השירים החדשים שמתפרסמים נשמעים לכם כולם אותו הדבר? בסוף כל ארוחת שישי ההורים מפצירים בכם לשבת ולצפות איתם בסרטים הקלאסיים של הקולנוע הישראלי? לכל דור סיבות משלו להיצמד לתוכן של זמנו. חלקן נעוצות ביכולת של המוח לשמור על חדות וחלקן בנסיבות של אורח חיינו.

מי לא ראה את הסרט חלף עם הרוח? הסנדק? סלאח שבתי? רק תזרקו לד"ר גוגל מילה והוא ידוג עבורכם את מיטב הקלאסיקות של כל הזמנים. 37 הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם, 100 סרטים שחייבים להספיק לראות במהלך חיינו ועוד עשרות רשימות חובה לצפייה שבהחלט מעוררות את הרושם שאם עוד לא עשינו זאת, כדאי להתחיל לצמצם פערים. ואף על פי כן, אחרי שמפשילים שרוולים, מתחמשים בדליים של פופקורן ומתיישבים לצפות בקלאסיקה משנות הארבעים, רבים מגלים שזה לא בהכרח מסב להם את ההנאה המובטחת. משהו בקצב של הסרט, באופי המשחק או בעלילה עשוי להרגיש מנומנם או לא אמין. מה שמביא אותנו לשאלה: מה הופך יצירה לקלאסיקה קולנועית והאם היא באמת יכולה לעורר עניין בקהל הרחב או שטעמה משובח עבור אניני הז'אנר בלבד?

סקרים שמוצגים ב-New York Post מראים כי פחות מרבע מדור המילניאליים צפו בסרט משנות ה-40 וה-50 מתחילתו ועד סופו. נגיד, קזבלנקה. רק שליש מתוכם צפו אי פעם בסרט משנות ה-60 (ולא בהכרח בשלמותו) וכ-20 אחוזים מהם מתארים את הסרטים הישנים כ"משעממים". כלומר, זה לא רק שלא יצא להם לצפות בקלאסיקות הישנות המדוברות, אלא שהם גם לא מביעים שום עניין בכך. "מילניאליים טוענים שמבחינתם סרטים רק הולכים ומשתפרים עם הזמן", מוסיפים הכותבים ומציפים שאלה בנוגע לסף הגירוי שלנו. אנחנו יודעים שהמוח האנושי מתרגל ומסתגל לגירויים. מה שפעם נחווה בצורה עוצמתית, יהפוך עם החשיפה למוכר ומטלטל פחות. כדי להפיק תגובה, אם נרצה, נצטרך גירוי אינטנסיבי יותר. האם סרטים ישנים פשוט לא עוברים את סף הריגוש של היום?

יש עוד כמה נתונים שתומכים בהשערה: בעוד שבני 50 ומעלה מחבבים את ז'אנר המערבונים והדרמה, בני ה-30 וה-40 מעדיפים סרטי אימה. לראשונים יש רתיעה ממידה גבוהה של מופעי עירום ואלימות בסרטים ואילו לאחרונים זה הרבה פחות מפריע. בנוסף,  מילניאליים מעידים באופן נחרץ – פי שניים מהדורות המבוגרים – כי איכות התמונה חשובה להם וכי הם צופים רק ברזולוציית HD.

האם החתך הצעיר יותר של החברה, שצורך מדיה בצורה מיידית ורגיל לתוכן ישיר, לקצב מהיר ולאפקטים ויזואליים מרהיבים ומעוררי עניין, יכול בכלל ליהנות מסרט שהוכתר כמצוין לפי אמות מידה מלפני 30 או 50 שנה? סרט שסקאלת הצבעים שלו בסיסית, שהתסריט שלו אינו תואם את קצב ההתפתחויות האקטואלי ושאיכות המשחק שבו טובה בסטנדרטים של פעם?

מאולחשים עם הגיל?

ייתכן שלסף הגירוי יש יד בעניין, אך מסתמן שזה לא הסיפור כולו. הסקרים מראים גם כי אחד מכל עשרה מבני החמישים ומעלה לא בטוח שראה בכלל סרט משנת 2010 וקדימה וכי באופן כללי דור ה-X (ילידי שנות ה-60 עד שנות ה-80) מביעים נטייה להיצמדות לסרטי צעירותם ורתיעה מהקולנוע החדש. במילים אחרות, זה לא בהכרח שמה שמתיישן מאבד מקסמו, עובדה שדור שלם ממשיך ליהנות ממנו גם היום.

במחוזות המוזיקה מתואר מצב דומה. "בגילאי 13-14 מתחיל להתמצק הטעם המוזיקלי שלנו", מסביר הפסיכולוג פרנק ט. מקאנדרו ב-The Conversation. בשנות העשרים לחיינו טעמנו המוזיקלי כבר מוצק למדי אך אנחנו עדיין נוטים לחפש וליהנות מהגילוי של אמנים ושל סגנונות מוזיקה חדשים. ואילו סביב גיל 30 (33 אם להיות ספציפיים) נראה כי רובנו מפסיקים לשוטט ופשוט ממחזרים את מה שעבד לנו עד כה. "שירים שהיו פופולריים כשהיינו בגיל העשרה כנראה יישארו פופולריים בקרב חתך הגיל שלנו לשארית חיינו", הוא כותב. כלומר, גם כאן ניכר כי הצעירים ממשיכים להתעדכן בתוכן החדש ואילו המבוגרים נמנעים ממנו וצורכים את טעמי ילדותם.

החן שבתשומת הלב והזמן שאנו מקדישים לשיטוט מוזיקלי בשנות העשרה. צילום: LightField Studios / Shutterstock

סיבה אחת לכך שהטעם המוזיקלי שלנו מתקבע ומסרב להיפתח לכיוונים חדשים נעוצה בנוירולוגיה שלנו. לקראת גיל 40 "היכולת של המוח להבחין בין אקורדים שונים, מקצבים ומלודיות משתבשת". זה יכול להסביר את הנטייה של שירים חדשים להישמע "אותו הדבר" עבור מבוגרים, מציע מקאנדרו. אם הכול נשמע לנו אותו הדבר, מה הטעם להשקיע את הזמן והאנרגיה בלגלות חומרים חדשים?

אבל זה לא הכול. הוא מסביר כי אפקט החשיפה הוא גורם משמעותי בהשתלשלות העניינים. בתמציתיות, "זה אומר שככל שאנו נחשפים למשהו יותר, כך אנו נוטים לאהוב אותו יותר". זה קורה עם אנשים שנמצאים בסביבתנו, עם מותגים אליהם אנחנו נחשפים וכן, גם עם שירים ששמענו שוב ושוב. אז אנחנו גם פחות מועדים ברמה המוחית ליהנות ממוזיקה חדשה וגם מקבעים את האהבה שלנו למוזיקה הישנה והטובה ככל שאנו מאזינים לה יותר. שני אלו, בשילוב עם העובדה שפנאי הוא היבט שהולך ומצטמצם עם השנים, מספקים לנו מתכון מנצח למִחזוּר מוזיקלי.

"זה נכון שככל שאנו מתבגרים, תאי העצב במוח הופכים פחות מסוגלים לייצג תנודות מהירות בצלילים אבל זה לא מבוי סתום. הפלסטיות של המוח הוכחה במגוון תחומים ואכן, גם האזנה מרובה למוזיקה ואימון בחשיבה מוזיקלית יכולות לחזק את התגובה הנוירולוגית שלנו למוזיקה. ככל שאנחנו מקשיבים למוזיקה, כך הנוירונים שלנו נהיים רגישים יותר לניואנסים שלה".

בצעירותנו רוויית הפנאי אנחנו נוטים לבלות זמן רב בהאזנה למוזיקה, בחיפוש אחר שירים נוספים של אמנים אהובים וסינון כל ההיצע. בשנות השלושים לחיינו הקריירה, הזוגיות והתא המשפחתי תופסים נפח נרחב והפנאי שנותר לנו הוא דל. הוא מספיק בשביל ליהנות משאפל על אלבום מוכר ואהוב בספוטיפיי אבל לא מספיק בשביל לשבת ולדגום עשרות שירים שמעולם לא שמענו. בטח ובטח כשהכושר המנטלי שלנו להבחין בין דקויות וליהנות מהניואנסים המוזיקליים אינו בשיאו. וכך נוצר מצב שהתוכן המוזיקלי שהיה פופולארי עבורנו כשהיינו צעירים נשאר מועדף עלינו בבגרות, וככל שאנחנו שומעים אותו יותר – כך אנחנו מעדיפים לשמוע רק אותו.

האם זה מה שקורה גם בעולם הקולנוע? האם כל דור מעדיף את התוכן הבידורי של ימי צעירותו? הצעירים, מעין טבולה ראסה, מחפשים את האקטואלי והמבוגרים – את המוכר והידוע? האם הדעיכה הנוירולוגית שמוכרת מהשדה המוזיקלי משחקת תפקיד גם בהעדפות הקולנועיות שלנו?

חוזרים לכושר שמיעה מוזיקלי

ככל הנראה, לא נמצא תשובה חד משמעית לכל השאלות. אבל אנחנו כן שמחים לגלות כי לגבי החלק המטריד יותר של האינפורמציה יש בשורות משמחות. "זה נכון שככל שאנו מתבגרים, תאי העצב במוח הופכים פחות מסוגלים לייצג תנודות מהירות בצלילים", מסביר פרופסור כריסטופר פלאק במגזין Vice, "אבל זה לא מבוי סתום". הפלסטיות של המוח הוכחה במגוון תחומים ואכן, לדבריו, גם האזנה מרובה למוזיקה ואימון בחשיבה מוזיקלית יכולות לחזק את התגובה הנוירולוגית שלנו למוזיקה. "ככל שאנחנו מקשיבים למוזיקה, כך הנוירונים שלנו נהיים רגישים יותר לניואנסים שלה", הוא אומר.

בניגוד לנטייה הטבעית, משעברנו את גיל 30, חשיפה מכוונת למוזיקה חדשה ומגוונת והאזנה פעילה יכולות לרענן את הנתיבים העצביים במוחנו. במקביל, לצעירים שבינינו מוזיקה ותיקה יכולה בהחלט להיחשב לסגנון מוזיקלי חדש בעל מאפיינים ייחודיים. אם אין לנו זמן לשיטוט עצמאי, ניסוי וטעייה אנחנו יכולים להיעזר בפלייליסטים רב-דוריים שזמינים בשלל הפלטפורמות, בחבר מבוגר שמחובר לצלילי ילדותו, אח קטן שעדיין שוחה באוקיינוס המוזיקלי המתעדכן או בתוכנית רדיו של מוזיקת עולם. בהתנסות הראשונה, יש סיכוי סביר שהתוכן החדש לא ימצא חן בעינינו כלל. אבל אנחנו כבר יודעים מדוע. אפשר להתייחס לזה כאל תוכנית אימונים לשיקום השמיעה המוזיקלית. עם הניסיון, הרגישות שלנו צפויה להתחדד ואיתה צפויה לעלות מידת ההנאה. ולצד שתי אלו, גם אפקט החשיפה יעשה את שלו.

בחיים כמו בחיים, הכול עניין של עלות מול תועלת. יכול להיות שבסך הכול נוח לנו בתוך היצע הסרטים והשירים שנותרו באמתחתנו והמגוון מספיק רחב ביחס לזמן שאנו מקדישים להנאה הזו. אבל עבור מי שהיה רוצה ליהנות מטעמים חדשים ומרגיש כאילו הכול חוזר על עצמו, הידיעה אולי תהיה שימושית. תנו למוזיקה חדשה או ישנה אך שונה צ'אנס. ואז עוד צ'אנס ועוד אחד. יכול להיות שיידרשו כמה וכמה ניסיונות עד שהאוזן תתרכך ותקבל אליה באהבה צלילים ומקצבים חדשים.

תמונת כותרת: Ralf Liebhold / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

טוויסט בעלילה – 5 סרטים משני תודעה שגורמים לנו לגרד בראש

כיצד האזנה למוזיקה מלמדת אותנו כישורי חיים

כיצד מחוות קטנות וניואנסים מובילים אותנו לגדולה – מבט על החיים מעיניו של מנצח תזמורת

עוד מרדיו מהות החיים:

עולם קטן – אורי בנקהלטר בתוכנית יומית של מוזיקה מגוונת מקצוות תבל