הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

חלילה של רטוריקה – כשדברים נשמעים מתאימים מדי עבורנו


גלידה, צחוק של ילדים, גורי חתולים – אלו מסוג הדברים שגורפים אהדה כמעט פה אחד. בשונה מהם, מילים ומסרים שמאחדים לכאורה את כלל הדעות מצריכים מאיתנו לזקוף אוזניים ולבדוק מה בדיוק התוכן שמאחוריהם.


בועז מזרחי | 31 בינואר, 2022

עם התפוצצות התרבות הדמוקרטית ביוון העתיקה, רעיונות בתורת השיח צצו כמו פטריות אחרי גשם. האפשרות לדון, לשאת ולתת ובעיקר לשכנע פתחה צוהר להגות מסוג חדש – רטוריקה. זה לא שטרום תקופת יוון הקלסית אנשים לא שכנעו זה את זה, אבל עתה נוצר ביקוש לתיאוריית שכנוע שיטתית. מיצגיה הבולטים היו הסופיסטים, קבוצת מורים שלימדה את אזרחי הפוליס איך לדבר במרחב הפוליטי.

מנגד עמדו הוגים כבדי משקל כמו סוקרטס ואפלטון, שלדידם רטוריקה הייתה האנטיתזה לחקר השיטתי של האמת, דהיינו לוגיקה. בדיאלוג גורגיאס מתאר אפלטון את המאבק בין שני עולמות המחשבה, כשאת הלוגיקה מייצג סוקרטס ואת הרטוריקה – גורגיאס וחבריו הסופיסטים. סוקרטס, כמובן, מנצח בנוקאאוט לוגי.

כמו בהתפרצות געשית, חלק ניכר מהחומר שניתז לאוויר בעת הבום הפילוסופי של יוון הפך לקרקע מוצקה שעליה אנו דורכים מאז. שני מושגי היסוד הללו מלווים אותנו כמעט בכל צורת תקשורת גם עתה, אלא שבשחזורים היומיומיים שאנו חווים לאותו מאבק פילוסופי אפי, לעיתים קרובות דווקא ידה של הרטוריקה על העליונה.

הטרוניה של ביסמרק כלפי רטוריקה

שתי האסכולות למעשה לא אמורות לעמוד בסתירה: אפשר לשמור על טיעון לוגי תוך שימוש בכללי הרטוריקה. ואולם, מכיוון שלכל אחת חוזקות משלה, לעיתים נוח יותר להתמקד באחת ולוותר על האחרת. אבל התוצאה של בחירה באחת על פני השנייה שונה מהותית: בזמן שדבקות בלעדית בלוגיקה אולי משוללת אפיל ומועדת ליפול על אוזניים ערלות, היא נאמנה לאמת, לתוכן. יש לה אפילו מנגנוני בקרה – כשלים לוגיים.

לעומת זאת, בחירה בדרך הרטוריקה מתהדרת באסתטיקה ובכושר הנעה של המאזינים, אבל אינה מחויבת לתוכן. מכאן שהיא ממוקדת יותר בדובר ובמטרותיו. פחות באיכות התוכן, פחות בדרך שבה הוא משרת את המאזין.

במחצית המאה ה-19, עת עסק בתפקיד דיפלומטי לאיחוד גרמניה, כתב אוטו פון ביסמרק לאחותו מכתב שבו הוא מתאר בטון לגלגני את קורותיו. בקטע מהמכתב שפורסם כבר בשנת 1889 הוא מסביר כך: "אני עושה התקדמות אדירה באמנות של אמירת כלום בהרבה מילים גדולות [...] כל אחד מאיתנו מעמיד פנים ששכנו מלא מחשבות ותוכניות, אם רק יספר, ובאותו זמן איש מאיתנו אינו יודע אטום אחד יותר על מה שהולך לקרות עם גרמניה, מאשר על השלג של שנה הבאה".

"שתי האסכולות למעשה לא אמורות לעמוד בסתירה: אפשר לשמור על טיעון לוגי תוך שימוש בכללי הרטוריקה. ואולם, מכיוון שלכל אחת חוזקות משלה, לעיתים נוח יותר להתמקד באחת ולוותר על האחרת".

הספרה הפוליטית, כפי שניתן לראות מסוקרטס ועד ביסמרק, היא כר פורה לרטוריקה, אבל היא לא היחידה. אפילו אם האוזניים שלנו כבר התרגלו לאמירות חלולות של פוליטיקאים, הם לא היחידים שחוטאים בכך: כולנו משתמשים בה לפעמים וכולנו מועדים ליפול בפח שלה.

אבל כאן נשאלת השאלה – אם רטוריקה נטולת לוגיקה אינה משרתת את המאזינים, כיצד היא שרדה את כל תלאות ההיסטוריה? הסבר אפשרי אחד הוא שהיא דווקא משרתת את המאזין, רק בדרך אחרת, כזו שעל פי רוב הוא לא מודע לה.

הדוגמה הבולטת לכך היא תופעה בשם "אפקט פורר". על פי האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה, זוהי "הנטייה להאמין שלתחזיות מעורפלות או תיאור אישיות כללי יש השלכות ספציפיות על אדם כלשהו". הטכניקה הרטורית היא לומר את הדברים כך שיקיפו כמעט את כל האפשרויות, ובפועל לא לומר דבר בעל ערך קונקרטי. אבל זה נשמע מתאים ונעים, אז נוח לנו לאמץ את הדברים ולראות כיצד הם מתארים בדיוק אותנו. כמעט בכל מקום שבו מדברים על התופעה מתארים אותה באמצעות אסטרולוגיה או מבחני אישיות. בשני המקרים אנו נתקלים פעמים רבות במסרים כלליים ומשתמעים לשני פנים שמתארים בדיוק אותנו, ממש כשם שהם מתארים בדיוק עוד רבים וטובים.

האזנה קשובה אך ביקורתית יכולה לספר לנו אם מדובר בלוגיקה או ברטוריקה.

צילום: Matej Kastelic / shutterstock

הפסיכולוג האמריקאי ד"ר ברטרם פורר, שעל שמו נקרא האפקט, ערך ניסוי מפורסם ובו מצא כי אנשים ייטו יותר לייחס לאמירות אוניברסליות ערך אינדיבידואלי, ככל שהיו רוצים שאמירות אלה יהיו נכונות לגביהם. הנוסחה אפוא פשוטה: לוקחים דברים שמוסכמים על כולם ומסדרים אותם באמצעות רטוריקה כך שייראו מאוד אישיים. זה פשוט עד כדי גיחוך: מספיק שלוקחים את המשפט "אנשים אוהבים מתוק" ומחליפים את "אנשים" ב-"אתם" כדי ליצור הזדהות. "אתם אוהבים מתוק". ברור, זה בדיוק אנחנו. כמובן שברטוריקה זהו הפשוט שבאמצעים, וקיימות דרכים מורכבות בהרבה כדי לגרום למסרים סתמיים להישמע כמו משהו בעל ערך.

הנה המחשה קטנה שהתקיימה במציאות. אתר אוהדים של קבוצת הכדורגל האנגלית ווסטהאם העמיד במקום את מנג'ר הקבוצה דייוויד מוייס בפוסט מיוחד שהקדיש לרטוריקה שנקט, כשנשאל לגבי רכישת שחקנים חדשים. אלה היו מילותיו של מוייס: "אנחנו רוצים תחרות [בתוך הקבוצה] ואני תמיד מסתכל על מה שיש. אני מקווה שבסוף חלון ההעברות אולי יהיו לנו תוספות, אבל אי אפשר להבטיח דבר". תיאורטית, אוהדים שנואשים להתחדשות שחקנים במועדון יכולים לומר "מעולה, הולכים לרענן שורות". ואילו אוהדים שמרוצים מהסגל הקיים יכולים לחשוב "טוב מאוד, הוא לא ממהר לקנות".

ואולם, רבים מאוהדי הכדורגל כבר מורגלים בדיבורי סרק של מאמנים. זו הייתה תגובת האוהד באתר: "זה מסתכם בלא כלום לחלוטין [...] אני פשוט לא מבין, בהינתן התוכן – או היעדר מוחלט שלו – מדוע הוא בכלל צריך לדבר. תמיד עדיף לדבר כשיש משהו לומר".

כולנו מועדים להישבות בקסמי הרטוריקה

אז מדוע באמת צריך לדבר כשאין מה לומר? ראשית, עם כל הכבוד לאוהדי ווסטהאם, זו עדיין פרקטיקה יעילה למדי: "בזמן שכולנו רוצים לחשוב שאנו רואים דרך הממבו ג'מבו הפוליטי הזה, הוא יכול להיות אפקטיבי", כותבים דייוויד מארק וצ'אק מק'קטצ'און במגזין Politico, "אחרת, מדוע שפוליטיקאים ימשיכו להשתמש בו? כפי שכתב הבלשן ג'פרי נאמברג בספרו Talking Right, 'כל אחד מאיתנו חושב שהוא חסין למניפולציה, אבל שכל האחרים בחדר מועדים ליפול בה'. מתברר שכולם נופלים בזה".

שנית, שרלוט שור, מנהלת בכירה באמזון, מציעה במאמר ברשת Linkedin מספר גורמים לרטוריקה חסרת תוכן. לאור ניסיון עשיר בעולם העסקים היא טוענת כי הנטייה למילים חלולות נפוצה כשאדם לא מבין על מה הוא מדבר ומנסה להסיח את תשומת הלב מכך; כשאדם מנסה לבלבל את המאזין במכוון; כשאדם אומר את מה שהוא חושב שהדובר רוצה לשמוע; כשאדם כלל לא מרוכז בשיחה ומדבר על "טייס אוטומטי" והרשימה עוד ארוכה.

"הטכניקה הרטורית היא לומר את הדברים כך שיקיפו כמעט את כל האפשרויות, ובפועל לא לומר דבר בעל ערך קונקרטי. אבל זה נשמע מתאים ונעים, אז נוח לנו לאמץ את הדברים ולראות כיצד הם מתארים בדיוק אותנו".

בכל הגורמים הללו המטרה אינה חילוף לוגי של מידע, אלא יצירת אפקט שונה לגמרי אצל המאזין. בזמן שאנו רגילים לחשוב על הלשון כדרך מעשית להעברת מסרים, שפה היא מהכישורים שבני האדם הביאו לכדי אמנות, פשוטו כמשמעו. עד כדי כך שהשולט ברזיה יכול להפעיל באמצעותה מנגנונים פסיכולוגיים וחברתיים מהרמה הבינאישית ועד למהפכות גלובליות. כך למשל, ג'יימס ו. מסביר במגזין Mic כי השפה האקדמית מסורבלת אפילו לקורא המנוסה בז'רגון, לא בגלל הבדלי מנת משכל, אלא מפני ש"אקדמאים לא כותבים כדי שיקראו אותם, הם כותבים כדי שיפרסמו אותם". ועל אותו משקל, "פוליטיקאים לא מדברים כדי להבהיר, הם מדברים כדי להיבחר". ובחלק מהעניין, לדבריו, גם לנו יש יד. אם אנחנו מאפשרים לאחרים להניע אותנו שלא על דרך הלוגיקה, אנו מעודדים את ההרדמה של עצמנו באמצעות מילים.

כל זה, טוענת ד"ר קולט סנוודן ב-The Conversation, נובע ממסורת עתיקה של התייחסות לאנשים כמשרתי מטרות, כפיונים פסיביים שנועדו למלא תפקיד על לוח המשחק של הדובר. סנוודן, מרצה בכירה למדיניות ציבורית באוניברסיטת דרום אוסטרליה, טוענת כי לאורך ההיסטוריה מנהיגים ובעלי אינטרסים התייחסו לאנשים כאל תבניות ריקות שיש למלא ברעיונות וערכים. הטכניקה הזו "נשענת בכבדות על ניתוח כמותי – כמו סקרים, ניתוח דמוגרפי וחקר שוק – וכן על ניתוח איכותני של דימוי תקשורתי". ברטוריקה, המאזין הוא בסך הכול חלק ממגמה שיש לעצב.

הדרך להתנגד לשיטה פשוטה: האזנה קשובה וביקורתית. בכל פעם שאנו נתקלים במסר שנשמע טוב מכדי להיות אמיתי, מושלם בדיוק או כזה שכולם יכולים להסכים איתו, ייתכן מאוד שאלה צליליה של רטוריקה. אולי מישהו מכבס מילים כדי להעלים את המטרה האמיתית שלו.

אז כדי להאזין בביקורתיות, הרשו לנו להציע פרשנות נוספת לזיהוי מכבסת מילים: משהו שנשמע כמו ערימה מעורבלת של משפטים עם קצת סבון ומרכך – כדי שתחליק בקלות – שיוצאת סחוטה מתוכן.  

אם להשתמש במשל האולטימטיבי, היקום מקיף את הכול, אבל הוא כמעט ריק מתוכן: רק 4.9 אחוזים מהיקום הם חומר. רטוריקה יכולה להיות לפעמים בדיוק כזו, כשלהגיד הכול שווה ערך ללומר כמעט כלום.

תמונת כותרת: Francesco Cantone / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

עולם מושלם נשמע כמו אידיאל לשאוף אליו, אך מתברר כי יש בו פרדוקס אפלולי

המידע הנוסף שנחבא בקולנו מעבר למילים עצמן, וכיצד הוא עשוי לעצב את התודעה

תשכחו מגינוני השיחה – על פי אריך פרום, הקשבה איכותית לאחרים נובעת מהלך רוח פנימי

עוד מרדיו מהות החיים:

האם התקשורת אובייקטיבית?