כבר מזמן הבינה בהקטי שארמה כי השחייה במים פתוחים אינה רק ספורט עבורה. זהו מפגש עם הקולות הכי ראשוניים שלה ובו היא לומדת להכיר חלקים שונים בעצמה, כאלה שצצו אצלה רק בקור המקפיא של האוקיינוס או במהלך שעות ארוכות ובודדות של מאמץ גופני. בהרצאת TED היא מספרת על חוויותיה מלב הים. הכינו את המשקפות.

יש המון דרכים למסמס את המפגש עם עצמנו. אפשר למלא את זמן הערות שלנו בעבודה, במטלות בית, בטיפול בילדים ואפילו בהתנדבות. לעיתים, התוצאות כה חיוביות שאפילו לא נשים לב להיעדר המפגש ולהשלכות שלו. הבית מתוקתק, התשבחות לא מפסיקות להגיע מכל דרגי ההנהלה שלנו, לילדים אין על מה להתלונן ומועדון הקשישים השכונתי פורח.

אומנם בפעולות אלה בהחלט ניתן ללמוד על עצמנו דברים חדשים דרך העשייה, לבחון את התגובות שלנו ואת המחשבות שצפות בזמן הפעולה. אבל כפי שרובנו יודעים, יותר קל לעבוד על טייס אוטומטי: לכוון את הקשב החוצה ולהימנע מהמבט פנימה. ובאמת, ברוב המקרים לא פשוט להתמודד עם מה שמגלים כשמסתכלים לנפש ישר בעיניים.

ואולם, ישנן מספר סיטואציות שבהן כמעט ואין דרך להתחמק מהמגע האינטימי עם סך הרבדים של אישיותנו המורכבת. כמו חדר בריחה שאין לו סוף, רק הפוגות יזומות בין אימון לאימון, השחייה הספורטיבית הפכה להיות אחת מהן עבור בהקטי שארמה, שחיינית מים פתוחים מקצועית ושיאנית עולמית. בהרצאה שהעניקה על בימת TED היא מספרת על המתנה הגדולה שהעניק לה הספורט: הקשר עם עצמה. אין ספק שטעמו החזק של מלח הים על השפתיים והתנגדותם הבלתי פוסקת של הגלים הפראיים היוו נדבך משמעותי במיקוד הקשב שלה פנימה, אבל מסתמן שלא רק הסביבה המיוחדת היא שעשתה את העבודה. נראה שבשביל המתנה הזו אנחנו לא חייבים לשבור שיאי עולם במרחבים פרועים אלא רק לבלות מספיק זמן עם עצמנו.

הקול הפנימי מקבל במה

שחייה במים פתוחים היא ספורט מאוד בודד. המים ממלאים את האוזניים כך שבקושי ניתן לשמוע, והראות לקויה בהתחשב במצב רוחו של הים. "ביליתי שעות על גבי שעות בהתבוננות באוקיינוס שמתחתיי", מספרת שארמה, "ללא דבר שיארח לי חברה מלבד המחשבות שלי". ואכן, בארבע עיניים, כל פעם מול קול אחר מבין אלו הממלאים את הראש, הרגישה שארמה שבעודה שוחה היא נבחנת לא רק כשחיינית אלא גם כאדם חושב, מרגיש ובעל דמיון. היו קולות שקראו לה לוותר, היו קולות שטענו שהיא אינה טובה מספיק והיו גם קולות שאמרו "רק עוד חתירה אחת". בתוך בליל הרחשים העמומים מסביב לצד הצליל הפנימי של הנשימה שעוברת בגוף, שחייה הופכת אותנו מהר מאוד לקהל עבור המחשבות של עצמנו.

אם נשאל מורים למדיטציה הם כנראה יסבירו שאם נתבונן בשטף המחשבות שלנו מספיק זמן אנחנו עשויים לגלות שהמגוון שלהן רחב משחשבנו, שצדדים שלא זכרנו שיש בנו פתאום מביעים את קולם, ושחלק מהמחשבות האלו הן בכלל לא שלנו, אלא מעין רפרודוקציות לאמירות של אחרים שסיגלנו לעצמנו. "כשמבלים זמן רב כל-כך עם ספורט כלשהו", מסבירה שארמה, "הוא מפסיק להיות רק ספורט והופך למראה. והמראה הזו מראה לכם מי אתם באמת". כלומר, לשחייה יש פוטנציאל רב בכיוון אבל האמת היא שכל ספורט יחידים, לאורך זמן ואם נאפשר לו, יכול להפוך למראה שמשקפת לנו מי אנחנו וכמה אנחנו משתנים.

למי אנחנו נותנים להוביל?

דרך השחייה למדה שארמה להכיר צדדים שונים בעצמה, אחדים שאך הגיוני שיצופו ואחדים שלא ציפתה לפגוש כלל. בהתמודדויות מול תנאי קיצון, גילתה את החלק הלוחמני הבלתי מתפשר שבה: "כשחציתי את תעלת למאנש", היא מספרת, "לאחר 10 שעות שחייה נתקעתי במקום אחד למשך שעה וחצי בגלל הזרמים. שם פגשתי את האתלטית החזקה והמסורה שבי, זו שלא רצתה לאכזב". במרתון מים פתוחים שהתקיים בשוויץ, כשייצגה את הודו וזכתה במדליית הזהב הראשונה שלה, גילתה שיש בה חלק שמחובר מאוד למולדת, גאה ומתרגש לייצג אותה בכבוד. ולפעמים, כשחשה שהיא נהנית מטלטלת המים, היא נזכרת שהילדה ההרפתקנית שהייתה בעבר, זו שיודעת ליהנות ככה סתם עם עצמה, עדיין כאן.

"כשם שניתן לשהות לצד בני משפחתנו וניתן גם לבלות עימם זמן איכות קשוב ומקרב, כך נכון הדבר גם לגבי הקשר שלנו עם עצמנו. אנחנו שם, אבל האם אנחנו באמת איתנו?"

בשנת 2015 קבעה שארמה שיא עולמי בשחייה למרחק הגדול ביותר באוקיינוס הדרומי. 41 דקות לפני זה, כשקפצה למים הקפואים, גילתה שאומנם הכינה את גופה ואת מוחה לקור – אבל לא לצפיפות המים. "כל תנועה הרגישה כאילו אני זזה בתוך שמן. בחמש הדקות הראשונות עלה בראשי הרעיון המשתק – פשוט לוותר. כמה נחמד יהיה לשכוח מכל זה, לעלות על הסירה, להתקלח במים חמים או להתעטף בשמיכה מחממת?" היא מספרת. אבל יחד עם המחשבה הזו, הגיע גם קול חזק ועיקש שאמר "את יודעת שאת מסוגלת לעוד חתירה אחת".

נאחזת בקול המעודד שבתוכה, חתרה שארמה עוד פעם אחת. ועוד אחת אחריה. בהנפת הזרוע הרביעית זיהתה פינגווין קטן ששוחה מתחתיה ומלווה אותה. "רואה? הפינגווין מריע לך", אמר הקול הפנימי שלה. או לפחות אחד מהם. "הקול הזה, שליווה אותי לאורך כל המצבים הקשים, במשך כל השחיות שלי, לא היה מראה את עצמו אם לא הייתי מבלה זמן רב כל כך לבדי, ושמה לב לכל מחשבה ומחשבה שעברה במוחי", טוענת שארמה.

זמן עם עצמנו

אנחנו חולקים את המרחב החיצוני שלנו עם רבים אחרים, היא מסבירה "אבל יש אדם אחד שתמיד נמצא איתכם: אתם עצמכם". והאדם הזה אולי נמצא בכל רגע, אבל לא תמיד נוכחותו מורגשת. כשם שניתן לשהות לצד בני משפחתנו וניתן גם לבלות עימם זמן איכות קשוב ומקרב, כך נכון הדבר גם לגבי הקשר שלנו עם עצמנו. אנחנו שם, אבל האם אנחנו באמת איתנו? "אם אתם לא משקיעים בעצמכם ולא מפלסים דרך שמקרבת אתכם לעצמכם, שום כמות של 'הצלחה' בחיים לא יכולה לגרום לכם לאושר או לסיפוק ממושך", חותמת שארמה.

סיפורה של שארמה מזכיר לנו שרוב הזמן מהדהדים בתוכנו מספר קולות פנימיים בעת ובעונה אחת, שאנחנו יכולים להחזיק בשתי מחשבות סותרות יחד, ובעיקר שאנחנו יכולים לבחור למי מהן להקשיב. לא תמיד זה קל. לפעמים הקולות שברצוננו לשמוע כה חלשים ונחבאים לעומת אלו שמעכבים אותנו. אבל מדבריה עולה כי אם נתמיד בכך מספיק זמן, נלמד להכיר את משחקי הכוחות ולקשור קשרי ידידות עם אלו שמקדמים אותנו. וזה אפילו לא חייב להיות במאמץ. הפעילות הגופנית המתמשכת וההתמודדות עם האתגרים בהחלט מאיצות את התהליך, אך נשמע שהפן הכי משמעותי בחוויה של שארמה הוא הזמן שבילתה בגפה, מבודדת מהמציאות היומיומית, מכונסת בעולמה הפנימי. כנראה שגם הליכה שקטה או ישיבה דוממת, אם נתמיד בה, תוכל להוות עבורנו גשר לעצמנו.

תמונת כותרת: Sergey Uryadnikov / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

5 סיפורים מעוררי השראה על אישים שהתגברו על אתגרים עצומים, ומה אפשר ללמוד מהם

מהו מצב ה'סופר-פלואו' של המוח - ומה אפשר ללמוד מספורט אתגרי כדי להגיע אליו

קוראים תיגר על מערכת העצבים האוטונומית – מפקדת המשנה של האבולוציה

עוד מרדיו מהות החיים:

התבוננות ברוח ספורטיבית: כיצד ניתן לנתב את הספורט גם לתחומים חיוביים וחברתיים?