הכירו את הצד המצחיק והמרגש של מוזיקה קלאסית

קיים סף מסוים בחיים שמרגע שעברנו אותו נדמה לנו שמכאן והלאה כבר לא נשתנה הרבה. האופי, הדעות, הערכים ותפיסות העולם שלנו – אחרי שעמדו במספיק מבחנים וניסיון – מוצקים מכדי לערער עליהם. אחרי שעברנו את הסף, הטעם שלנו בבגדים, אוכל ומוזיקה כבר לא יעבור תנודות משמעותיות. אנחנו למדים להכיר את עצמנו, יודעים מה טוב עבורנו ושלמים עם האהבות שלנו.

כל זה טוב ויפה, ומעיד על יציבות מנטלית. אבל עכשיו נסו להיזכר בהתרגשות שאחזה בכם בפעם ההיא ששמעתם לראשונה את השיר האהוב עליכם ברדיו. נסו להעלות בדמיונכם את ההתאהבות מההאזנה הראשונה במנגינה שהציפה אתכם – וממשיכה להציף – במחול רגשות בלתי נשלט. לא הייתם שמחים לחוות דבר כזה פעם נוספת? אנחנו אמנם לא יכולים לחיות את חיינו כמטוטלת הנעה מקצה לקצה בכל מה שקשור לתפיסות העולם והטעם. ובכל זאת, האם לא נוכל להרוויח ממעט מקום לגמישות, ללמידה ולשינוי, בכל שלב שבו אנו נמצאים בחיים? לפחות בכל מה שגורם לנו הנאה, נראה כי שווה להשאיר את הדלת פתוחה לדברים חדשים. או ישנים.

המלחין והמנצח המפורסם בנג'מין זאנדר מאמין כי בכל הנוגע למוזיקה קלאסית אנשים נחלקים לשלוש קבוצות: חובבים מושבעים, אנשים שמוזיקה קלאסית לא מפריעה להם ואלה שמוזיקה קלאסית היא פשוט לא חלק מחייהם בשום צורה. הקבוצה הראשונה היא הקטנה ביותר, אחריה השנייה ואילו בקבוצה השלישית נמצא ככל הנראה הרוב הגדול של האוכלוסייה. לדברי זאנדר, קבוצת חובבי המוזיקה הקלאסית כה קטנה, עד שלמעשה "יש אנשים שחושבים שהמוסיקה הקלאסית גוועת". אך הוא מעיד על עצמו כי הוא רחוק מאוד מאנשים אלה: "כמה מאתנו חושבים שעוד לא ראיתם כלום". באחת ההרצאות הנצפות, המרגשות והמצחיקות ביותר שידעו בימות TED, זאנדר פורש את הטיעון שלו בעד מוזיקה קלאסית ומסביר באינטליגנציה משולבת בהומור מדוע "כולם אוהבים מוסיקה קלאסית — הם פשוט עדיין לא יודעים זאת".

ניסוי חי על הבמה

את ההרצאה פותח זאנדר במשל: "רבים ודאי מכירים את הסיפור על שני אנשי המכירות שיצאו לאפריקה בתחילת המאה ה-20. הם נשלחו לשם כדי למצוא שווקים למכירת נעליים. שניהם שלחו מברקים בחזרה למנצ'סטר. האחד כתב: 'אין סיכוי. לא נועלים כאן נעליים'. והשני כתב: 'הזדמנות פז! עדיין לא נועלים כאן נעליים'". לתפיסתו, המצב מאפיין את המוזיקה הקלאסית של היום. הוא כמובן שייך לחלק שמאמין כי קיים פוטנציאל עצום לחיבור של אנשים עם המוזיקה הקלאסית. השאלה היא כיצד לערוך את ההתוודעות ביניהם.

מניסיונו של המוזיקאי המחונן, הדרך היעילה ביותר להגיע ללבם של אנשים היא באמצעות התנסות אישית, והוא אכן רוקח ניסוי בזמן אמת על הבמה. אבל בטרם הוא ניגש לעבודה, זאנדר מסביר כי על מנת לחוות את המוזיקה הקלאסית – וכדי שהניסוי יצליח – צריך להכיר שתי תופעות שמצויות ברקע. הראשונה נוגעת לזרימת הנגינה. זאנדר מתיישב על הפסנתר ומדגים כיצד נשמעת נגינה של ילד בשנה הראשונה ללימודי הפסנתר. לאחר מכן הוא מדגים איך נשמעת ההתקדמות של אותו ילד לאחר שנה, שנתיים, שלוש וכן הלאה. בשלב מסוים הנגינה הופכת חלקה למשעי. הסיבה לכך נעוצה, כמובן, בתרגול, אבל המנגנון הספציפי שהופך נגינה לחלקה הוא הירידה בהדגשות. דמיינו אדם שמדבר ומטעים את המילים שלו בצורה מוגזמת. מיד תוכלו להבחין שמשהו שונה מאוד בדיבורו. גם במוזיקה צריך ללמוד 'לדבר שוטף'. עבור אוזן שהמוזיקה הקלאסית חדשה לה, צריך ללמוד גם 'לשמוע שוטף'. הדגש, לדברי זאנדר, צריך להיות על המשפט כולו.

התופעה השנייה היא מה שזאנדר מכנה "נגינה של עכוז אחד". זה מסוג הדברים שצריך לראות כדי להבין. העיקרון הוא שהמוזיקה צריכה להניע את הגוף כדי ליצור חיבור עמוק בין הנגן לכלי ולצלילים שהוא מפיק. במילים פשוטות, לתת לרגש להוביל. "עבדתי עם פסנתרן צעיר אחד", מספר זאנדר, "ואמרתי לו: 'הבעיה אתך היא שאתה פסנתרן של שני ישבנים…' והזזתי את גופו כך, בזמן שניגן, ולפתע המוסיקה פרשה כנפיים".  כשמאזינים למוזיקה קלאסית, אפוא, ההנאה נובעת מהזרימה של הנגינה וממידת הרגש של המבצע. דבר אחד נוסף שזאנדר מבקש מהקהל הוא לשכוח מהעניין של שמיעה מוזיקלית. "אמא שלכם מתקשרת בטלפון העלוב הזה", הוא מסביר, "והיא אומרת 'הלו', ואתם יודעים לא רק מי זאת, אלא גם מהו מצב רוחה. יש לכם אוזן מעולה. לכולם יש אוזן מעולה".

כעת התפאורה עבור הניסוי מוכנה. זאנדר חוזר אל הפסנתר ומתחיל לנגן קטע של שופן. אחרי כמה רגעים הוא קוטע את הנגינה בפתאומיות ואומר: "יודעים מה אני חושב שקרה באולם? כשהתחלתי, ודאי חשבתם כמה יפה זה נשמע". אבל עם התקדמות הקטע המחשבות של הקהל ודאי החלו לנדוד: "אני לא חושב שאנו צריכים לנסוע לאותו מקום בחופשת הקיץ הבאה שלנו", הוא מהרהר בקול תוך כדי נגינה ולקול צחוקו של הקהל, המאשר את טענתו. במילים אחרות, המאזין הממוצע לא מצליח לעבור משוכה מסוימת במוזיקה הקלאסית, משתעמם ונושר. האם זה משהו מובנה במוזיקה, או אולי עניין של טעם? העובדות הן שלמוזיקה קלאסית מעריצים מושבעים והיא שרדה כמה מאות שנים, ולצד זאת טעם הוא עניין נרכש ומשתנה.

לא. לא שני הגורמים הנ"ל הם האחראים לדעת זאנדר. הוא מצביע על הכיוון הפחות מובן מאליו: "האם עלה בדעתכם שהסיבה שאתם מתנמנמים לשמע מוסיקה קלאסית אינה בגללכם, אלא בגללנו?" את הקטע של שופן, הוא חושף סוד, ניגן עם הדגשות, כפי שהיה מנגן ילד בראשית דרכו המוזיקלית. לאחר שהוא מנתח את מלאכת המחשבת שהובילה את שופן ליצירה שביצע לפניהם זה עתה, הוא מסכם כי שופן מתח ושיחק עם הצלילים עד לסיום שבא כמו לומר "אה, אני בבית. הקטע הזה בא מרחוק ומגיע הביתה". ומכיוון שתחושת הבית היא אוניברסלית לכל בני האדם, כל אחד יכול להזדהות עם היצירה הזו.

כדי להמחיש את הטיעון מכריז זאנדר "אני אנגן שוב את כולו… ומה שתראו זו נגינה של עכוז אחד". לפני הביצוע המשופר הוא מבקש מהקהל לעקוב אחר הקטע כמכלול אחיד, "כמו ציפור שעפה מעל לשדה ואינה מוטרדת מהגדרות שלמטה". ועוד דבר אחד אחרון – "חשבו בבקשה על מישהו שאתם אוהבים, ושאיננו עוד… היזכרו באדם זה, ובו בזמן עקבו אחרי הקו כל הדרך. ואז תשמעו את כל מה שהיה לשופן לומר". אחרי כל ההקדמות חוזר זאנדר על הקטע, הפעם בנגינה חלקה, מלאת רגש. את התוצאה של השיפור בקטע ניתן לראות בפניהם של הצופים. בתום היצירה, ספק אם נותרה עין יבשה באולם. הניסוי של זאנדר הצליח: בתנאים הנכונים, המוזיקה הקלאסית חודרת לאזור העמוק ביותר בנפש. למעשה, לא פעם היא יכולה לגלות בנו עומקים שלא הכרנו.

להדליק את הניצוץ בעיניים

תוכלו לטעון – האם קהל שמגיע להרצאה של מלחין אינו משחק מכור מראש? בתשובה לטענה זו חולק זאנדר סיפור אישי. "הייתי באירלנד בזמן המאורעות… עבדתי עם מספר ילדים קתוליים ופרוטסטנטים על פתרון סכסוכים. ועשיתי אתם את הניסוי הזה. זה היה הימור, כי הם היו ילדי רחוב. ואחד מהם ניגש אליי למחרת בבוקר ואמר: 'אתה יודע, אף פעם לא הקשבתי למוסיקה קלאסית, אבל כשניגנת את קטע השופינג [הטעות במקור]… אחי נורה לפני שנה ומעולם לא בכיתי עליו. אבל אמש, כשניגנת את הקטע, עליו חשבתי, והרגשתי את הדמעות זולגות על פניי. וזו הייתה הרגשה ממש טובה, לבכות על אחי'. כך שבאותו רגע החלטתי שהמוסיקה הקלאסית מתאימה לכל אחד. לכל אחד".

כפי שבוודאי הבחנתם, לזאנדר יש נטייה לבלתי שגרתי. בשונה מהדימוי הרציני ואולי אף הנוקשה שדבק במוזיקה הקלאסית, זאנדר הוא קומיקאי לא קטן והכול חוץ מרשמי. את הז'קט שמונח עליו בנונשלנטיות, למשל, הוא משלים בנעלי התעמלות. וכמו המראה הבלתי שגרתי – כך גם התובנות שהוא חולק עם הקהל. הוא מספר כי אחרי 20 שנה של ניצוח על תזמורות לפתע הכתה בו ההבנה שהתפקיד המרכזי, הנחשב והמכובד ביותר בתזמורת, הוא של אדם שלא תורם ולו תו אחד לקהל. "מנצח התזמורת", הוא אומר, "איננו משמיע שום צליל". זאנדר מסביר כי חשיבותו של המנצח היא למצות את הפוטנציאל של הנגנים בצורה המיטבית, וש"עוצמתו תלויה ביכולתו להעניק עוצמה לאחרים".

התובנה החדשה על מהות תפקידו, מספר זאנדר, שינתה את תפיסת עולמו מהיסוד. משימתו שוב לא הייתה לנצח על התזמורת, אלא "לעורר אפשרויות אצל אחרים". לדידו זהו למעשה תפקידו של כל מנהל, מנהיג ואדם שמוביל אחרים, אפילו הורים. כשאנשים נמצאים תחת חסותך, תפקידך לסייע להם לחלץ מתוכם את מלוא היכולת שטמונה בהם. כדי לדעת אם מנהיג מצליח בתפקידו, זאנדר מאמין שעליו לחפש את העיניים של האנשים. "מביטים בעיניים. אם העיניים נוצצות, זה אומר שאתה מצליח בכך", הוא טוען, ומשאיר אותנו עם מחשבה נוספת: "אם העיניים לא נוצצות, עולה שאלה. וזו השאלה: מה אני שווה אם עיני הנגנים שלי אינן נוצצות? אנו יכולים לעשות זאת גם עם ילדינו. מה אני שווה אם עיניהם של ילדיי לא נוצצות?" הצלחה אינה נמדדת בטבלאות אקסל עתירות נתונים יפים או בגרפים חדים המעטרים שקפים במצגות. עבור זאנדר, הצלחה של מנהל, מנהיג או הורה נמדדת בכמות העיניים הנוצצות שנמצאות סביבו.

כנראה שלא מתהלך בינינו אדם שלא אוהב מוזיקה. הטעם אולי משתנה בין אנשים, אבל הוא יכול להשתנות, או יותר נכון להתרחב גם בתוך האנשים. הפוטנציאל להתאהב ביצירות הקלאסיות, אם כן, קיים בכולנו. זאנדר יכול היה לפנות למחקרים רבים המוכיחים את היתרונות הקוגניטיביים שבהאזנה למוזיקה קלאסית. אבל כמאסטר בתחומו, הוא יודע שחיבה למוזיקה לא משיגים באמצעות שיקולים רציונליים. לזאנדר כלי שכנוע אפקטיבי חזק יותר מכל מחקר: מלבד אישיותו המקסימה, הרגישה והכובשת, קשה שלא להיסחף אחרי התשוקה מלאת התום שלו. מה שמשכנע זה פשוט האותנטיות. היא מנצנצת בעיניים שלו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תעלומת המוזיקה העצובה – מדוע צלילים נוגים עוזרים דווקא לעודד אותנו במצב רוח ירוד?

התועלת האבולוציונית של האזנה למוזיקה – מה מתרחש במוח מעבר לצלילים עצמם?

תווים טובים - מדוע המוח שלנו מגיב טוב כל כך לטיפול באמצעות מוסיקה?

עוד מרדיו מהות החיים:

סולמות בזמן - הקשר שבין התפתחות המוסיקה להתפתחות האדם והתודעה