שאלות מוסריות ואתגרים טכניים בינתיים מונעים מאיתנו ליצור שיבוט אנושי – אבל ייתכן שעותק שלנו כבר קיים היכן שהוא ביקום

יש ימים שבהם נדמה שאיש לא מבין אותנו, אפילו האדם הקרוב אלינו ביותר. בכל פעם שאנו פוצים את פינו אנו נדהמים לגלות באיזו צורה מעוותת דברינו מתפרשים. לפרק זמן מסוים, החיים מקבלים תפנית סוריאליסטית בלתי מוסברת. בימים כאלה המוח נוטה לדמיין בעצמו פתרונות סוריאליסטיים. אם אף אחד לא מבין אותנו, היה נחמד לו יכולנו לשכפל את עצמנו ולדבר סוף סוף עם אדם שמבין עניין.

יהיה זה המענה האולטימטיבי לאסכולה הפילוסופית הקובעת כי בידוד הוא מצב נתון ודטרמיניסטי של האדם, הנובע מטבע תודעתו. אין לנו דרך לחלוק את התודעה שלנו בצורה מוחלטת עם ישות נוספת, אלא אם לאותה ישות יש בדיוק אותה תודעה. כלומר, אם הייתה לנו דרך ליצור עותק זהה לנו, הכול היה קל יותר. אלה הם כמובן שיגיונות של מוח מתוסכל, וחסרי כל שחר. הלא כן?

למרבה הפלא, התשובה אינה חד-משמעית. שיבוט, כפי שמתברר, הוא לא תרחיש מדע בדיוני והאפשרות לייצר בני אדם משוכפלים מתעכבת רק בשל בעיות טכניות, ואולי עקרוני יותר, בשל שאלות מוסריות. ולמען האמת, על פי מספר תיאוריות פיזיקליות אנחנו מתפרצים לדלת פתוחה, שכן עותקים שלנו כבר קיימים בכל מיני תצורות. אבל בל נקדים את המאוחר. ראשית, כמה קרובים אנחנו לייצר שכפולים של בני אדם, מה עוצר אותנו מלעשות כך, ואילו השלכות עשויות להיות לכך על זהות, אינדיבידואליות, פסיכולוגיה וייחודיות התודעה?

האם עותק שלנו יהיה אנחנו?

אתם בוודאי זוכרים את דולי, הכבשה שהתפרסמה כיצור המשובט הראשון בהיסטוריה. ובכן, דום ברג'ס מערוץ היוטיוב BBC Earth Lab מסביר בסרטון כי מאז שנולדה ב-5 ביולי 1996, חלו הרבה התפתחויות בתחום. מדענים הצליחו כבר לשבט מגוון בעלי חיים, ביניהם ארנבות, חתולים, כלבים, סוסים וצבאים, אבל מה לגבי בני אדם? האם ייתכן שיום יבוא ונוכל לחיות כאשר עותקים שלנו נמצאים לצידנו? ברג'ס ממהר לצנן את ההתלהבות, כיוון שבשיטה הקיימת היום לשיבוט, מי שכבר נולד לא יוכל לראות את עצמו המקביל, אלא אדם אחר צעיר יותר. הסיבה לכך היא ששיבוט הוא אמנם העתק-הדבק גנטי, "אבל העותק הזה לא פשוט מופיע בקופסת פלא כשהוא בוגר לגמרי, אלא חייב להתחיל כמו כולנו, כביצה מופרית שמתפתחת ברחם".

תאומים זהים הם דוגמה לדרך שבה שכפולים מתקיימים בדרך הטבע, כששני העותקים זהים גם מבחינה כרונולוגית. כאנשים בוגרים, הסיכוי לייצר עבורנו עותק זהה שיופיע כאן ועכשיו כרגע לא מציאותי בעליל. ומה אם נתפשר על העניין הפעוט של הזמן, ונסכים לשיבוט מלאכותי של עצמנו גם אם זה אומר להתחיל הכול מההתחלה? תיאורטית זה אפשרי. כל שדרוש הוא לקחת תא שלנו, לשלוף ממנו את הגרעין המכיל את המטען הגנטי, ואז לשתול את הגרעין בתא ביצית שגם ממנו הוסר הגרעין. לאחר מכן להכניס לתנור ולהמתין תשעה חודשים. אבל ברמה המעשית זה קצת – ואולי הרבה – יותר מסובך, שכן מבנה התא האנושי הוא כזה שקשה מאוד לבצע בו את הליך הוצאת גרעין התא מבלי לפגוע במנגנונים סמוכים החיוניים לתפקודו. מה גם שביצוע התהליך מביא לכך שהכרומוזומים מתקצרים באופן מואץ ומלאכותי, כך שתוחלת החיים של השכפול תהיה נמוכה משמעותית.

האתגר הטכני הזה קיים אצל חלק מבעלי החיים, כמו האדם, ואילו אצל אחרים לא. מה שעוד יותר מבלבל הוא העובדה שאצל בעלי חיים אחרים נבחנת ברצינות האפשרות לשבט לא רק מיצורים חיים, אלא מבעלי חיים שכבר נכחדו מהעולם. אחד הפרויקטים הגדולים בתחום הוא שחזורן של הממותות: מדענים מנסים להשיבן לחיים באמצעות שתילת DNA של ממותה שחיה לפני 28 אלף שנה בפילה בת-ימינו. כלומר, המדע מתקדם בצורה בלתי אחידה בחזיתות השונות, ולא כל גילוי בתחום משפיע גם עלינו, בני האדם.

עבור חלק ייתכן כי זה מעט מאכזב לגלות שלא נוכל ליצור לעצמנו נפש תאומה, ואילו אחרים כנראה נושמים לרווחה. לא כי הם לא אוהבים את עצמם, אלא, מסביר ברג'ס, כיוון ש"אם שיבוט אנושי אכן היה על הפרק, הוא היה יכול לפתוח תיבת פנדורה של דילמות מוסריות ואתיות". ראשית, יש עניין של האפשרות להשבחת גזע, שנחשב לטאבו על ידי רבים. היכולת להנדס עוברים בהזמנה אישית יכולה להצית תגובת שרשרת לא כל כך סימפטית. למשל, הפיכת הרבייה האנושית לשוק מסחרי שבו תכונות היילוד יהיו לבסוף שאלה של אמצעים כלכליים. "כמו כן, אנחנו יודעים שניתן ליצור דורות מרובים של שיבוטים, אז מה עומד בדרכנו ליצירת חברה משובטת וחד-פעמית שנועדה לבצע עבודות כפיים ומשימות מסוכנות?" את האפשרויות המפחידות עוד יותר נשאיר לדמיון של כל אחד.

אבל גם אם נישאר בתחום הפרט, מה תהיה המשמעות של אדם המחזיק במטען גנטי של אדם אחר? האם זה ישנה את האופן שבו משובט חושב על עצמו כאינדיבידואל? ומה לגבי המקור, האם הוא יאבד את חוויית הייחודיות החשובה כל כך לפסיכולוגיה של האדם? "שיבוט משנה באופן יסודי את התפיסה שלנו לגבי אינדיבידואליות וזהות אישית", טוען ברג'ס. זה עלול לעורר שאלות פסיכולוגיות שאנחנו לא בדיוק יודעים איך להתמודד עימן, או אפילו לגשת אליהן.

עידן הפוסט-אנושיות

פרופסור נסטור מיקלי מורלס מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת העיר ניו יורק מכיר את הטיעונים הללו, אך לא ממהר להתרגש. במאמר שפורסם בכתב העת המדעי Journal of Evolution and Technology, מציג מורלס תפיסה מעט מרוככת יותר של נושא השיבוט. "אני טוען שאינדיבידואל שייווצר באמצעות יישום של טכניקות לשיבוט אנושי […] או כל צורה אחרת של מניפולציה גנטית, לא יפגין את תכונות התורם בהיקף שמסכן את הייחודיות". לשיטתו, וזו תפיסה שמחזיקים בה רבים, אין לנתק את התודעה מהחוויה הסובייקטיבית של האדם, וגם בהנחה שהתשתית המנטלית של שני אנשים היתה זהה לחלוטין, מרגע שהם מופרדים בגוף מתפצלת חוויית המציאות שלהם לשניים. "אירוע הוא מה שמתרחש בנקודה מסוימת במרחב ובזמן מסוים, ושני אנשים או יותר עם אותו המוח לעולם לא יוכלו להחזיק בחוויה זהה של אירוע באותו זמן ובאותו מקום", הוא מדגיש. כך שהעתק של אדם מסוים לא יהיה שונה בהרבה מאחיו התאום הזהה.

ומלבד הפרכת החששות הפסיכולוגיים, פרופסור מורלס מאמין שיש בשיבוט גם יתרונות, לפחות בחלק מהיישומים שלו. אחדים נהנים מהם כבר היום, בדמותם של תאי גזע עובריים המסייעים להילחם במחלות שונות. ובנוסף, הוא טוען שהתנגדות גורפת לחקר ויישום טכניקות שיבוט מנוגדת לכוח חזק מאיתנו בהרבה, האבולוציה. "מחקר בהנדסה גנטית אנושית יבסס בני אדם בשלב אחר בהיסטוריה, שבו כל תוצרי המדע יהיו בשימוש לצורך הגברת היכולות הפיזיות, החברתיות, הרגשיות והקוגניטיביות שלנו". לדבריו, כבר עתה אנחנו בעידן שהוא מכנה טרנס-אנושיות, בדרך לפוסט-אנושיות. ייתכן מאוד שהאתגרים הטכנולוגיים ייפתרו לבסוף ואז ניוותר רק עם שאלות מוסריות. ולכן, טוען פרופסור מורלס, על הפסיכולוגיה להתחיל לעבוד על פיתוח כלים שיעזרו למין האנושי לעבור בצורה חלקה את השלבים הבאים, הבלתי נמנעים, שבהם הטכנולוגיה תהווה גורם משמעותי בהתפתחות הביולוגית שלנו.

"המדע עשוי לסייע לנו להתקרב למציאת משמעויות חדשות לבריאה ולהרחיב את הקונספט הזה", מסכם מורלס, ומסביר כי האתגר הזה הוא כנראה מה שבאמת מעורר בנו את החשש. אבל, כפי שרמזנו בהתחלה, ייתכן מאוד שאנחנו נלחמים פה בטחנות רוח, שכן בתחומי מדע אחרים שאלת השיבוט היא אפשרות ממשית הרבה יותר משמספרת לנו הביולוגיה. מספר תיאוריות בפיזיקה מנבאות את האפשרות שעותקים מרובים שלנו כבר קיימים במגוון וריאציות, חלקם זהים לחלוטין וחלקם במופעים שונים. כתבת BBC Earth מליסה הוגנבום יצאה לחקור את העניין עם מספר פרופסורים לפיזיקה באוניברסיטאות מובילות, והיא מגלה ששאלות הזהות – שעד לפני רגע חשבנו שלא אמורות להטריד אותנו – מקבלות תפניות מוזרות מאוד כשנכנסים למבוכים התפיסתיים של תורת הקוונטים, המיתרים או היקומים המרובים.

הכבשה דולי, היצור המשובט הראשון בהיסטוריה, כיום מפוחלצת ומוצגת במוזיאון הלאומי של סקוטלנד בעיר אדינבורו. צילום: Jeff Whyte / Shutterstock.com

האם אני מביט במראה, או שאני למעשה הבבואה?

מבחינה מתמטית זה לא שאלה של כן או לא, מסביר מקס טגמארק, פיזיקאי תיאורטי מ-MIT. לדבריו, היקום כה עצום ונרחב שעותק זהה לנו הוא בסך הכול עניין הסתברותי. "בגרסה הפשוטה ביותר של אינפלציה קוסמית [התרחבות היקום לאחר המפץ הגדול]", הוא אומר, "החלל לא רק גדול בהרבה מהחלק שאנו מסוגלים לראות, אלא למעשה אינסופי". ומכאן שיש אינסוף אפשרויות למציאות, שבתוכן כלולים אנחנו כאן על הכדור, אבל גם יקומים מקבילים שבהם חיים עותקים שלנו. אולי העותק שלכם זהה לחלוטין, ואולי קיימים ביניכם הבדלים, שיכולים להיות מינוריים כמו כתם לידה ותו לא. סיימון סאונדרס, פרופסור לפילוסופיה של הפיזיקה מאוניברסיטת אוקספורד, טוען שאפילו לא דרוש יקום אינסופי כדי להוכיח טענה זאת. די שיקום יהיה בגודל מוגדר, אם כי מאוד גדול, כדי שהאפשרות של תאומים קוסמיים תקבל חותמת כשרות מתמטית.

זה נהיה אף מוזר עוד יותר. טגמארק טוען כי בין כל האופציות של יקום אינסופי קיימת גם האפשרות שיש לנו עותקים זהים במציאות שבה חוקי הפיזיקה שונים לגמרי, אך החיים שנוצרים שם נחווים באותה צורה בדיוק. הוא משווה את זה למשחק מחשב שפועל במחשב של מק לעומת מערכת של ווינדוס – אנחנו חיים ברמת התוכנה וכלל לא מודעים לאפשרות שהחומרה שונה מהותית. הוא אומר שאם נגיע ליקום כזה אנחנו ניעלם, כיוון שאנחנו לא עומדים בהגדרות הפיזיקליות שלו, אבל מצד שני העותק שלנו ממשיך לחיות כרגיל, כך שבמובן מסוים אנחנו חיים ומתים בו זמנית. אתם מתחילים להבין אילו השלכות יש לכך על הזהות שלנו, על בריאה ובכלל על הקיום.

המצב הדואלי של חיים ומוות בו זמנית מובילים את הוגנבום באופן טבעי לתיאוריית הקוונטים, שעל פיה חלקיקים יכולים להתקיים בשני מצבים מנוגדים בו זמנית, ולא צריך להרחיק שנות אור כדי לגלות זאת, זה מתרחש סביבנו כל הזמן. "בריבוי היקומים הקוונטי הזה אני יכולה להתקיים במקומות רבים באותו זמן […] במציאויות חופפות". העניין עם מכניקת הקוונטים הוא שהציפייה שלנו קובעת את התוצאה. התיאוריה לצד ניסויים מעשיים הראו כי חלקיק יכול להתקיים בשני מצבים, אך ברגע שאנו מביטים בו אנו קובעים את המצב שלו, ואילו המצב השני נעלם. כלומר, עצם החוויה שלנו יוצרת את המציאות. ומה קורה לחלקיק שנעלם? ובכן, "פרשנות אחת מציעה שהוא עדיין קיים, אבל ביקום מקביל", מסבירה הוגנבום. "שממש בנקודה שביצעתי את התצפית [על החלקיק] יצרתי עולם מקביל". על פי הגישה הזו, אומר פרופסור לפילוסופיה של הפיזיקה דיוויד וואלאס, המציאות שלנו משוכפלת לעותקים באופן תמידי, ואנחנו יכולים לחוות רק אחת בכל פעם. אבל העותקים שלנו, אם עדיין אפשר לכנות אותם ככה, מתקיימים במציאויות המשוכפלות שיצרנו מעצם ההתבוננות שלנו.

זה נהיה עוד יותר מוזר כשהפיזיקאים מנסים להסביר האם ייתכן אי פעם איחוד של העותקים. בתיאוריה זה ייתכן רק כשאורכי הגל של שני העותקים יהיו זהים בדיוק, מה שיגרום לחוויות שלהם להתמזג בצורה מושלמת ולשכוח את העובדה שהם היו בעבר עותקים שונים. אבל בואו לא נגלוש, עוד לא הבנו בדיוק מה הסיפור עם העותקים של עצמנו, כך שהאיחוד המרגש יכול להמתין.

אם התחלתם להרגיש לחץ קל בקדמת הגולגולת, זו תופעה טבעית. המחשבה האנושית מתקשה להכיל או לתפוס את האפשרויות שגלומות במרחביו האינסופיים של היקום, או באופן הפעולה שלו בקנה מידה זעיר מאוד. בטח ובטח כשאנו מגלים שייתכן מאוד שאין צורך להמתין לשיבוט טכנולוגי, כיוון שעותקים מרובים שלנו הם הגדרת יסוד של היקום עצמו. ואז אנחנו מתועלים באופן בלתי נמנע אל השאלה המאתגרת מכל: האם ייתכן שאנחנו בכלל עותק של מישהו אחר? בתגובה לתיאוריות הללו אומרת הוגנבום לסת' לויד, פרופסור להנדסת מכונות מ-MIT, כי "המוח שלי נדהם", תגובתו הנונשלנטית רק מעצימה את המוזרות: "היי, זה פשוט איך שזה", הוא אומר ופורץ בצחוק מתגלגל.

תמונת כותרת: Sergey Nivens / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

האם כל יום הוא התחלה חדשה? פיזיקת הקוונטים מציעה תשובה מפתיעה

מדענים ופילוסופים מתקשים לקבוע האם תיתכן תודעה בעצמים דוממים – מדוע?

האם המציאות, ואנחנו בתוכה, היא למעשה הולוגרמה? האמת מסתתרת בחורים שחורים

עוד מרדיו מהות החיים:

המניע: תודעה - להרחיב אותה, לשנות אותה, להתבונן בה