הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: בואו נעזור לאחרים לעזור לנו


פנייה לעזרה נתפסת פעמים רבות כחולשה, ולכן כרוכה באומץ. אבל מה קורה כאשר קשה לנו לקבל סיוע מאחרים? רגע מרגש בגן הילדים מראה לנו איך לפעמים דווקא בקשת עזרה יכולה להיות מתנה רבת משמעות ומלאת נתינה לאחר, ולהקל על חיינו הבוגרים ברגעי משבר.


ירדן להבי | 21 בינואר, 2021

"שנזכה להיות תמיד בצד הנותן", אנו נוהגים לאחל פעמים רבות אחד לשני. ואכן, קל לנו לזהות את ערכה של הנתינה: מגיל קטן מחנכים אותנו לעזור, להתנדב ולתרום לאחרים. אלו נתפסים כמעשים של אצילות, גדלות נפש ואף כמצווה.

הצד המקבל, לעומת זאת, זוהר הרבה פחות. קשה להרגיש נזקק, ולפעמים קשה עוד יותר להודות בכך בפני אחרים. לעיתים התחושות המתלוות לכך – כמו בושה או כישלון – קשות כל-כך עד שאנחנו נמנעים מלבקש עזרה למרות המחיר הכבד שנשלם אם לא נקבל אותה.

ואולם, נראה שילדים חופשיים יותר מתבניות המחשבה האלו. הם מודעים היטב למגבלותיהם, אינם מהססים לבקש עזרה, ומוקירים אותה בטבעיות כשזו מגיעה. אך ככל שאנו מתבגרים הנטייה הזו הולכת ונעלמת. לעיתים אנו הופכים כה שקועים בנתינה לאחרים עד שאנו עשויים לשכוח איך לבקש עזרה עבור עצמנו.  

כזה בדיוק היה המקרה של יא-יון קים, עובדת עמותת התנדבות וגננת לשעבר. היא עמדה בפני משבר חיים שאיים לסחרר אותה מטה. אך למזלה, בזכות שיעור שהעניק לה ילד בגן שבו לימדה, הצליחה להכיר גם בכוח של הפנייה לעזרה כנתינה בפני עצמה, ולהחזיר לחייה את השליטה. את השיעור שלמדה היא משתפת מעל בימת TED.

לצלוח את מבחן האמון

כל מי ששהה מספיק זמן בחברת ילדים קטנים מכיר כנראה את הרגע שבו אחד מהם נופל או מקבל מכה ומתחיל למרר בבכי. אולם חדי העין שביננו ודאי שמו לב לתופעה מעניינת. לרוב, ילדים דווקא אינם מתחילים לבכות מייד לאחר הנפילה. בהתחלה הם קצת המומים ומנסים להבין מה קרה. לאחר מכן הם מתחילים במהירות לסקור את סביבתם כדי לראות אם יש באזור מבוגר שחזה באירוע. אם יש בנמצא אדם שעליו הם סומכים שביכולתו לנחם ולסייע להם, הם צדים את מבטו וברגע שעיניהם נפגשות - רק אז נפרץ הסכר לים של דמעות. ומה אם אין בנמצא אדם כזה? רוב הסיכויים שימשיכו בעניינם כרגיל.

גם קים הבחינה בתופעה הזו בימיה הראשונים כגננת, וקיוותה להוות עבור הילדים מקור לנחמה. "כששמתי לב לזה, כל-כך רציתי שזה יקרה גם איתי", היא מספרת. "כי עבורי, המשמעות היא שרכשתי את אמונו של ילד והוכחתי לו שאני מסוגלת לעזור לו בכל דבר. שנהייתי הגיבורה שלו. במשך שבועות צפיתי בילדים כשהם רצים אל מורים אחרים בדמעות, וצפיתי בקנאה. הו, כמה שקינאתי! כמובן שלא רציתי שהילדים ימעדו, אבל כל-כך כמהתי לקבל את החותמת שאכן הצלחתי לרכוש את אמונו של ילד, ואני האדם שאליו הוא יפנה לעזרה".

הרגע המיוחל הזה אכן הגיע לבסוף, אבל דווקא מהכיוון הכי בלתי צפוי. 'סאם', שם בדוי שנתנה קים לאחד הילדים בגן לצורך הסיפור, היה הילד הכי בוגר ועצמאי בכיתה. קשה היה להאמין שהוא רק בן 5: הוא היה שוטף את קופסת האוכל שלו בסיום הארוחה, מחליף לעצמו בגדים במהלך היום אם היה בכך צורך, קושר לבדו את שרוכי נעליו ואף את אלו של חבריו. הוא היה הכתובת לחבריו כאשר היו זקוקים לעזרה – אך הוא מעולם לא ביקש אותה עבור עצמו. יתרה מכך, הוא אף הדף בציניות חיבוקים וגילויי חיבה מצד הצוות למרות שהיה ניכר עמוק בפנים כי הוא משתוקק לקבל חיבוק, ועמד בסבלנות לתורו כדי לקבל אותו בבוקר מידי הגננות. 

ואז, יום אחד, זה קרה. בזמן ההפסקה כשהילדים שיחקו, שמעה קים את אחד הילדים צועק: "המורה, המורה, סאם נפל!" היא ניגשה לבדוק מה קרה ואז ראתה את סאם. "הוא עמד שם, מבולבל למדי, כאילו מנסה לפתור תרגיל חשבון מסובך. הוא הביט בי, עינינו נפגשו, ואז זה קרה. השפה התחתונה שלו החלה לרעוד ועיניו הקטנטנות התמלאו בדמעות. הוא פרץ בבכי ורץ אליי, וזה היה מרהיב. לעולם לא אשכח את הרגע הזה. הוא נתן לי לחבק אותו עד שיירגע".

באה לחזק ויצאה מחוזקת

קים ממשיכה ומספרת שהרגע הזה חולל בה שינוי עמוק. באופן אירוני כאשר העניקה עזרה לסאם, היא הרגישה כאילו היא עצמה זו שקיבלה ממנו זכות גדולה: "קשה להסביר את התחושה הזו במילים. אומנם היה לי קל לחשוב שכשמישהו מגיע אליי בעודו פגיע ונזקק לעזרתי, הוא שם את הכוח בידיים שלי, אבל באותם רגעים זה היה בדיוק ההיפך, והכוח לחלוטין עבר אליו".

קים אז הבינה את העוצמה שיש בפנייה לעזרה. זוהי בעצם הענקת הזכות למישהו לעשות משהו טוב עבורנו. וככל שהפנייה מגיעה ממקום פגיע יותר, כך הזכות המוענקת גדולה יותר. 

"פנייה לעזרה הי בעצם הענקת הזכות למישהו לעשות משהו טוב עבורנו. וככל שהפנייה מגיעה ממקום פגיע יותר, כך הזכות המוענקת גדולה יותר".

השנים חלפו וקים לקחה את התשוקה שלה לעזרה גם לתחומים נוספים. היא הגיעה לתפקיד חדש בעמותה לניהול פרויקטים, שבו חלק ניכר מזמנה הוקדש לסיוע למתנדבים בארגון. מתוך הרצון להוכיח את עצמה ולסייע בארגון ככל הניתן, היא שכחה להציב לעצמה גבולות ונשאבה אט אט עמוק יותר אל תוך העבודה.

היא החלה לדרוש מעצמה יותר ויותר, כשהיא תולה את הערך העצמי שלה בביצועיה בעבודה. היא מספרת שכדי להרגיש ראויה בעיני עצמה, החליטה שעליה להיות כל הזמן עסוקה ולהצליח תמיד בתפקידה. המשמעות היא שלקחה על עצמה הרבה מעבר למה שיכלה להתמודד עימו. "מתכון בדוק לאסון", לדבריה. מנגנון ההכחשה שלה התחיל לעבוד שעות נוספות, ואת תחושת הכישלון ניסתה לדחוק הצידה עם הסחות דעת כמו שתייה אלכוהול. "הייתי כל-כך עסוקה בלעזור ובלהיות עצמאית וגם בלהיות 'סאם' מוצלח, ששכחתי איך מבקשים עזרה כשזקוקים לה", היא מספרת.

כל קבלת עזרה היא למעשה נתינה 

המצב הלך והתדרדר עד שהגיע למה שהיא מתארת כנקודת השפל של תקופה זו בחייה. יום אחד, בעודה תחת השפעת אלכוהול, קיבלה קריאת השכמה שהרגישה יותר כמו סטירה מצלצלת: "בדיוק כמו סאם בפינת המשחקים, מעדתי ונפלתי", מספרת קים בכאב. "איבדתי את ההכרה והתעוררתי בעודי שרועה מעל שברי זכוכית ועם חתך גדול ברגל, עיניים נפוחות מבכי וקול כל כך צרוד שהעיד על כך שכנראה ייללתי בקולי קולות. אני לא ממש זוכרת מה בדיוק קרה, אבל אני זוכרת שהרגשתי מתוסכלת, עצובה ומפוחדת". 

כשהתעשתה והבינה מה אירע, קים מספרת שהייתה בהלם. לראשונה הבינה שהיא שרויה בבעיה גדולה. אך למרות שראתה כי היא זקוקה לעזרה – נפשית ומעשית – לא חשבה לרגע לבקש אותה מאחרים. עד כדי כך הייתה שבויה ברצונה לפתור את בעיותיה בעצמה, שהרגישה שאם לא תצליח לתקן את המצב לבדה היא תחוש כישלון ואכזבה גדולים עוד יותר. "הייתי מוקפת בהרבה אנשים שאכפת להם ושרצו לעזור", היא מספרת, "אבל פשוט לא הצלחתי לראות אותם".

קים הייתה כל-כך עקשנית ומכונסת בעצמה, עד שהיא מתארת כיצד לבסוף אחרים היו ממש צריכים לתפוס אותה בכתפיים, לגרום לה להודות שהיא לא מסוגלת להתמודד עם העומס והקושי לבד, ולקבל את רשותה לעזור לה.

את הרגע הזה מתארת קים כהארה נוספת שבה התרחשה "גרסת המבוגרים שלי למפגש עיניים בין תלמיד למורה". ברגע שהסכימה לקבל עזרה, מייד עלו בה ניצנים של תקווה והחלה לחזור אליה תחושת השליטה. מכאן כבר התקצרה הדרך חזרה למסלולם התקין של חייה.

היא מספרת כיצד זכתה לתזכורת לשיעור שלימד אותה סאם על אודות פנייה לעזרה, אך הפעם חוותה אותו מן הצד המבקש: אם כשמגישים עזרה מרגישים הנאה, סיפוק והעצמה, הרי שלהעניק למישהו אחר את ההזדמנות להרגיש כך היא מתנה בפני עצמה. 

השקפה מרעננת זו, לפיה כל קבלה היא למעשה גם נתינה, עשויה להקל עלינו לפנות לעזרה ברגעים של קושי ואף להעצים אותנו. אז האם באמת כדאי לאחל לעצמנו "שתמיד נהיה בצד הנותן"? נראה שעל-פי גישה זו לפחות, כך או כך זה יתגשם.

תמונת כותרת: Matthew Waring on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הכישרון להיות תלותי – כיצד הישענות על אחרים יכולה להוביל דווקא לשחרור

ההרצאה השבועית של TED: בקשת עזרה נבונה ומדויקת מעודדת מענה חיובי ואפקטיבי

מהי נדיבות כלפי עצמנו, ומדוע היא חיונית לעולם לא פחות מנדיבות כלפי אחרים

עוד מרדיו מהות החיים:

תחושת בטן:  "אושר" – מערכת כלכלה שיתופית לעזרה הדדית