מדוע אנשים מתמוגגים מגבינות עובש, אך ירק מעופש מצית בהם בחילה? כיצד ייתכן שאנשים נמשכים לסרטי אימה אבל פגיעות גוף מעוררות בהם חלחלה? בחקר הרגשות האנושיים נדחקה תחושת הגועל אל קרן הפינה. ואולם, המעטים שכן הוציאו אותה אל האור גילו כי לא פעם אנו נמשכים לגועל. מה מסביר משיכה פרדוקסלית זו?

לאורך חופו של הים השחור גדל צמח הרודודנדרון. הדבורים שבאזור מפיקות ממנו דבש שזכה לכינוי "דבש השיגעון". בשנת 401 לפני הספירה, מספרת דברה בלום ב-Lapham's Quarterly, למד הצבא האתונאי של קסנופון על בשרו מה מקור השם, ושמא היה למקור השם בעצמו.

כך או כך, לאחר פלישה כושלת בפרס חזר הצבא דרך פונטוס, מממלכה ששכנה במה שכיום הוא אזור גיאורגיה-טורקיה. מוכה ומורעב, הצבא עט על המכוורות המקומיות. "בתום היום, משלחת הפשיטה הפכה משותקת. הם היו כמו אנשים 'שיכורים ביותר' כתב קסנופון, שצבאו סבל מבחילות, אי יכולת ללכת ישר ולתרגיה". על-פי ויקיפדיה, תופעות לוואי ידועות נוספות של הדבש המקומי הן הזיות.

טעמו של הדבש אומנם נהדר, אך השפעתו על מערכת העצבים הרסנית: פרחי הצמח שממנו הוא מופק מכילים רעלנים. בלום מוסיפה כי מאות ספורות מאוחר יותר איבד צבא רומי 3 פלוגות בקרב באותו אזור בעקבות הרעלת דבש.

למה אנחנו מספרים את הסיפור הזה? הרי דבש, באופן מסורתי, נתפס כדבר טוב, רצוי, מבורך. ההיפך מגועל. וזו בדיוק הנקודה: "דבש השיגעון" הוא סדק – אחד מני רבים – בתיאוריה הפופולרית לגבי תחושת גועל.

איזה חלק של הביצה אתם זורקים לפח?

היגעלות מציבה בפנינו פרדוקס. אם אנו נגעלים ממשהו, באופן מובנה אנו רוצים להימנע ולהתרחק ממנו. חרקים, רקב, פסולת וכן הלאה מסמלים עבורנו סכנה קיומית בהיותם מקור למחלות. עד כאן פשוט. אבל מה קורה כשאנו מגלים מקרים של משיכה לדברים מגעילים, מה שאפשר לכנות 'סינדרום התאונה'? אנחנו לא רוצים להסתכל על דברים מגעילים וקשים, אבל מוצאים עצמנו כמו מהופנטים אליהם בכוח מאגי, משוללי יכולת להסיט את המבט.

עיקרון נוסף שממחיש את הפרדוקס הוא וריאציות תרבויות בהגדרה של גועל. מאכלים הם דוגמה טובה. מה שנחשב במזרח מעדן עלול להביא לסגירת מסעדה במערב בגין הפרת תקנות תברואה. הומור בתי שימוש הוא דוגמה נוספת. אפילו ביצה פשוטה עלולה להפוך לנקודת מחלוקת בדבר שאט נפש: אחוז מהאוכלוסייה לא יכול לשאת את טעם החלמון, ועבור אחוז אחר המרקם של החלבון נוצר במעבדה מיוחדת בשאול.

ההסבר המקובל למשיכה לגועל הוא התנסות בסביבה בטוחה ומבוקרת. כמו הומור שחור, הולכת התיאוריה, זה מאפשר לנו לעבד חלקים קשים של החיים בצורה מוגנת. גועל מזהיר אותנו לגבי מחלות ולכן כדי ללמוד את המנגנון אנו נמשכים אל הדברים בצורה המעודנת שלהם, כמו נגיף מומת שבא לעורר את מערכת החיסון.

"אם בתרבות מסוימת חגב צלוי הוא מאכל לגיטימי, הרי שלא מדובר בגועל ואין פה שום התנסות מבוקרת. ההתנסות המבוקרת במזון 'מגעיל' רלוונטית לסט די צר של מאכלים, כמו גבינות כחולות".

עבור רבים ההסבר הזה לא מכסה את כל קשת חוויית הגועל. ראשית, אם בתרבות מסוימת חגב צלוי הוא מאכל לגיטימי, הרי שלא מדובר בגועל ואין פה שום התנסות מבוקרת. ההתנסות המבוקרת במזון 'מגעיל' רלוונטית לסט די צר של מאכלים, כמו גבינות כחולות שבהן עוד ניגע בהמשך. שנית, לא כל מזון שמהווה סכנה מגעיל אותנו. לצד "דבש השיגעון" בלום מזכירה כי רגולציה של רכיבי מזון החלה רק בסוף המאה ה-19, תחילת 20. עד אז רעלנים הוכנסו ללא כל פיקוח למזון מעובד. במקרה של ממתקים, למשל, אנשים אכלו, נהנו והורעלו. תחושת הגועל לא הגנה עליהם והקורלציה בין סיכון וגועל הייתה אפס.

אבל זה לא מסתכם בזאת. מרקו אלטמירנו מציג ב-Nautilus נקודות מבט אלטרנטיביות על גועל הפוערות סדקים נוספים בהנחת 'מנגנון הבטיחות'. פרופסור לפסיכולוגיה נינה סטורמינגר מאוניברסיטת פנסילבניה, למשל, "מעדיפה לגשת לגועל לא כהרחבה ישירה של תגובת מערכת החיסון לחומרים מזיקים, אלא כ'ערפילית פסיכולוגית, נטולת גבולות ברורים, מבנה פנימי נבדל או מרכז כובד יחידי'".

חלק גדול מעולם התוכן של גועל נוגע למזון, וביחס לכך סטורמינגר טוענת כי לא מדובר בתחושה שנולדה רק כתגובה לסלידה ממזונות מסוכנים, אלא בביטוי מורכב יותר לצורך שלנו לאזן בין התנסויות חדשות באוכל ובין הסכנה שקיימת בהתנסויות כאלה.

מה יותר קשה לעיכול, הצהבהב הקמחי או הלבנבן החלקלק? צילום: Brent Hofacker / shutterstock

אנחנו לומדים להיגעל על בסיס ניסיון אישי והקשר תרבותי

לראיה מציג אלטמירנו את התנהגותם של פעוטות. אילו גועל היה מנגנון הישרדות ותו לא, ראוי היה להניח שעוללים – עם מערכת החיסון הדי פרוצה שלהם – יימנעו כליל מטעימות של דברים מבשרי מחלות. בפועל, הסיפורים על מה שפעוטות מכניסים לפיהם יכולים בקלות להפוך את מעיו של אדם בוגר. אז אולי זה נועד לחשוף אותם, במטרה ללמד את מערכת החיסון? על כך כותב אלטרמינו כי המקור העיקרי לאילוף מערכת החיסון בקרב ילדים הוא פתוגנים בלתי נראים הנישאים באוויר ובמים.

וכבר הזכרנו את העובדה שאנשים שונים נגעלים ממאכלים שונים, ובכלל מדברים שונים; "לא נראה שקיימים אובייקטים מגעילים באופן אוניברסלי", כותב אלטמירנו.

לכן חלק מהחוקרים הגיעו למסקנה כי סלידה נרכשת חברתית. נקודת מבט אלטרנטיבית זו עשויה להסביר את המעבר הלא ברור מרתיעה מטעמים, ריחות ומראות שעלולים לבשר על סיכון בריאותי, לרתיעה מהתנהגויות חברתיות. אנשים חולים שמרתיעים אותנו עדיין יושבים בקטגוריית מערכת החיסון, אלא שאנחנו נרתעים גם מ"אנשים שנראים חולים חברתית, שמאיימים על המנהגים והמוסר שלנו". זה נאמר כמובן כתופעה קיימת, לא כדרך הרצויה לנהוג.

"אילו גועל היה מנגנון הישרדות ותו לא, ראוי היה להניח שעוללים – עם מערכת החיסון הדי פרוצה שלהם – יימנעו כליל מטעימות של דברים מבשרי מחלות. בפועל, הסיפורים על מה שפעוטות מכניסים לפיהם יכולים בקלות להפוך את מעיו של אדם בוגר".

המעבר הנונשלנטי בין אוכל, לאנשים, לתופעות, מלמד למה מתכוונת סטורמינגר כשהיא אומרת "ערפילית פסיכולוגית נטולת גבולות". אלטמירנו מסביר כי המאפיינים האמורפיים הללו של תחושת גועל גורמים לחלק מהחוקרים להאמין שהיא נושאת "חותמת יותר קוגניטיבית מאשר חושית". במילים אחרות, לפחות בחלק מהמקרים אנו לומדים לסלוד מדברים מסוימים דרך הסביבה החברתית. וגם אז, יש בינינו מי שנמשכים למקור הסלידה, גם לאחר שהונח ככזה.

'יפה' יכול להכיל גם רכיבים של 'מגעיל'

הבה נעשה סדר. מצד אחד אנחנו נגעלים מדברים שטומנים בחובם סיכון בריאותי; מצד שני, גורמי סיכון בריאותי עשויים להיות בעלי טעם מושך (ע"ע דבש השיגעון); מצד שלישי אנחנו נמשכים לחוויות גועל; מצד רביעי זה תלוי תרבות ונלמד בצורה חברתית. אולי סיכום ביניים הוא תיאור הולם יותר מ'סדר'.

את החיבור בין ארבעת ההיבטים הללו, לצד היבטים נוספים שכנראה חמקו מאיתנו, אפשר לראות ביצירות אמנות גרוטסקיות כשל גויה ורובנס. בספרה Savoring Disgust: The Foul and the Fair in Aesthetics מנסה פרופסור לפילוסופיה קרולין קורסמייר לקשור את הקצוות הללו. ביקורת הספר שכתב דיוויד קלוני עוקבת אחר המהלך. טענתה המרכזית: גועל, בתנאים מסוימים, עשוי לשמש כתבלין אסתטי.

היא מתחילה בטענה שהדוחה לא חייב להיות החלק הדומיננטי של חוויה מסוימת, וכשהוא מופיע רק כרכיב אחד, הפונקציה שלו משתנה. זה בולט למשל במאכלים. גבינות כחולות ערבות לחיכם של רבים אך נושאות ריח חריף למדי. טעמן הכללי לא מפחית או משנה את חריפות הריח. אבל המערך כולו משנה את הקונטקסט של החוויה וטוען את הריח במשמעות קולינרית אסתטית. זה בדיוק ההיבט הקוגניטיבי שעליו דובר – גועל לא בהכרח מפעיל את החלקים הכי יצריים שלנו, אלא בא במגע גם עם תפקודי חשיבה גבוהים יותר. הריח והטעם נותרים בעינם; הרגש המתעורר, לעומת זאת, עובר שינוי.

"סטורן טורף את אחד מבניו", מאת גויה. הסצנה נוראית, אבל היא בין מוקדי המשיכה העיקריים של מוזיאון הפראדו, שדורג במקום ה-16 בעולם. קרדיט: Wikimedia

את ההיגיון הזה היא מוצאת גם באמנות. כמו שתבלין חזק מאוד יכול להדגיש טעמים אחרים בבישול, כך "השימושים האסתטיים בגועל […] יכולים לתמוך בפעולתם של רגשות אחרים". קלוני כותב כי "גויה ורובנס שניהם יצרו ציורים הופכי-בטן של סטורן טורף את אחד מילדיו. אבל המאפיינים הייחודיים של כל אחד ממקדים את הדמיון שלנו ומעוררים את הרהורינו בדרכים נבדלות". אחד יותר מעביר אווירה של טרגדיה יוונית רנסאנסית, ואילו האחר יוצר תחושה מקאברית אפלה המאפיינת את שלהי המאה ה-19. אותה סצנה מעוררת קבס זורקת אותנו לעולמות תוכן שונים בשל תמהיל אסתטי שונה.

ועדיין, חוויית הצפייה אינה דוחה אותנו. נושא הציורים נותר דוחה כשלעצמו, אבל מדובר ביצירות מהפופולריות בהיסטוריה. קורסמייר מאמינה כי הסיבה לכך היא שאנחנו מסתכלים על הנאה בצורה פשטנית וייתכן שגועל אסתטי מלמד אותנו משהו עמוק יותר לגביה. "הנאה אינה תחושה אחת, וצריך להימנע מהפיכתה למרכזית בהבנתנו חוויות אסתטיות", קלוני מפרש אותה. תחת זאת אפשר להביט על אסתטיקה כמתגמלת, אבל לא במובן השגור של המילה. "כאב והנאה", הוא ממשיך, "אינם, כפי שנהוג לחשוב, הפכים. כאב הוא תחושה, הנאה לא; כך שהשילוב ביניהם אינו חסר עקביות לוגית".

"גועל יכול להיות רכיב אסתטי חיובי תחת תנאים מסוימים. בתמהיל או בקומפוזיציה הנכונים הוא מדגיש רעיון מסוים, צובע רגש בניואנס קצת שונה. הוא מראה לנו ש'מושך' ו'יפה' אינם בהכרח מושגים חופפים".

לכן, היגיון אפשרי אחד שמציעה קורסמייר למשיכה לגועל הוא "ההזדמנות של אדם להראות במה הוא מסוגל לעמוד". היגיון נוסף שמאפשר להנאה וגועל לדור בכפיפה אחת הוא שגועל מסמל את המעבר בין חיים ומוות. הוא נמצא על קו התפר הקיומי שלנו, ולכן העיסוק בגועל הוא נגזרת של העיסוק בחיים ומוות. "המעבר הזה, כמובן, הוא בעל נגיעה אינטימית לכל אחד מאיתנו, ודוחה ומרתק בו זמנית".

זה לא מגעיל, זה פשוט אמיתי

מהטיעונים הללו אפשר כמעט להשתכנע שכולנו חובבי גועל מושבעים ורק מחכים להזדמנות להציף את הריאות בריחות ריקבון או במראות מורבידיים. זה לא מה שאומרת קורסמייר וגם לא היתר. היא מדגישה כי גועל יכול להיות רכיב אסתטי חיובי תחת תנאים מסוימים. בתמהיל או בקומפוזיציה הנכונים הוא מדגיש רעיון מסוים, צובע רגש בניואנס קצת שונה. הוא מראה לנו ש'מושך' ו'יפה' אינם בהכרח מושגים חופפים. היחסים בין גועל ובין יתר הרכיבים בציור, אוכל או כל חוויה אחרת, מכניסים היגיון בפרדוקס: מאכל יכול להיות דוחה בדרך מסוימת ומושך באחרת; אדם אחד יכול לייחס לחוויה מסוימת משמעות בלתי נסבלת ובשל ההיסטוריה הפרטית של אדם אחר האלמנט הדוחה הוא בדיוק מה שצריך כדי לפרוט על איזה מיתר עלום בנימי נפשו. ההבדל הוא בטעם, ואם להוסיף לכך, טעם הוא עניין נרכש.

קחו למשל סצנת ציד של אריות. צופה מסוים יראה בה אכזריות לשמה שאין מה ללמוד ממנה אלא על הברוטליות של הטבע. עבור צופה שני היא עשויה להוות פתח לשאלות על מוסר אוניברסלי; האומנם מותר האדם מן הבהמה? או על פתולוגיה: מה ההבדל בין מנגנוני ההרג של טורפים שונים ומדוע חלקם נקיים יותר או פחות. בסופו של דבר אלה תופעות שמתקיימות בעולם, כשם שקיים בו יופי במובן המקובל שלו. הגרוטסקה שבציד צובעת את היופי של הטבע בצבעים מציאותיים יותר, מוחשיים יותר. עבור חלק, ריאליזם הוא בעל ערך אסתטי ראשון במעלה.

למעשה, האריה הוא סמל מוצלח לדיכוטומיה הזו – יצור יפהפה שבכל רגע יכול לייצר מחזה מעורר בחילה. אולי כוחו של הגועל הוא בדיוק בכך, בתזכורת שהוא מספק לנו לגבי טבענו האמיתי.

חברי להקת Radiohead כתבו במילות השיר There There כי "כולנו תאונות שמחכות להתרחש". גועל אומנם אינו נושא השיר, אך אם נרשה לעצמנו היקש לוגי-ספרותי, אנחנו עצמנו מהווים את התגלמות המשיכה לגועל: גופנו, אסתטי מבחוץ, מעורר חלחלה מבפנים. הדוחה הוא חלק יסודי ובלתי נפרד מעצם הקיום שלנו.

תמונת כותרת: Igor Palamarchuk / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההבדל בין 'יפה' ל'נשגב' – וכיצד הוא מסביר את תחושת ההתמזגות עם הטבע והיקום

מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים

אבסורד ככל שזה יישמע, האבסורדיות שבקיום עוזרת לנו להגיע למשמעות

עוד מרדיו מהות החיים:

צלמת ובעלת הבלוג "מתכוניישן" על צילום אוכל ואסתטיקה יומיומית