בשביל להתנהל בתנועה שנרכשת בטבעיות בגיל ילדות לא צריך מינוי לחדר כושר. היא נועדה לשמש אותנו בכל דבר שאנחנו עושים ביומיום. עלינו רק להיזכר בה כדי לעודד אורח חיים דינמי.

מה מסב לנו הנאה? שאלה פשוטה כביכול, אבל כשמתעמקים בה ומחפשים אחר הנאה באופן ספציפי אנחנו עשויים לגלות שהאצבע לא מוצאת על מה להצביע. לא נחת או שקט ורגיעה, לא אדרנלין שמפמפם בוורידים וגם לא ההקלה שבלעשות משהו שאנחנו חושבים שכדאי שנעשה. אלא כיף של ממש. ואם מצאנו, לעיתים קרובות מדובר בפעילות שהיא די יוצאת דופן וכרוכה בלא מעט התארגנות ומאמץ: לינה בקמפינג בעונה הנעימה של השנה, חופשת סקי אם מתאפשר או פסטיבל שמתרחש בקצה הארץ. האם הדברים שמעוררים ומשמחים את ליבנו חייבים להצריך כאלו הפקות ולהיות כה נדירים?

"דמיינו לעצמכם עולם שבו כל האנשים מפיקים הנאה ענקית פשוט מלהגיע ממקום למקום", אומרת ליז קנינג בסרטה הדוקומנטרי Motherload. הסרט עוקב אחר משפחות מרחבי העולם אשר ויתרו על הרכב הממונע ועברו להתנייד באמצעות אופני משא. הורים לארבעה, חמישה ואף שישה ילדים, אורזים את הנפשות והפקלאות על אופניים ייעודיים – כאלו שבנויים למזער את המאמץ ולהעצים את הבטיחות והשמחה – ויוצאים לדרך. לאן? זה לא משנה. אפילו יציאה למכולת הופכת להרפתקה מטעינה ומאווררת כשהיא על אופניים, מתארים המשתתפים בסרט.

לעומת הפסיביות שבנהיגה, התנועה האקטיבית על האופניים ממלאת את הרוכבים בחדווה ובאושר. "זה לא ייאמן איך דבר פשוט כל כך, כמו לעלות על האופניים במקום להיכנס לאוטו, מחבר אותנו בחזרה לעצמנו, לגוף שלנו, לסביבה ולקהילה", מספרת קנינג בעודה מפדלת ולפניה ישובים תאומים בני כשנתיים. ספורט, על מגוון צורותיו, ידוע כמשחרר אנדורפינים אשר מווסתים לטובה כאב והנאה, ועם זאת, התחושה היא שמשהו נוסף מבדיל בין אימון כושר טוב ובין רכיבה לירקן.

שיעורי נהיגה בגוף

במשך שנים אנחנו מתאמצים להצליח לעבוד עם הגוף שלנו, מסביר הפילוסוף אלן דה בוטון במאמר ב-The School of life. "בתור תינוקות, הכפית נופלת לנו מהיד, אנחנו לא מצליחים להכניס את החלב לפה שלנו בעצמנו, הרגליים שלנו לא מחזיקות את הגוף והראש שלנו לא מצליח לתמוך בעצמו". וגם בשנים הבאות, בתור ילדים קטנים, אנחנו מאותגרים בלי סוף: מנסים לגרום למספריים לחתוך את החלק הנכון בציור, לשרוך את השרוכים מבלי שייפתחו כל רגע או לצלוח את הכניסה הראשונה לבריכה בשלום. הגוף, כך מסתמן, הוא כלי מלא פוטנציאל, אך לוקח זמן ללמוד לרכוב איתו.

בשלב מסוים בהתבגרות שלנו אנחנו כובשים את היעד. המכונה שלנו משומנת והביצועים שלה מרהיבים. גוף האדם מתכונן לאפשר תנועה ברמה מופלאה – ממוטוריקה עדינה של השחלת חוט במחט, דרך שיווי משקל בהליכה על שפת שלולית ועד ריצה מתפרצת אחרי אוטובוס בורח. מגיע זמן, טוען דה בוטון, שבו סוף סוף "אנו יכולים לאמן את גופנו להוציא לפועל את רצוננו בצורה מדויקת". ספורט, הוא מסביר, "מגלם בתוכו מאבק מטפיזי גדול של הרוח האנושית נגד הכוחות הסוררים והאנטרופיים של העולם החומרי". במילים אחרות, דה בוטון טוען כי מימוש תנועה בעזרת גופנו הוא צורך בסיסי, כמעט קיומי, ובשל כך המענה עליו מספק ברמה משנת חיים.

דה בוטון מתייחס להתמקצעות בענף ספורט מסוים – הוא מדבר על העונג הטמון בשליטה פנומנאלית בגופנו לאחר שנים רבות של שאיפות וניסיונות כושלים – אבל אולי אין זו רמת הגימור של השימוש בגופנו אלא התדירות שלו. מה שמאפיין גם ספורטאים מקצועיים וגם את משפחות הרוכבים הוא השימוש היומיומי בגופם. לא גיחה דו שבועית לחדר הכושר או לסטודיו הקרוב לריקוד, אלא – בדומה למתעמלי קרקע שמתכוננים לתחרויות – שגרה של תנועה.

החדווה שבהחזרת התנועה למקומה הטבעי בשגרה. צילום: Mark Stosberg on Unsplash

מהי תדירות השימוש שלנו בגוף?

בפודקאסט ששודר ברדיו מהות החיים על שיטת התנועה השיקומית ג'ירוטוניק, מסבירה תמר שטיין קסמן המטפלת בשיטה כי "ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מאמצים מעין תפיסה שלנוע זה לא חלק טבעי מהחיים שלנו אלא שאנחנו צריכים לעשות משהו כדי להתאמן ולהכניס תנועה לחיינו. ושם, באימון, אנחנו מחפשים להתאמץ ולעבוד קשה כדי לקבל תוצאות". מזדהים? קצת כאילו שב-90% מהזמן אנחנו מחפשים מקסימום נוחות ואילו ב-10% הנותרים אנחנו מפצים על כך במקסימום מאמץ.

אימון ג'ירוטוניק מתרחש עם או בלי מכשירים והוא בנוי מתנועות מעגליות של המפרקים ומתרגילים שמשלבים את כל הגוף. גם קסמן, שהתנועה מהווה רכיב מפתח בשגרה היומיומית שלה, מדווחת על שמחה וחיוניות שנובעות, לטענתה, דווקא מתנועה ללא מאמץ. מתוך דבריה עולה כי בתור ילדים אנחנו לומדים את התנועה הטבעית של הגוף תוך כדי משחק ומחקר וגם מתוך חיבור לאינטואיציה. כשילד שומע מטוס חוצה את השמיים הוא מסתכל למעלה עם כל הגוף. הוא מסובב את האגן, מפתל את עמוד השדרה, פותח את בית החזה ומרים את הראש. אפילו הידיים עשויות להיפתח מעט לצדדים. כמבוגרים, אנחנו מאמצים גישה חסכונית. אנחנו רוצים להתאמץ פחות ואנחנו יודעים שאנחנו יכולים לראות את המטוס גם בעזרת הרמת הראש ותו לא. הגישה החסכונית הזו, לדבריה, עולה לנו יותר. אם לאורך ההיסטוריה ייתכן שהיה לחיסכון באנרגיה תועלת, אנחנו כבר לא במקום הזה.

"ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מאמצים מעין תפיסה שלנוע זה לא חלק טבעי מהחיים שלנו אלא שאנחנו צריכים לעשות משהו כדי להתאמן ולהכניס תנועה לחיינו. ושם, באימון, אנחנו מחפשים להתאמץ ולעבוד קשה כדי לקבל תוצאות".

הילד אומנם מאמץ יותר אזורים בגופו, אך התנועה ההוליסטית מגיעה מהמקומות ה"נכונים". ממפרקים גדולים יותר שמגובים במערך שרירים רחב יותר. המבוגר, לעומת זאת, מאמץ רק אזור אחד, אך מדובר במפרק קטן ועייף יותר – הצוואר. "ככל שאנחנו מניעים יותר מקומות בגוף אנחנו גורמים לתנועה אורגנית יותר של עמוד השדרה", מסבירה קסמן, ועבודה נכונה של עמוד השדרה – כזו שכוללת את מלוא הסגמנטים שלו – היא המפתח לתנועה יומיומית בריאה ולמזעור פציעות. כשעמוד השדרה מורגל כולו לנוע – אף מקטע שלו לא מתנוון, נחלש ונפצע.

כשקסמן מדברת על תנועה ללא מאמץ היא לא מתכוונת לכך שטיפת זיעה לא תזלוג כאן, אלא על מציאת המאמץ הנכון. מדבריה עולה כי מדובר בכזה שנובע מהתגייסות של שרירים רלוונטיים, שמידתו מרגישה טוב בגוף ואינה מצריכה התאוששות רצינית. ככל שניישם את העבודה ההוליסטית והמידתית של הגוף בנתח נכבד של היומיום שלנו, כך נשמור יותר על בריאותו וחיוניותו. וכפי שאנחנו מבינים זאת, גם על זו של נפשנו.

התנועה הטבעית, אם כן, היא תנועה שכולנו למדנו בתור ילדים, אך מסתמן שאורח החיים ששואף לנוחות עשוי לטשטש אותה. אנחנו מבלים את רוב היום ישובים: בבית, במשרד או ברכב. ואז, כשמתעורר בנו הצורך – בין אם מדובר בתחושה שהגוף מבקש זאת ובין אם אלו רגשי האשם שמניעים אותנו לכך – אנחנו מבקשים לשזור חלונות זמן של מאמץ פיזי. קסמן מציעה גישה אחרת: לעזור לגוף להיזכר בתנועה הילדית שהוא מכיר וליישם אותה בכל דבר שאנחנו עושים.

מנקים את הבית? אוספים צעצועים? עושים קניות? הפעילו את כל הגוף, כמה שרק אפשר. אל תחסכו פה, מציעה קסמן, זה ישתלם. אין זה מופרך, אם כן, שהחדווה והסיפוק שחשים רוכבי האופניים נובעת מהשימוש התדיר והבריא בגופם. אולי הוא חוזר לעשות משהו שהוא נועד לעשות ולעיתים קרובות נשכח: לנוע ולנייד אותנו בעולם.

תמונת כותרת: lhorintson / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

רענון למחשבה? לכו על זה – פסיכולוגים מסבירים את יתרונות הצעידה עבור המוח

מהו מצב ה'סופר-פלואו' של המוח - ומה אפשר ללמוד מספורט אתגרי כדי להגיע אליו

קוראים תיגר על מערכת העצבים האוטונומית – מפקדת המשנה של האבולוציה

עוד מרדיו מהות החיים:

זה הזמן להתחבר לתנועה פנימית וחיצונית – אורי אלישר על אומנויות לחימה ורפואה סינית