האמונה שניתן לשנות את עצמנו בכוח הרצון או באמצעות חשיפה סביבתית בלבד הפכה לנקודת מחלוקת בקרב מדענים. עד כמה באמת החומר הגנטי שירשנו מותיר מרחב לתמרון כרצוננו ובאיזו דרך הביולוגיה שלנו מושפעת משינויים סביבתיים?

משה רבנו קיבל עונש שעלול להיראות אכזרי מאוד. הדמות הרוחנית המובילה בהיסטוריה היהודית, האדם היחיד שהכתובים מייחסים לו מגע בלתי אמצעי עם אלוהים – ולמרות כל זאת נמנעה ממנו הזכות להיכנס לארץ ישראל, פרויקט חייו ולמעשה הפרויקט המכונן של אומה שלמה.

מבלי להיכנס לרמות הניתוח העמוקות יותר של היהדות, סיפור הפשט מעלה בנו שאלה נוקבת: איך ייתכן שאדם שעמד בכל מבחני האמונה הגדולים ביותר, שעבר את כל האפוס מילדותו בארמון פרעה ועד לעבר הירדן – איך ייתכן שלא הצליח לשלוט בעצמו בסיטואציה כה פשוטה לכאורה כמו ביצוע הוראה טכנית – דבר אל הסלע. למה, למען ה', הכה בו ולא דיבר?

אנחנו לא כאן כדי לקחת צד בין משה ואלוהים, אלא לשאול באמצעות הסיפור המקראי האם כולנו מועדים בסופו של דבר לפעול על בסיס דחפים תת-קרקעיים נסתרים, או כפי שהמדע קורא להם – הביולוגיה והגנטיקה שלנו. השאלה הזו נמצאת היום במוקד מפני שהתפתחויות בחקר הגנטיקה טרפו את הקלפים בכל הקשור ליכולת האדם לשלוט בגורלו או לעצב את דמותו. קיימות עדויות לכך שהגנטיקה שלנו משאירה הרבה מקום לתמרון, וכי התנסויות החיים והחשיפה שלנו לסביבה יכולות לשחק תפקיד משנה גורלות. אז עד כמה באמת אפשר לבנות על גמישות ביולוגית, עד כמה אנחנו היוצרים של עצמנו?

אומנם אין בידינו ראיות לכך שמשה רבנו היה מועד גנטית להכות במקום לדבר, אך לגבי עצמנו ובנושאים רבים אחרים קיימות מספיק הוכחות לכך. קצה חוט, מילולית, בגנים שלנו יכול ללמד על סדר הגודל של השפעת הביולוגיה.

חלקיק מזערי בגן יכול לעצב מערכת יחסים של חיים שלמים

פרופסור רוברט לוונסון מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת ברקלי מסביר בסרטון רשמי כי פרט זעיר כמו אורך האללים שאיתם נולדנו יכול לקבוע איזה סוג של בני זוג נהיה – כיצד ייראו מערכות היחסים שלנו.

"אחד הדברים שבהם הבחנו כשהתחלנו לחקור זוגות, בייחוד לאורך זמן, הוא שחלק מהזוגות נמצאים במערכות יחסים קשות מאוד מבחינה רגשית, עם הרבה כעס, עצב ובוז והנישואים הופכים אומללים מאוד", מסביר לוונסון. ואולם, במחקר נמצא כי זוגות אחרים נמצאים ב"סביבה רעילה דומה, אך נראה שהם מסתדרים".

החוקרים ציפו שאותם רגשות יניבו אותן בעיות במערכות יחסים, אך הועמדו על טעותם. היה זה עבורם רמז שאולי מדובר בנטייה גנטית. ואכן, הם גילו כי וריאציה בגן שאחראי על הולכת הורמון הסרוטונין במוח עשויה להיות אחראית להבדלים הללו. במילים פשוטות, אם ירשתם אלל קצר בגן הזה, זכיתם ברגישות גבוהה. אתם כנראה תצחקו יותר מבדיחה לעומת חברכם בעל האלל הארוך, אך, באותו מטבע, תגיבו חזק יותר גם לרגשות שליליים.

לוונסון מסביר כי אם מערכת היחסים שבה נמצא בעליו הגאה של אלל קצר טעונה ברגשות חיוביים, הוא ישגשג, ואם היא טעונה ברגשות שליליים הוא יהיה אומלל. בעלי אלל ארוך, לעומת זאת, יהיו יותר קרובים למרכז הפעמון בשני המקרים. הוא מסתייג ואומר כי ההבדלים אינם כאלה גדולים ואפילו אינם נראים לעין במקרה הבודד. "אלל קצר יהפוך את התגובה הרגשית שלנו לממש מעט חזקה יותר". אבל לאורך זמן התמונה משתנה: "אם אתם מתחילים לחשוב על פני 20 שנה בחיי נישואים עם מאות רגשות מדי יום במצטבר זה הופך למשהו שכן עושה הבדל".

עד כמה משפיעה אפיגנטיקה?

האם בעלי אלל קצר נידונו לחיות ברכבת הרים רגשית על לא עוול בכפם? האם יש דרך לשנות את החוויה שלהם? מדע האפיגנטיקה פתח בשנים האחרונות מקום לתקווה. התחום הזה עוסק ביכולת של גנים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות כתוצאה מהבדלים בחשיפה לסביבה. שנו את הנסיבות – והגנים יגיבו אחרת. ובזמן שהגנים שלנו בפירוש יכולים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות ולהוליד התנהגויות ונטיות שונות, כנראה שבדרך ממעבדות הביולוגיה למדע הפופולרי המסר עבר במסננת קצת פשטנית.

כשזה מגיע לפרקטיקה, הניסיון לכוון כאוות נפשנו את הביטוי הגנטי של תכונה זו או אחרת מתגלה כמסע סיזיפוס במעלה הגבעה. ראשית, כפי שאנו למדים מהמחקר של לוונסון, לפעמים ההבדלים כה זניחים שלא נדע לזהות אותם בזמן אמת. תידרש לנו התמדה של שנים ארוכות כדי להביא לתוצאה התנהגותית אחרת, גם בהנחה שנדע איזה שינוי סביבתי עלינו לעשות.

שנית, מתברר כי גם הבידוד של גן אחד ושליטה בו לא כל-כך משקפים את הדרך שבה המטען התורשתי משפיע על התכונות והנטיות שלנו. כריסטין גורמן, עורכת מדעית לשעבר ב- Scientific American מסבירה כי "מחקרים מהשנים האחרונות הראו ש[…]הבדלים בהתנהגויות אינם התוצאה של גן אחד, שניים או חופן גנים". מדענים שחקרו התנהגות אגרסיבית בקרב זבובים מאמינים כי מתוך 15 אלף הגנים שיש להם בסך הכול, שילוב הפעילות של כ-4 אלף קובע כמה חזק הם יילחמו זה בזה על אוכל. וזה עוד בהתנהגות יחסית בסיסית.

כדי להעמיד את מורכבותה של הפעילות הגנטית בפרופורציות, מוחם של הזבובים הנחקרים מכיל כ-100 אלף נוירונים ואילו מוח האדם מייצר התנהגויות בעזרת כמאה מיליארד נוירונים. אז כמה מעשי זה באמת לשנות את היומיום שלנו במטרה לשפעל ביטוי זה או אחר של גנים, כך שיוביל לשינוי רצוי באישיות או בנטיות שלנו?

נוסף לממד הזמן ולמורכבות הבלתי נתפסת של פעילות הגנים, צריך לומר כי בקרב מדענים רבים יש תחושה כי בקרב הציבור הרחב נתלו באפיגנטיקה תקוות שאינן מעוגנות במחקר מבוסס. במאמר ב-The Conversation מנסה פרופסור לנוירולוגיה וגנטיקה קווין מיטשל מטריניטי קולג' בדבלין להעמיד דברים על דיוקם.

ראשית, הוא מסביר, במקרים רבים הגנים אינם במצב פלואידי לכל אורך חייהם אלא בשלבי ההתפתחות בלבד. מרגע שביטוי מסוים נקבע יש מה שנקרא "זיכרון תאי", כלומר לתא מסוים פוטנציאל שינוי, אך מרגע שמומש הוא כבר לא ישתנה. יותר מזה, "המצב האפיגנטי של תא יכול אפילו לעבור הלאה דרך חלוקת תאים".

"אם ירשתם אלל קצר בגן הזה, זכיתם ברגישות גבוהה. אתם כנראה תצחקו יותר מבדיחה לעומת חברכם בעל האלל הארוך, אך, באותו מטבע, תגיבו חזק יותר גם לרגשות שליליים".

שנית, וכאן הוא מחזק את דבריה של גורמן, בזמן שאכן קיימים מנגנונים בגוף שמושפעים משינוי אפיגנטי בסט מצומצם של גנים, "מאפיינים פסיכולוגיים כמו אינטליגנציה ואישיות אינם נקבעים מפעולה מתמשכת של גנים בודדים". בעיצוב מנגנונים מנטליים כאלה מעורבים שינויים באלפי גנים – וריאציות שמתרחשות בעיקר בשלב התפתחות המוח ולא בכל רגע נתון.

הסביבה לא יכולה ליצור יש מאין

במילים אחרות, הפוטנציאל הגלום בגנים שלנו לא יושב שם וממתין שנפתח אותו בכל מיני קודים של שינויים סביבתיים. ההשפעה שלנו מאוד מוגבלת הן מפני שחלק גדול מהאפשרויות כבר נבחרו בשלב מוקדם והן נותרות די יציבות, והן מפני שהפעילות הגנטית המשפיעה על איכויות אישיות מורכבת מכדי שנוכל לנתב אותה משל היה מדובר בהורדה או בהרמה של מפסק. מיטשל אומר כי אנו בפירוש נתונים לשינויים בדפוסי התנהגות, "אך זה קורה באמצעות שינויים בנוירו-אנטומיה שלנו, לא בדפוסי הביטוי הגנטי".

המסקנה היא לא שאין שינויים, אלא שהביולוגיה שלנו אינה כחומר ביד היוצר כפי שלפעמים משתמע. השינויים בסביבה החיצונית משפיעים, אבל הם יכולים לפעול רק במסגרת מה שקיים ולא ליצור 'קיים' חדש. את הרובד היותר פילוסופי הזה של הטיעון שוטח בבהירות פרופסור לפסיכולוגיה ג'ון א. ג'ונסון מאוניברסיטת פנסילבניה. במאמר ב-Psychology Today הוא טוען כי בסופו של דבר, הכול כולל הכול הוא הביולוגיה שלנו.

"סביבה לעולם אינה חשובה יותר מהביולוגיה. ביולוגיה מעורבת 100% בכל הווריאציות של מה שאנו חושבים, מה אנו מרגישים ואיך אנו מתנהגים". במילים פשוטות, כל התרחשות במציאות החיצונית שמשפיעה עלינו בדרך כלשהי נקלטת, מעובדת ובאה לידי ביטוי באמצעות המוח, מנגנון נתון קיים שמהווה את נקודת האפס שלנו. הכול עובד דרכו והמבנה שלו קובע אילו שינויים יכולים בכלל להתרחש ובאילו כיוונים.

"החשש מדטרמיניזם ביולוגי מניח במובלע שאנחנו בהכרח לא בסדר, שמצב תקין הוא כזה שיש לנו בידיים כוח לשנות את ההגדרות הביולוגיות ולעצב אותן לפי מה שנראה נכון בכל זמן נתון. אם זה אכן היה המצב, האבולוציה עצמה הייתה קורסת".

היכולת של הסביבה להשפיע עלינו מובנית בהגדרות של הביולוגיה, ואך ורק בהן. כך ש'אנחנו' תמיד נהיה גרסה מסוימת של 'אנחנו'. אם שינוי קרה, זה מפני שמלכתחילה הוא היה אפשרי. זה לא שאנו יכולים להשתמש בסביבה כמקפצה לשאיפות האישיותיות שלנו. למשל, מדגים ג'ונסון, "מחקרי היקשרות מראים […] כי השפעת הטיפול תלויה בטמפרמנט הביולוגי של הילד. חלק מהילדים הם בעלי חוסן בטמפרמנט כך שהורות גרועה גורמת לאפקט שלילי מועט. חלק מהילדים כה רגישים טמפרמנטלית שהם גדלים להיות בוגרים רגישים ביותר גם בחיק ההורות הטובה ביותר".

אפילו בקרב תאומים זהים קיימת שונות גנטית שמשפיעה על התכונות, כך שבין בני אדם נטולי קרבה השונות הגנטית מסבירה כנראה הרבה יותר מהשונות הסביבתית. מה גם, הוא מוסיף, שאין בידינו מידע מחקרי לגבי אילו חלקים או נסיבות בסביבה משפיעים על איזו תכונה, בין היתר מכיוון שמאוד קשה לתרגם את הקונספט של סביבה לנתון מדיד שיהיה בקורלציה עם שינוי אפיגנטי (בטח כשמדובר בשילוב אלפי גנים).

ברוח הפילוסופית של הדברים, ג'ונסון מסביר כי פעמים רבות הטעויות בהבנת אופן פעולת הביולוגיה ומידת ההשפעה הסביבתית עלינו נובעות מעמדה של תקווה. דטרמיניזם ביולוגי יכול להוביל בקלות למסקנה שאין משמעות לחיים. אם זה מה שיש, מה הטעם לעשות משהו בכלל. אבל לדבריו אלה אינם פני הדברים. הביולוגיה שלנו מאוד גמישה, הבלבול נוגע למקור. לא שינויים חיצוניים שנמצאים לכאורה תחת שליטתנו הם שקובעים מי נהיה. לפעמים השינויים הם פונקציה של זמן, כמו במקרה של מוחצנות שפשוט יורדת מטבעה עם השנים. גם אם אנו לא יכולים לראות את ההבדלים בעין, קל וחומר לשלוט בהם, "המערכות הביולוגיות שלנו נמצאות במצב עקבי של זרימה ושינוי".

האם אנו עוצרים לשאול לשם מה נחוץ שינוי?

אבל אולי יותר עמוק מכך – ג'ונסון מעלה את הרעיון שלפיו החשש מדטרמיניזם ביולוגי מניח במובלע שאנחנו בהכרח לא בסדר, שמצב תקין הוא כזה שיש לנו בידיים כוח לשנות את ההגדרות הביולוגיות ולעצב אותן לפי מה שנראה נכון בכל זמן נתון. אם זה אכן היה המצב, האבולוציה עצמה הייתה קורסת.

יש משהו מאוד מנחם ומעורר תקווה בהנחה שאנו יכולים להשתחרר מהמסמרים הגנטיים שמקבעים אותנו לאותן נטיות והתנהגויות. אבל אנחנו יצורים הרבה יותר מורכבים מכדי שתמרון גנטי ישיר ומובהק יהיה חלק מהרפרטואר היומיומי שלנו. היכולת להשפיע על הגנים ברמה האישית די מוגבלת. כל הבעיה נפתרת כשמטילים ספק בהנחה הסמויה המסתתרת מתחת לשאיפה להשתחרר מהגנים שלנו – ההנחה שהם פועלים נגדנו וחותרים תחת ההצלחה שלנו. הגנים שלנו אחראיים גם להצלחות וליתרונות שלנו: לדבקות שלנו במטרה, ליכולת שלנו לקרוא אנשים, לנחמדות שלנו ולנטייה להצחיק. אם המדע מראה שאנחנו לא יכולים לבודד גנים ושהפעילות שלהם מורכבת מאוד, שינוי שלהם – גם אם היה מעשי – יכול להיות שהיה לוקח מאיתנו משהו בתמורה. היינו משלמים מחיר במקום אחר שאפילו איננו מודעים אליו.

כשמסתכלים על עצמנו כמכלול מורכב ומסובך כל-כך, אפשר להירגע קצת לגבי הנטיות וההתנהגות שלנו. כמה שלא נשבור את הראש כדי לעצב את עצמנו, אנחנו יכולים לעשות זאת רק במסגרת עצמנו. וכך, דווקא השלמה עם נתוני הבסיס שלנו היא תנאי מקדים לניסיון מעשי כלשהו לשנות משהו בחיינו.

תמונת כותרת: Alexandr Kharlov / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

העולם המוזר של שכפול אנושי – האם תיתכן יצירת עותק זהה שלנו במעבדה, או ביקום מקביל?

מה הסיכוי שנולדתם בדיוק מי שאתם? חישוב מתמטי יותיר אתכם פעורי פה

גבולות החיים הולכים ומיטשטשים – מדענים גילו גנים שמופעלים אחרי המוות

עוד מרדיו מהות החיים:

ד"ר ליאת יקיר, מומחית לגנטיקה מולקולרית, על עולם הזוגיות בעידן הטכנולוגיה