. ואולי יותר מדויק מצפה כוכב, שכן הפירמידה נועדה ומאפשרת להתבונן באופן ספציפי בכוכב הצפון. המבנה הוא גרם מדרגות עצום שחצוב בהר, מחופה בחלקו, ובקצהו אשנב הפונה אל אופק הצפון. כשמטפסים בלילה במעלה המנהרה המלאכותית נגלה עיגול שמיים קטן שממש במרכזו מנצנץ כוכב הצפון.

"בין קוטב לקוטב של הפלנטה שלנו עובר ציר מדומיין שעליו סובב הכדור, אבל הציר הזה לא נשאר קבוע אלא משנה את זוויתו במחזורים של עשרות אלפי שנים. בימינו הציר מצביע על כוכב פולריס – הוא כוכב הצפון. אך בעת העתיקה הציר עמד בזווית שהצביעה על כוכב צפון אחר, תובאן שמו, ונהוג להניח שפתח בפירמידה מצביע לכיוונו דאז".

חוקרים משערים כי זה הכיוון שעל פיו מיושרות הפירמידות של גיזה, או לפחות היו מיושרות בתקופת בנייתן. תשאלו: מה זאת אומרת היו מיושרות, הפירמידות זזו ממקומן? מובן שלא. כדור הארץ הוא שזז ממקומו. בין קוטב לקוטב של הפלנטה שלנו עובר ציר מדומיין שעליו סובב הכדור, אבל הציר הזה לא נשאר קבוע אלא משנה את זוויתו במחזורים של עשרות אלפי שנים. בימינו הציר מצביע על כוכב פולריס – הוא כוכב הצפון. אך בעת העתיקה הציר עמד בזווית שהצביעה על כוכב צפון אחר, תובאן שמו, ונהוג להניח שפתח בפירמידה מצביע לכיוונו דאז.

השאלה שאי אפשר להתעלם ממנה בשלב זה היא למה בכלל ליישר משולשים ארכיטקטוניים לפי הכוכבים? ובכן, לפי ההיגיון המוליך אותנו, זה מפני שלעין האנושית שני סוגי העצמים הללו מסמלים את היציבות האולטימטיבית. כאמור, הכוכב שאליו מצביעות הפירמידות, כל אחת בתקופתה, נבחר בקפידה בשל תכונותיו. "יוצרי מיתוסים ופילוסופים קישרו בין הכוכבים האלה ובין הנצח זה זמן רב", כותב אנדרסן, "כיוון שבניגוד לבני אנוש, או לכוכבים הנמוכים שעוזבים את השמיים לחודשים בכל פעם, הכוכבים שסביב הקוטב נוכחים תמיד. הם חגים סביב תקרת הכוכבים בכל לילה".

אף על פי שכוכבי הצפון מתחלפים במשמרותיהם ברקיע כל כמה אלפי שנים, מדי כ-26 אלף שנה הם חוזרים למושבם בקצהו העליון של ציר כדור הארץ, כמו אבן יקרה בקודקודו של שרביט מלוכה. וממילא, בסדרי הגודל של תפיסת הזמן האנושית משמרת של כוכב צפון – פולריס, תובאן או אחר – שווה לנצח. כשחיפשו בני האדם צורה ארצית שתחמיא ותשקף את היציבות השמיימית הזו, לא מופרך להניח שפנו למשולשים, הצורות הגיאומטריות היציבות ביותר.

הכוכבים שמעל הקוטב נראים כמקובעים למקומם, בזמן שהיתר נדמים כזזים לאורך הלילה. צילום: Caleb Woods on Unsplash

ההיררכיה של הטבע והיקום

לקשר בין תכונות הפירמידה ובין הכוכבים יש ממד נוסף. אנדרסן סוקר את יחסם של שניים מהפילוסופים היוונים המכוננים – אפלטון ואריסטו – אל הכוכבים. עבורם היו גרמי השמיים מושאי מחקר מהסוג שהיום אנו מכנים מדעי, אך בזמנם היה פתוח יותר. "אריסטו […] הגה בטבע כהיררכיה שבה דברים ארציים היו זמניים ונחותים, והכוכבים היו מושלמים ונצחיים". במקביל, "מורו של אריסטו, אפלטון, גם הוא ביתר את עולם הטבע לרבדים, כשהכוכבים יושבים בפסגה". שני ההוגים המונומנטליים יצקו את עולם הטבע לתבניות דמויות פירמידה, כשריבוי הצורות החומריות בבסיס, ולמעלה ניצבים לבדם גרמי השמיים. ולמרות שמדובר בעצמים ממשיים, עבור שניהם הם היוו ביטוי לאלוהי ולנשגב, כיוון שהם היו הייצוג הנראה לעין של הנצח ושל עבודת הבריאה.

וכאלה הם היו גם עבור המצרים. אנדרסן מסביר שבכתבי הפירמידות – ממצאים ארכיאולוגיים בכתב חרטומים שהתגלו באתר הקבורה של ממפיס, בירת מצרים העתיקה – מתוארים כוכבי הצפון כאלים נצחיים שאליהם מצטרף כל פרעה לאחר מותו. מטרת הפירמידות הייתה אפוא להוות את הגשר שלו בין הארצי והזמני לשמיימי והנצחי. "רוב הארכיאולוגים חושבים שהפירמידה הגדולה נבנתה כקבר לפרעה, אך לא במובן בן-זמננו. אם אתם מאמינים בחיים אחרי המוות, כפי שוודאי האמינו המצרים הקדמונים, קבר הוא סף, נקודת קפיצה ארצית". לכן הפתח שלה הופנה אל תובאן.

האינסוף, שהשמיים הם למעשה זגוגית הראווה שלנו אליו, מושך אותנו בדיוק משום שאנו עצמנו סופיים. אך בה בעת, מסביר אנדרסן, הוא מסחרר אותנו עד רמה של איום על יכולת התפיסה האנושית: מה שנמצא מבעד לכחול הרחב הוא גדול מכפי שהשכל מסוגל להכיל, הן מספרית והן קונספטואלית. היציבות של הפירמידה משמשת אפוא תפקיד כפול: גם שיקוף השמיימי והנצחי, אבל גם עיגון החיים הארציים והזמניים ביחס אליו.

"בכתבי הפירמידות – ממצאים ארכיאולוגיים בכתב חרטומים שהתגלו באתר הקבורה של ממפיס, בירת מצרים העתיקה – מתוארים כוכבי הצפון כאלים נצחיים שאליהם מצטרף כל פרעה לאחר מותו. מטרת הפירמידות הייתה אפוא להוות את הגשר שלו בין הארצי והזמני לשמיימי והנצחי".

קיימות ראיות נוספות שקושרות את הפירמידות יותר לחיים מאשר למוות. אחת מהן נמצאה במחקר שבחן את התכנון האדריכלי של הפירמידה הגדולה, בדגש על שני קבועים מתמטיים: פאי ויחס הזהב. מחבר המחקר, כריסטופר בארטלט, מגיע בסופו למסקנה שתכנון הפירמידות מבוסס על הפרופורציות שבהן תיארו המצרים את גוף האדם באותה תקופה. גם הציורים הללו מהווים הנצחה לפרעונים, והגוף עצמו הוא משכנם של החיים (אומנם גם משכנו של המוות, אבל מהציורים לא עולה הרושם שמדובר בתיאור גופות).

תיאוריה נוספת שתומכת בכך מעלה זאק זוריך ב-Scientific American ולפיה בניית הפירמידות התאפשרה בזכות מבנה חברתי-כלכלי, שאותו עצמו אפשר להמשיל לפירמידה. הוא מסביר שח'וּפוּ, הפרעה שבנה את הפירמידה הגדולה, הנהיג במצרים שיטה כלכלית שהתבססה על רשתות מסחר רחבות. אלה היוו קרקע יציבה לאימפריה שבראשה מלך-אל, והשגשוג שנשאו עימן סייע להרים את המפעל האנושי הבלתי נתפס של הקמת הפירמידות.

אז? ביתם של המתים? הרעיונות הללו כולם נוטים יותר לרמז על החיים, הנצחתם ומשמעותם, מאשר על פאר המוות, כפי שזה נראה במבט ראשון על הפירמידות ותוכנן.

לא מן הנמנע שהיציבות הגיאומטרית של הפירמידות הפכה אותן לסמל מאבקו של האדם בשתי תופעות לכאורה הפוכות: סופיותו מחד והאינסוף שמעבר להשגתו מאידך. הן מהוות כמיהה צורנית אל שימור החיים ברוח כנגד נצחיות המוות בחומר; ובה בעת גם אל ייצוב הארצי כנגד האינסוף הכאוטי של היקום. אך שתיהן בסופו של דבר מתכנסות אל משבר הקיום האנושי: כמעט נדמה שהמצרים בנו אותן כתמוכות למשקלם האקזיסטנציאלי של השמיים עצמם.

תמונת כותרת: Alan Stefankiewicz / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

גיאומטריה אקזיסטנציאלית – מדוע אנו מרותקים כל-כך לאסתטיקה של המעגל?

גלגולה של קובייה – מה יש בצורה הזו שמדענים מחפשים בה את סודות היקום?

0 ו-1 מגדירים את עצם קיומנו במובן עמוק בהרבה מהמהפכה הדיגיטלית

עוד מרדיו מהות החיים:

אורי ויריב גוטליב מחפשים את המהות של המילה "כוכב"