הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: הדמיון שלנו הוא מחנה אימון לאתגרים הגדולים של החיים


טיפוס על מצוק אנכי בגובה 915 מטרים בעזרת הידיים והרגליים בלבד וללא כל אבטחה נשמע כמו אירוע ששמור לסרטים (או לעכבישים). אבל האירוע הזה התרחש במציאות. במה כרוך מבצע חסר תקדים שכזה ומה אפשר ללמוד ממנו על היכולות המנטליות של כולנו?


בועז מזרחי | 8 ביולי, 2021

אם נצטרך לדרג את הפחדים הקמאיים של האדם, סביר להניח שאיפשהו בחלקה העליון של הרשימה יופיע פחד גבהים. מבט למטה מגובה רב יכול לערער את הביטחון של כל אחד מאיתנו, לא משנה כמה אמצעי בטיחות שומרים עליו.

עכשיו דמיינו את התרחיש הבא: אתם לבד על מצוק בגובה 600 מטרים, מאונך לחלוטין. קצה בוהן ימין נלחץ אל זיז שאינו גדול מ-3 ס"מ, רגל שמאל על מדפון סלע בערך באותו רוחב, יד ימין נאחזת בסדק ושמאל מגששת אחר שינוי כלשהו בפני השטח של הסלע כדי להיתפס בו. מאחורי גבכם רק אוויר, מרחק מאות מטרים עד לקרקע, ומעל ראשיכם עוד מאות מטרים של זיזים וסדקים להיאחז בהם עד הפסגה. לגופכם בגדים, נעליים ומעט אבקת מגנזיום. לא חבל ולא רצועות. טעות, עייפות, משב רוח חזק מדי – ואתם מתנתקים מהצוק.

במשך כמעט 4 שעות זו הייתה המציאות של אלכס הונולד, מטפס הרים בסגנון חופשי שעשה את הבלתי ייאמן וכבש את אל-קפיטן, המצוק האייקוני של פארק יוסמיטי. בהרצאת TED הוא מספר כי במסע בן 10 השנים שעשה כדי להתכונן ליום הזה עבר לא מעט רגעי אימה ומשברים. ואולם, הדרך הזו הייתה עבורו הכנה מנטלית הכרחית למה שהתברר בסוף כטיפוס המושלם. חוויותיו והגישה שלו מהווים שיעור מאלף בהכנה לאתגרים והתמודדות עימם.

ספונטניות לא מתאימה לכל סיטואציה

במקצוע של הונולד אין באמת כישלונות ללמוד מהם. כל כישלון הוא האחרון. את הטעויות הוא יכול לעשות אך ורק באימונים שבהם הוא מאובטח. ובכל זאת, עדיין הוא יודע להבחין בין טיפוס מוצלח לטיפוס לא מוצלח, הבדל שממנו אפשר להשליך על אתגרי החיים באשר הם.

איך נראה ההבדל? ביום הטיפוס המוצלח לגובה קילומטר פחות 85 מטרים, מספר הונולד, "לא פחדתי כלל. חשתי טבעי ונינוח כמו בטיול בפארק, בדומה לרוב המבקרים שטיילו ביוסמיטי באותו יום". ואילו הטיפוס הקודם לו "מילא אותי בגדול בחוסר סיפוק".

מדוע? כיצד שני טיפוסים שהסתיימו בהעפלה לראש המצוק ללא חבל יכולים להרגיש שונים כל-כך? כדי להבין דרושה היכרות קצרה עם הניואנסים הייחודיים לספורט המסוכן הזה. טיפוס סולו חופשי הוא ענף של ספורט הטיפוס. לרוב מתחילים בקיר טיפוס מלאכותי בגובה נמוך, ולאט לאט עולים בגובה ובדרגות הקושי. על הקיר יש זיזים ובליטות: ככל שהרווח ביניהם גדול יותר והצורה שלהם מינימלית יותר, כך הטיפוס קשה יותר. השלב הטבעי הבא – וכזה היה גם המסלול של הונולד – הוא טיפוס מצוקים. בשונה מקיר טיפוס, בטבע אין תכנון מוקפד של מיקומי הזיזים והבליטות. אתה עובד עם מה שיש, ולומד מה יש תוך כדי טיפוס.

כדי לטפס סולו חופשי, אם כן, על המטפס לערוך טיפוסי מיפוי שבהם, מאובטח, הוא בונה לעצמו מסלול. לאחר שהוא מרגיש נוח עם התוואי שמצא עליו ללמוד אותו בעל פה, כיוון שבטיפוס האמת התלבטות היא הדבר האחרון שהמטפס צריך, ולמעשה היא יכולה להיות הדבר האחרון בחייו. המטפס, אם כן, צריך לעלות את המסלול מספר פעמים כשהוא מאובטח עד שהוא מרגיש נוח לעלות חופשי, רק הוא והמצוק.

בגיל 23 הונולד כבר כבש את רוב מסלולי טיפוס הסולו החופשי בפארק יוסמיטי. נותרו רק שני יהלומי הכתר, חצי הכיפה (Half Dome), קיר בגובה 600 מטרים, ואל קפיטן המפורסם, המצוק האנכי הגבוה בעולם. הוא החליט להתחיל עם הנמוך מבין השניים.

"בשונה מקיר טיפוס, בטבע אין תכנון מוקפד של מיקומי הזיזים והבליטות. אתה עובד עם מה שיש, ולומד מה יש תוך כדי טיפוס".

הוא אומנם נמוך ביחס למצוק השני, אבל עדיין מדובר בקיר שמלמטה יכול להיראות אינסופי לטיפוס. מאיפה בכלל מתחילים? זו בדיוק השאלה שהונולד שאל את עצמו, ובהיעדר תשובה החליט "לדלג על ההכנות ופשוט ללכת ולהתנסות בהרפתקה" מתוך אמונה וביטחון שידע להסתדר ברגע האמת. לדבריו, "באופן לא מפתיע, זו לא הייתה אסטרטגיה מאוד מוצלחת".

בכל זאת, את המינימום הנדרש הונולד עשה. יומיים לפני מועד הטיפוס החופשי הוא עלה מאובטח עם חבר וקיבל מושג כלשהו לגבי המסלול. אבל ביום הטיפוס משהו השתבש. "כשחזרתי לבדי יומיים לאחר מכן, החלטתי לא ללכת בדרך המוכרת". הסיבה לכך הייתה ניסיון לאגף את אחד הקטעים הקשים בטיפוס. הונולד אומנם לא טיפס בדרך זו, אבל ידע מראש על קיומו של נתיב אלטרנטיבי. מה הם כבר 90 מטר של עיקוף על מצוק של 600 מטרים?

כשהביטחון בורח מאות מטרים מעל פני הקרקע

ואולם, מתברר כי האוריינטציה על פניו החשופים של מצוק שונה מזו של הקרקע. "מיד התחלתי לפקפק בעצמי", הוא מספר. "דמיינו לעצמכם מה זה להיות לבד באמצע מצוק בגובה 600 מטרים, ולתהות אם הלכתם לאיבוד".

נוסף על כל הפחדים והמאמצים הפיזיים והמנטליים, היה עליו להתמודד עתה גם עם האפשרות מעוררת האימה שהוא תקוע לבד על המצוק. טעות בנתיב עלולה להוביל לדרך ללא מוצא, וחזרה אחורה כמעט שלא באה בחשבון. כל המסלול מתוכנן כעלייה – נקודת משען בדרך למעלה היא חסרת משמעות כשצריך לרדת.

מי יודע אם זה המזל, הניסיון או איזה חוש פנימי שהדריכו אותו בחזרה לנתיב המקורי. אבל הטעות לא הרפתה בכזאת קלות. בכל זאת, במובן מסוים הרוויח את חייו מחדש. "הייתי די בהלם", הוא אומר, "אבל ניסיתי לא לתת לזה להטריד אותי יותר מדי, כי ידעתי שכל מקטעי הטיפוס הקשים הם לקראת סוף המצוק". טלטלה מנטלית שכזו בחלק מוקדם של המסלול הייתה רחוקה מלהיות אידיאלית.

התנדפות הביטחון שלו מומחשת היטב בתיאור הבא מפיו:

"ביני לבין הפסגה ניצב מקטע סלע גרניט חלק ונטול אחיזות. לא היו סדקים או מדפונים לאחוז בהם, רק גומחות קטנות על מקטע סלע כמעט אנכי. היה עליי להפקיד את חיי בידי כוח החיכוך שבין נעליי לסלע הגרניט החלק. התקדמתי מעלה תוך העברת משקל זהירה ודריכה על הגומחות הקטנות שבסלע. אבל אז הגעתי לגומחה שהתקשיתי להתחייב לדרוך עליה. יומיים לפני כן דרכתי עליה ללא היסוס, אבל אז היה לי חבל אבטחה. עכשיו, הגומחה נראתה לי קטנה וחלקלקה מדי. לא הייתי בטוח שרגלי תישאר על הגומחה ברגע שאעביר אליה משקל. שקלתי לדרוך על גומחה אחרת רחוקה יותר, שהייתה נראית גרועה לא פחות. החלפתי רגליים וניסיתי גומחה אף יותר רחוקה, שנראתה אף יותר גרועה. התחלתי להיכנס לפאניקה. יכולתי לשמוע אנשים צוחקים על הפסגה מעליי. רציתי להיות בכל מקום אחר ורק לא על המצוק. מחשבותיי התרוצצו לכל הכיוונים. ידעתי מה עליי לעשות, אבל פחדתי לבצע".

"נוסף על כל הפחדים והמאמצים הפיזיים והמנטליים, היה עליו להתמודד עתה גם עם האפשרות מעוררת האימה שהוא תקוע לבד על המצוק. טעות בנתיב עלולה להוביל לדרך ללא מוצא, וחזרה אחורה כמעט שלא באה בחשבון".

כמו בחלק הבעייתי הקודם באותו יום, גם הפעם הצליח איכשהו להתגבר על מצב הביש וביצע את הפעולה כפי שתכנן אותה יומיים קודם לכן. הוא עבר את הקטע הקשה, וכשהופיע מעבר לפסגה הייתה זו חוויה סוריאליסטית. לתיירים שראו אותו לא היה מושג קלוש לגבי הדרמה שהתחוללה למרגלותיהם. הם נהנו מיום נפלא בחיק הטבע, והוא לעומת זאת נחלץ זה עתה פעמיים מסכנה ממשית לחייו.

הפער בין עוצמת החוויה שלו ובין המציאות 'הסתמית' שמעבר למצוק מומחש באנקדוטה משעשעת מהירידה מטה: "חלצתי את נעלי הטיפוס ההדוקות שלי והתחלתי לרדת למטה במסלול ההליכה, ואז אנשים החלו לעצור אותי – אתה מטייל יחף? זה ממש הארד-קור!"

חדר התרגולים שבמוחנו

אף-על-פי שבחוגי הטיפוס נחשבה עלייתו של הונולד על חצי הכיפה להצלחה פורצת דרך, עבורו מדובר היה בטיפוס לא מוצלח. כי כשאתה מטפס סולו חופשי אתה לא יכול להתבסס על מזל. אחרי הפסקה של שנה החל לחשוב על האתגר הבא, אל קפיטן. אבל הפעם היה עליו לשנות גישה.

"במהלך שבע השנים הבאות", הוא מספר, "כל שנה חשבתי לעצמי – זו השנה שבה אטפס פרי סולו את אל קפיטן. ואז הייתי מגיע ליוסמיטי, מסתכל על המצוק וחושב, אין שום סיכוי. זה גדול מדי ומפחיד מדי". לאור הניסיון הקודם שלו ידע שעלייה נונשלנטית לא באה בחשבון. כדי לטפס חופשי את אל קפיטן יהיה עליו לשנן אלפי זיזים, סדקים, בליטות ופעולות גוף. המשימה נראתה לו בלתי אפשרית.

אבל קריאת התיגר של אל קפיטן הייתה חזקה מכדי שיוכל לעמוד בה. הוא גמר אומר להעפיל את 915 המטרים שלו בידיים ורגליים בלבד, והחל באימונים. התוכנית הורכבה מטיפוסים ממשיים עם חבל ומטיפוסים מנטליים – שינון ושחזור המסלול והתנועות באמצעות הדמיון. "עבדתי על פיתוח דפוס חשיבה בעזרת ויזואליזציה", הוא מסביר. "במילים אחרות, פשוט דמיינתי את עצמי מטפס את המצוק בסגנון פרי סולו. בחלקו, זה היה על מנת לעזור לי לזכור את כל האחיזות, אבל בעיקר זה היה כדי לדמיין את תחושת המרקם של כל אחיזה בידי, ולדמיין את תחושת רגלי הנמתחת ולוחצת על האחיזה במידה הנכונה. דמיינתי את זה כמו כוריאוגרפיית ריקוד מאות מטרים מעל הקרקע". לצד ההדמיה של החלק הטכני בטיפוס השתמש הונולד בהדמיה גם לצד המנטלי-רגשי. הוא החל להעלות בעיני רוחו את כל הפחדים שעימם הוא עלול להתמודד במהלך ולפני הטיפוס.

"דמיינתי את עצמי מטפס את המצוק בסגנון פרי סולו. בחלקו, זה היה על מנת לעזור לי לזכור את כל האחיזות, אבל בעיקר זה היה כדי לדמיין את תחושת המרקם של כל אחיזה בידי, ולדמיין את תחושת רגלי הנמתחת ולוחצת על האחיזה במידה הנכונה. דמיינתי את זה כמו כוריאוגרפיית ריקוד מאות מטרים מעל הקרקע".

תוכנית האימונים הגיעה לשיא בשנתיים מאומצות שהוקדשו כל כולן להגעה לשלמות. בסופן הרגיש מוכן. כל תנועה נחרטה בזיכרונו, כל זיז, סדק ומדף סלע. כל ספק סולק.

ב-3 ביוני 2017 השכים קום ויצא לתחתית אל קפיטן. "הרגשתי בטוח בעצמי כשהבטתי מעלה אל המצוק. הרגשתי עוד יותר טוב כשהתחלתי לטפס. לאחר כ-150 מטרים הגעתי למקטע סלע חיובי מאוד דומה לזה שגרם לי כל-כך הרבה בעיות על חצי הכיפה, אלא שהפעם זה היה שונה. כבר בחנתי כל רצף צעדים אפשרי, עשרות מטרים מימין ומשמאל. ידעתי בדיוק מה עליי לעשות ואיך לעשות זאת. לא היו לי ספקות, פשוט ביצעתי את רצף צעדי הטיפוס. אפילו המקטעים הקשים עברו בקלות. הוצאתי לפועל את תוכניתי בשלמות".

להגיע לביטחון בעצמנו לפני שיוצאים לדרך

אל קפיטן וחצי הכיפה יכולים להיות שמות קוד לאתגרים הגדולים שעומדים בפנינו, איש איש והמצוק הפרטי שלו. המצוק יכול להיות טכני, כמו פתיחת עסק עצמאי, הוא יכול להיות עם פן רגשי כמו שיפור הדימוי העצמי וכן לכלול צד מנטלי כמו מעבר לאורח חיים בריא. מלמטה האתגרים הללו עלולים להיראות בלתי ניתנים לצליחה, ושאין אפשרות אלא לסמוך את ידינו על מזלנו הטוב.

ואולם, כשמדובר באתגרים עם סיכון גבוה – כלכלי או לערך העצמי שלנו, נניח – האם היינו רוצים לעשות את הטיפוס של חצי הכיפה או של אל קפיטן? הונולד מראה לנו שכשמפרקים את המשימה לגורמים, פתאום כל קטע נראה אפשרי בפני עצמו. הוא גם מלמד שהדמיון הוא כלי הכנה ותרגול חשוב מאין כמותו. ככל שאנו מרבים לטפס את המצוק שלנו במוחנו, כך נגיע מוכנים יותר ליום הטיפוס.

נכון שהחיים לא סטריליים ואין לנו את הפריבילגיה לתכנן נתיב עד לרמת הזיז. וזו גם לא המטרה העיקרית. אימוץ הגישה שלקח הונולד באל קפיטן, באותה מידה שעזרה לו לזכור, חיזקה בו את הביטחון. זה מה שעשה את ההבדל בין שתי ההעפלות ועשוי להיות ההבדל גם בטיפוסים הפרטיים שלנו.

תמונת כותרת: James Donovan on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

המוח שלנו הוא חדר סימולציה תלת-ממדית לחוויות – כיצד להשתמש בו לשיפור הזיכרון?

הפחד הוא יצור חמקמק שמתגנב בערמומיות – אך ניתן להערים עליו בחזרה

הפעולות הקטנות ששומרות אותנו מאוזנים – הלוגיקה שמסבירה את קסם הפשטות

עוד מרדיו מהות החיים:

ספורט אלגנט – אילו אתגרים עומדים בפני הורה לילד ספורטאי?