הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

לפעמים מה שנראה לנו ככוח המניע בעצם מסתיר מוטיבציה אחרת


עם התמריץ הנכון אפשר להגיע רחוק מאוד. מאידך, ללא מוטיבציה, הפשוטה שבפעולות יכולה להרגיש כמעמסה אדירה. אך נראה כי לעיתים הכוחות המניעים אותנו מסתווים תחת כסויות שונות. מבט נכוחה עליהם עשוי לשפוך אור חדש על הבחירות שלנו ואולי אף לסייע ברתימת הכוחות הללו למטרותינו.


בועז מזרחי | 23 באוגוסט, 2021

הגרב המלוכלכת שסרוחה לה על השטיח בסלון במשך כבר מי-סופר-כמה ימים יכולה להיות שייכת לכל אחד. אפילו למנהל שהקים תאגיד גלובלי מאפס ודחף כמעט לבדו את המיזם כנגד אינספור מכשולים. אז מה כל-כך מקשה עליו להרים גרב?

במילה אחת – מוטיבציה.

בכמה מילים – לאדון מנכ"ל פשוט אין שום תמריץ לשנע את הגרב לכביסה. לקידום החברה שלו, לעומת זאת, יש לו מניעים שיכולים להזיז הרים ממקומם. יותר ממילים, יותר מהבטחות, יותר מחשיבה רציונלית, יותר אפילו מאינטרס אישי – מוטיבציה היא מהאינדיקטורים המנבאים החזקים ביותר לפעולות שאנשים יבחרו לבסוף לעשות.

בהינתן מוטיבציה הכול אפשרי, ובהיעדרה העולם כולו יכול לקפוא. "תמיד שמתי לב שלגרום לדברים לקרות קשור להבנת הכוחות שפועלים על האנשים המעורבים", כותב הבלוגר ריאן הולידיי. "שכחו מפעולות; שקלו את הגורמים שיוצרים ומעצבים אותן".

הולידיי מאמין שלהיות "תלמידים של תמריצים ומוטיבציות" יכול להקפיץ אותנו מעל הרבה מאוד משוכות בכל תחום בחיים. ואכן, הכוחות שפועלים על בני האדם הם עניין שדורש למידה ופיצוח. אנשים יצהירו על משהו אחד בזמן שמשהו אחר מפעיל ודוחף אותם, כשלא תמיד הם בכלל מודעים לכך. זו המיומנות לזהות את הזרמים התת-קרקעיים של בני אדם, "להבין שהאדם הזה מכור לכאוס, שאחר מקבל תשלום כדי לעוות", הוא מדגים.

כל זה, גם אם לא הכי נעים להודות בכך, תקף לא פחות גם לגבי עצמנו.

המניעים של אחרים והמניעים שלנו

פעמים רבות אנחנו באמת מרגישים שלאנשים יש מניע נסתר ולמעשה, מחקר על מוטיבציות נסתרות במקרי הונאה הראה כי האינטואיציה שלנו לא כזו מופרכת – ההנחות המוקדמות של אנשים לגבי מניעיהם הסמויים של אחרים נמצאו כנכונות במקרים לא מעטים. ואולם, לגבי המוטיבציות של עצמנו, קצת יותר קשה לנו לראות. בניסוי שפורסם בכתב העת Nature גילו החוקרים כי כשיש לנו תמריץ פנימי לתוצאה מסוימת, הדבר יכול לשנות את התפיסה שלנו ברמה הוויזואלית. כלומר, אנחנו רואים את העולם – מילולית – כמו שהיינו רוצים שהוא ייראה, גם אם זה לא מיושר בקו אחד עם המציאות.

עורמתן של המוטיבציות האישיות שלנו היא תופעה מוכרת משכבר הימים ואף זכתה להתייחסות בגמרא. הרב יששכר פראנד, מרצה בכיר בקולג' ישיבת נר-ישראל בבולטימור, מספר במיזם Torah על מדרש הקשור למצוות עגלה ערופה (פרשת שופטים, ספר דברים). מסכת יומא שבה עוסק המדרש מתארת מקרה שהוביל לשיטת הפיס בין הכוהנים בבית המקדש כדי לקבוע מי יבצע איזו עבודה. טרם שיטת ההגרלה חלוקת העבודה הייתה על בסיס "כל הקודם זוכה" – הראשון שהיה מגיע למזבח היה מקבל את המצווה. אבל פעם אחת, כך מסופר, יצאו שני כוהנים כמעט באותו זמן ונפתחה ביניהם ממש תחרות ריצה. בשלב מסוים הכהן שזיהה כי הוא עומד להפסיד שלף מאכלת והרג את הכהן שלפניו.

בעקבות המקרה החל הכהן הגדול מקונן בפני העם ותהה מי צריך להביא עגלה ערופה כדי לכפר על הרצח. אבל, מסביר פראנד, "האב של הכהן שנדקר ניגש לבנו שממש דימם למוות והכריז 'תנו לו להיות כפרה לכלל ישראל. אבל דעו כי בני אינו מת עדיין ולכן המאכלת שבה נדקר עדיין לא טמאה'". על פניו, הוא מסביר, הסיפור מלמד שטהרת כלי הקודש הייתה חשובה בעיני בני הדור יותר משפיכות דמים.

הדמיה של חצר בית המקדש. בתחילה היו הכוהנים מתחרים מי יגיע ראשון לעבודות הקודש השונות.

אילוסטרציה: Oliver Denker / shutterstock

דברי האב, אם כן, יכולים להתפרש מנקודת מבט מסוימת כאקט אלטרואיסטי. "בדרך-כלל כשאנשים עדים לטרגדיות אישיות נוראיות כאלה הם עסוקים לחלוטין בעצמם בלבד, ברגשות ובאבל שלהם", כותב פראנד, "ואולם, האב הזה הצליח להרים עצמו מעל ומעבר ולומר 'לא'. אני מודאג מהכפרה לכלל ישראל ומטומאת כלי המקדש". אבל המשך הגמרא מציג את הדברים באור אחר לגמרי.

השורה הבאה בטקסט התלמודי, מסביר פראנד, מציגה שני מניעים אפשריים להתנהגות התמוהה של האב: אפשרות אחת היא שבתקופת בית שני שפיכות דמים הייתה מאורע כה נפוץ, עד שאפילו אב שרואה את בנו גוסס היה מקבל זאת בשוויון נפש יחסי, אבל על טהרת כלי הקודש היו שומרים כרגיל. האפשרות השנייה היא ששפיכות דמים הייתה מאורע נדיר, קשה ונורא, אבל טהרת כלי הקודש הייתה במעלה כה נשגבת, שהאב יכול היה לומר – אומנם איבדתי את בני, אבל את כלי הקודש עוד אפשר להציל.

בשלב הזה בראנד תוהה "ממתי הגמרא מציפה שאלות סוציולוגיות על טבע החברה בתקופת בית שני? נראה כי לגמרא משנה האם האירוע הנדיר הזה היה מעשה של אצילות או של שחיתות. על שום מה התהייה הזו? מה היא מלמדת אותנו?"

אילו סוגי מוטיבציות קיימים?

התשובה היא שהדיון החריג הזה נועד להפוך אותנו קצת יותר ספקנים באשר למניעים שלנו. "אדם תמיד צריך לנתח את מעשיו ולהיות חשדן לגבי המניעים שלו, אפילו אם הוא פועל בדרך שנראית 'דתית'", מסביר בראנד. "אנחנו יכולים לעשות דברים שנראים אציליים [...] אבל אל לנו להסתפק בכך. עלינו לעצור ולשאול את עצמנו: האם זה באמת מה שהיה פה? האם זה אקט של אצילות או אקט של אנוכיות? ואולי יש פה מוטיבציה אחרת". הוא ממשיך ומסביר כי כשזה נוגע לאחרים עלינו לתת להם ליהנות מחמת הספק, אבל בנוגע לעצמנו כדאי להיות חקרניים יותר. הוא מכנה זאת "אמנות ההתבוננות הפנימית". כלומר, הגמרא לא מכריעה בשאלת המניעים של האב, אלא מציפה את הסיפור כדי ללמד שלא תמיד מה שאנחנו חושבים על עצמנו משקף את המוטיבציה האמיתית שלנו. כפועל יוצא היא מעלה לדיון את הצורך להכיר את עצמנו ואת הכוחות השונים שיכולים להניע אותנו.

ומכיוון שהמוטיבציות עלולות באמת להסתתר בכל מיני כסויות, תהליך של התבוננות בהן יכול להיות פשוט יותר עם מסגרת מחשבה לעבוד בתוכה. כלומר, ברגע שיש לנו שם והגדרה למוטיבציה מסוג מסוים, קל לנו יותר לזהות אותה בתוכנו. קנדרה צ'רי ערכה במגזין Very Well Mind רשימה של שישה סוגי המוטיבציות הבסיסיות על-פי תיאוריות פסיכולוגיות מבוססות.

"הכוחות שפועלים על בני האדם הם עניין שדורש למידה ופיצוח. אנשים יצהירו על משהו אחד בזמן שמשהו אחר מפעיל ודוחף אותם, כשלא תמיד הם בכלל מודעים לכך. זו המיומנות לזהות את הזרמים התת-קרקעיים של בני אדם, להבין שהאדם הזה מכור לכאוס, שאחר מקבל תשלום כדי לעוות".

הראשונה היא מוטיבציה מבוססת אינסטינקט. פעולות שאנו עושים נובעות פעמים רבות ממניעים הישרדותיים שכמעט אין לנו שליטה עליהם. צ'רי מציינת כי סימני ההיכר שיכולים לרמוז כי הם בפעולה עשויים להיות רגשות עזים כמו "פחד, כעס, אהבה, בושה וענווה". למשל, כשמישהו עוקף אותנו בתור ואנו מתפרצים עליו, זה יכול מצד אחד להיות חוש צדק מפותח, אך מצד שני אפשר לשאול אם יש פה חשש קמאי להפסד של משהו שיכול לעלות לנו בחיים, לא משנה שזה מנותק מהסיטואציה הנוכחית.

סוג שני של מוטיבציה מבוסס על צרכים ביולוגיים. "אנשים מונעים לבצע פעולות מסוימות במטרה להפחית את המתח הפנימי שנוצר על-ידי צרכים לא מסופקים". הצרכים הללו, מסבירה צ'רי, יהיו בדרך-כלל בעלי מאפיינים פיזיולוגיים חזקים, כמו רעב וצמא. אנחנו מרגישים שבא לנו לבלות במסעדה עם חברים, אבל הסיפור הזה יכול להתברר רק כהצדקה לקינוח שבסוף, כי יש לנו צורך לא מסופק במתוק.

מה משך אותנו למסעדה, מפגש רעים או אולי תירוץ לשבור דיאטה עם קינוח?

צילום: ESB Professional / shutterstock

מוטיבציה שלישית קשורה לעוררות. כאן המניע לפעולות שלנו הוא ויסות רמות העוררות. "כשרמת העוררות נמוכה מדי, למשל, אדם אולי יצפה בסרט מלהיב או יצא לריצה", מסבירה צ'רי. "מצד שני, כשרמה העוררות גבוהה מדי, האדם כנראה יחפש דרכים להירגע". על-פי תיאוריה זו, הכוח הפועל עלינו בבחירות שונות עשוי להיות חוסר איזון ברמת הריגושים בחיים או בתדירותם. אדם יכול לפתח תחביב של גלישה כי הוא לכאורה הוא אוהב את הים, אבל ייתכן שעבודתו פשוט אפרורית ומונוטונית.

המוטיבציה הרביעית שעליה מדברת צ'רי נוגעת בהגשמה עצמית. היא מציינת בהקשר זה את פירמידת הצרכים של מאסלו, אבל תיאוריות קודמות כבר נגעו בצרכים ביולוגיים והישרדותיים. לכן מה שנשאר הוא הקודקוד של הפירמידה, הצורך בהגשמה עצמית. כך למשל, כשאנו בוחרים לא לקבל רעיון של עמית לעבודה זה יכול להיות מטעמים מעשיים, כי הרעיון לא ממש מוצלח, אבל נוכל לבדוק אם לא מסתתר שם מתחת גם הצורך להוציא לפועל דווקא את הרעיון שלנו.

"אפשרות אחת היא שבתקופת בית שני שפיכות דמים הייתה מאורע כה נפוץ, עד שאפילו אב שרואה את בנו גוסס היה מקבל זאת בשוויון נפש יחסי, אבל על טהרת כלי הקודש היו שומרים כרגיל. האפשרות השנייה היא ששפיכות דמים הייתה מאורע נדיר, קשה ונורא, אבל טהרת כלי הקודש הייתה במעלה כה נשגבת, שהאב יכול היה לומר – אומנם איבדתי את בני, אבל את כלי הקודש עוד אפשר להציל".

מוטיבציה חמישית מבוססת על תמריצים חיצוניים. רבות מהפעולות שלנו מושפעות מפידבק סביבתי. לדברי צ'רי, לקום בבוקר וללכת לעבודה זו דוגמה קלאסית, שכן מחכה לנו תמריץ בדמות שכר. אבל לעיתים קרובות המוטיבציה הזו תהיה סמויה יותר. אנו מספרים לעצמנו שאנו מתלבשים יפה כדי להרגיש טוב עם עצמנו, אבל למעשה אלו התגובות והאישורים מהסביבה שמניעים אותנו. אחרת,  כשאנו לבד בבית לא היינו לובשים פיג'מה.

ולבסוף, מוטיבציה מבוססת ציפיות. בגדול, כשאנו חושבים על תרחיש עתידי בצורה חיובית, כלומר כתוצאה אפשרית, זה מוביל אותנו "להרגיש מונעים יותר להגשים את התוצאות הסבירות הללו". וכמובן שגם ההיפך נכון. למשל, אם יש לנו חלום לפתוח בית קפה אבל זה נראה לנו לא ישים, כנראה שלא ננקוט פעולות בכיוון.

להתאים את הכוח המניע למטרה הנכונה

המוטיבציה האחרונה מובילה היישר לתועלת העצומה שיכולה לצמוח לנו מהתבוננות כנה בכוחות המניעים אותנו. המטרה היא לא הלקאה עצמית על כמה נבזיים אנחנו; המטרה היא לכוון את הפעולות שלנו כדי שיעמדו באמת בקו אחד עם הערכים החשובים לנו. כשאנו מכירים לעומק את המוטיבציות שלנו אנו יכולים לעשות להן מסגור מחדש. כי אם אנו רוצים להשיג משהו אבל מבססים אותו על מוטיבציה לא מתאימה, מאוד לא סביר שנצליח. לעומת זאת, אם אנחנו מכירים במוטיבציות האמיתיות והחזקות ביותר שלנו, אנחנו יכולים לחבר אותן למטרות שלנו.

בואו נחזור רגע למנכ"ל. הרי ידוע לנו שברגע שיגיעו אורחים, הבית יעמוד כמו למסדר. אז אם המטרה היא סדר, אולי המוטיבציה יכולה להיות רושם חיצוני. בלי להתנצל על כך – פשוט להזמין אנשים שממילא הוא נהנה מחברתם בתדירות גבוהה יותר, כך שיתרגל להשליך את גרביו לכביסה.

גם בית הקפה שאנו רוצים לפתוח יכול לקבל טיפול דומה. אולי נראה לנו לא ישים כלכלית, אבל אם ממקדים את כל החשיבה שלנו בהגשמה עצמית, זה יכול להיות בדיוק מה שיפרוץ את המחסום.

הבנה שפועלים עלינו כוחות בלתי נראים חיונית להתנהלות קוהרנטית בעולם, ומרגע שאנו מכירים בהם ניתן לסדר אותם מחדש בלוח המטרות שלנו. אנחנו יכולים להסתכל על כל מוטיבציות הבסיס ועוד אחרות שלא צוינו כאן, ולשאול איזו מהן יכולה להתחבר למשימה שאנחנו מתעכבים להתחיל – לאיזה סוס שייכת הרתמה המתאימה לעגלה הזו.

חולות תמונת כותרת: Peter Schulz on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מוטיבציה – מאיפה מגרדים אותה כשהדרייב יורד אבל דברים צריכים להיעשות?

מה עושים כאשר התשוקה הגדולה והכישרון הבולט שלנו לא חופפים?

לא חייבים להתחרות במשחקי ההיררכיה החברתית – אפשר למדוד עצמנו בדרך אחרת

עוד מרדיו מהות החיים:

הקול יחסים – מהי מוטיבציה הורית והאם היא בהלימה עם המוטיבציה של ילדינו?