מדענים הצליחו לבנות מערכת ממוחשבת להעברת מחשבות ממוח למוח, ללא כל סוג של תקשורת ישירה. אף על פי שהטכנולוגיה בחיתוליה, התודעה שלנו צועדת במרץ לכיוון דיגיטלי, ולא רק בתקשורת. בתפקודי מוח אחרים, כמו זיכרון, אנחנו למעשה כבר די עמוק במרחב הווירטואלי. מה המשמעויות של כך?

קריאת מחשבות ותקשורת טלפתית עשו בשנים האחרונות קפיצה מרהיבה מעולם הפרפסיכולוגיה אל חזית הטכנולוגיה והמדע. ההגדרה הקלסית של תקשורת על-חושית כמובן לא על הפרק, אבל התוצאה דומה להפליא. הטכנולוגיה המאפשרת להעביר מחשבות ממוח אחד למוח אחר כבר קיימת. ללא צורך בשפה, קרבה או קשר עין. באופן עקרוני, אם ברשותנו הציוד המתאים אנו יכולים לשבת בבית ולשלוח מחשבה למוח של חבר השוהה בביתו.

מדובר עדיין במחשבות פשוטות מאוד, ברמה בינארית של כן ולא. ואולם, מדענים חוזים כי היכולות ילכו וישתכללו עם הזמן. העברת מחשבות בתיווך דיגיטלי היא חלק ממגמה רחבה יותר של היתוך הביולוגי והדיגיטלי, כפי שטוענת אליס הו, עיתונאית NPR שהשתתפה בניסוי העברת מחשבות דיגיטלית באוניברסיטת וושינגטון. "בשנים האחרונות הממציאים והיזמים הבולטים בעולם החלו פרויקטים לפענוח המוח ולהרחבת האינטליגנציה האנושית בדרכים שדורות קודמים לא חלמו עליהן", היא כותבת.

חלקים מהתודעה שלנו כבר מאוחסנים על שרתים

אכן, ספק רב אם דורות קודמים שיערו בנפשם כי יוכלו לשלוח לאדם מסרים ויזואליים שרק הוא מסוגל לראות, ולעשות זאת מחדר אחר. זוהי תמצית ניסוי הטטריס שבו השתתפה הו, בהובלת פרופסור למדעי המחשב ראג'ש ראו מאוניברסיטת וושינגטון. בניסוי השתתפו שלושה שחקנים. הראשון הוא השחקן הראשי ועליו לבחור אם לסובב או לא את הצורה שיורדת כדי לבטל שורה, ושתי הנוספות יושבות בשני חדרים נפרדים ושולחות לו הוראות. הקאטצ' הוא שהשחקן הראשון לא יכול לראות את השורה והאם הצורה מתאימה לה או לא – עליו להסתמך על הוראות משתי השחקניות האחרות שכן רואות את השורה.

ראשיהם של כל השחקנים מחוברים לאלקטרודות שקוראות את הפעילות החשמלית במוחם. הם ניצבים מול מסך שבצדיו שתי נורות: הימנית מסמלת 'לא' והשמאלית מסמלת 'כן'. כאשר אחת השחקניות מביטה בנורה כלשהי, המחשב קולט את תשובתה ומעביר אותה למוחו של השחקן הראשי באמצעות פעימה אלקטרומגנטית. זו מגיעה ממתקן הממוקם מאחורי ראשו היישר אל קליפת הראייה, החלק במוח שאחראי לפענוח אותות ויזואליים. השחקן חווה את התשובות שלהן כזוהר בשדה הראייה. בווידיאו שצילמה ניתן לראות כיצד שתי התשובות מגיעות אליו בנפרד.

העתקת המחשבות שלנו ל-0 ו-1 היא ככל הנראה התחום הסקסי ביותר, אך הפחות מפותח בכל הקשור להעברת התודעה אל המרחב הווירטואלי. בתחומים אחרים המוח שלנו עושה האצלת סמכויות לשרתי מחשב כבר שנים. ד"ר בנג'מין קרטיס, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת נוטינגהם, טוען במגזין The Conversation כי השימוש שאנו עושים בטכנולוגיה דיגיטלית, בפרט בשירותים כמו גוגל, "משנה את עצם המבנה הארכיטקטוני של הקוגניציה שלנו, וכתוצאה המוחות שלנו יצאו אל מרחב הסייבר". לדבריו, זה השינוי הפסיכולוגי הגדול והמהיר ביותר שחווה האדם אי פעם, והוא לא בטוח שהמוח האנושי יהיה מסוגל לעמוד בו.

הפוטנציאל הגלום במיזוג הנוירולוגיה שלנו עם קיבולת דיגיטלית הוא בלתי נתפס, מילולית. אחד התרחישים המדוברים הוא היכולת לפתור את כל בעיות האנושות באמצעות מיליארדי מוחות שמחוברים לאותה רשת נוירולוגית. גם היתרונות היומיומיים של העולם הדיגיטלי, שאנו כבר לוקחים כמובנים מאליהם, הם לא עניין של מה בכך. נסו לנהוג חודש בלי תוכנת ניווט, או להתנהל בלי גוגל. אבל קרטיס מאמין שהמחיר שייגבה מהתודעה שלנו ילך ויתעצם ככל שהיא תתמזג יותר במרחב הדיגיטלי. "אנו מוותרים על עוד ועוד מהמרחב הקוגניטיבי האישי שלנו […] וכך נשחקות הפרטיות המנטלית והיכולת שלנו לחשוב בצורה חופשית".

אליס הו, שעל אף התלהבותה מהצלחת הניסוי, לא טומנת ראשה באדמה. היא מבקשת מפרופסור ראו לתאר תרחישים עתידיים שעשויים להתפתח כתוצאה מהשינויים באופן הפעולה של המוח. לצד תרחישים מדהימים כמו היכולת להוריד למוח סט כישורים, הוא מציג גם את הצד האפל של תודעה מחוברת לרשת. למשל ציתות למחשבות, שתילת וירוסים או הפעלה מרחוק. קרטיס מאמין כי במובן מסוים אנחנו כבר שם. גוגל לא רק אומר לנו איך לעשות דברים, הוא גם מציע לנו דברים לעשות בהתבסס על איך שהוא קורא אותנו.

שמירה על פרטיות המחשבות בעידן התודעה הדיגיטלית

כפילוסוף, מעניינת אותו גם המשמעות העמוקה של השינויים שעוברים עלינו. הוא מציג שאלה שהעלו שניים מהפילוסופים הבולטים בחקר התודעה, אנדי קלארק ודייויד צ'אלמרס: "היכן התודעה נגמרת ושאר העולם מתחיל?" השניים, הוא מסביר, העלו את הטענה "שכאשר אנו משלבים דברים מהסביבה החיצונית אל תהליכי החשיבה שלנו, הדברים החיצוניים הללו משחקים אותו תפקיד קוגניטיבי שמשחק המוח. כתוצאה, הם חלק מהתודעה שלנו בדיוק כמו נוירונים וסינפסות".

המשמעות היא שהתפיסה האנטומית של המוח הולכת ומאבדת מהרלוונטיות שלה. זה כבר לא איבר ביולוגי השמור בתוך קופסה גרמית שמנהל מערכת מבודדת. למעשה, על פי התיאוריה של קלארק וצ'למרס, אולי הוא מעולם לא היה כזה. אפשר לחשוב על זה כך: כשם שפגיעה פיזית במוח יכולה לגרום לאובדן זיכרון, כך גם פגיעה בטלפון או בנכסים דיגיטליים אחרים יכולה לפגוע בזיכרון, כמו למשל רשימת אנשי הקשר בטלפון שלנו שתאבד לגמרי אף על פי שמוחנו יישאר ללא פגע. "המוח שלנו שוכן בחלקו על שרתי גוגל, הלכה למעשה", טוען קרטיס. לדבריו, זו אחת הסיבות לקושי שלנו להיפרד מהטלפון. עבור האדם המודרני זה כמו לוותר על חלק במוח שלו. הוא לא מסתכל על כך בצורה חיובית וחושב שאם למי מאיתנו חשובה הפרטיות המנטלית שלו, עלינו ללמוד לדרוש מחדש בעלות על התודעה.

קשה לשער את קצב ההתפתחויות ופריצות הדרך בתחום הביו-דיגיטציה. אבל את נקודת האל-חזור ללא ספק עברנו. הסבירות שכולם פתאום יאמרו – אה, נכון! יניחו את הטלפון, ויסגרו את חשבון גוגל, שואפת לאפס. ובכלל, לא מן הנמנע שאנשים ילמדו לחיות בשלום עם העובדה שהמחשבות שלהם קצת יותר ציבוריות. פייסבוק ואינסטגרם עושות עבודה נהדרת בהכשרת הקרקע לקראת מציאות כזו, כאשר כל פוסט שאנו מרגישים דחף בלתי נשלט לשתף אינו אלא מחשבה שהפכה בן רגע לנחלת הכלל. כנראה זה עניין של אישיות. אנשים שאוהבים את הפרטיות שלהם מאז ומעולם שמרו עליה במחיר מסוים. ייתכן שהעוצמה תשתנה, אבל לא בטוח שגם הנטייה האישית. האם ייתכן שבמרוצת השנים יתפצלו בני האדם לשני סוגים – בעלי תודעה מחוברת ובעלי תודעה פרטית?

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההרצאה השבועית של TED: כיצד ייראה העולם כשלטכנולוגיה יהיה שיקול דעת?

איזו גישה אתם נוקטים להפחתת שימוש בסמארטפון – רגע, בכלל יש לכם אחת?

בין קן נמלים לרשת הקוסמית – מדענים חושפים את מסתרי המוח במקומות משונים

עוד מרדיו מהות החיים:

תחושת בטן: זהר צמח וילסון מארח את גיא בן צבי לשעה שמנפצת מיתוסים על השמש