קדושה, קולקטיבית או סובייקטיבית, מאפיינת מקומות מסוימים. זו תחושת ההתעלות הרוחנית שעוטפת אותנו מבלי שבהכרח נדע מדוע. מה הופך מקום למקודש עבורנו או עבור קהילה רחבה? האם אתרים מקודשים מבוססים על היסטוריה עתיקת יומין או שקדושה היא פשוט תכונה נתונה של מקומות מסוימים?

מפסלים ענקיים באיי הפסחא, האוצרים בתוכם את רוחות המנהיגים הקדושות, ועד למבנים עתיקים כמו מקדש השמש הניצב בהרי פרו – הפלנטה מעוטרת בהמוני נקודות מקודשות שאליהן עולים לרגל כדי לשאת תפילה. חלקן מהוות אתרים רוחניים קולקטיביים המשרתים אוכלוסיות ענקיות של אלפי מאמינים וחלקן פרטיות ואינטימיות יותר.

בכל מסגרת של מערכת אמונות קיימת קדושה. היא שורה בין האדם לאלוהות שלו בתקשורת היומיומית, מתגברת במהלך טקסים קהילתיים מקומיים ונוכחותה מורגשת פי עשרות מונים במקומות קדושים קולקטיביים המחבקים בתוכם מאות אלפי מתפללים. באופן יחסי, גם למערכת אמונות פרטית מנעד של תחושות קדושה ורוחניות. ניכר כי בכל סדר גודל של מסגרת, מקומות מקודשים הם רבי משמעות, וגם למערכת אמונות פרטית עשויים להיות המקומות הקדושים שלה, בהם האמונה נוכחת במלוא הדרה. מה הופך מקום לקדוש? האם זו ההיסטוריה שלו או אירועים קדושים שהתרחשו בו? האם יש מאפיין טבעי שקושר בין כל המקומות הקדושים? והאם גם לנו יש תפקיד בכוח?

קדושה התחלתית וקדושה מצטברת

נקודת מבט בנוגע לקדושתם של מקומות ניתן לקבל מהסופרת מרגרט סיף. בספרה Sacred Spaces כתבה כי "עבור העמים הקלטים, היה זה מובן מאליו ששני העולמות, הגשמי והרוחני, אחד הם. ושהשני, הבלתי נראה, מופרד על ידי הממברנה החדירה של ההכרה, בלבד.

לעיתים אותה ממברנה הייתה מוצקה כקיר לבנים ולעיתים היה נדמה כי היא דקה מאד […] ישנם מקומות שבהם ההפרדה כה דקה, עד כי נוכחות שני העולמות מוחשית כמעט באותה המידה".

האם הקרבה בין העולם הגשמי והרוחני עשויה להוות הגדרה למקום לקדוש? ואם כן, מה באותם אתרים מאפשר את הקרבה הזו? הכומר סמואל ג. קנדלר, דיקן קתדרלת סנט פיליפ, טוען שקתדרלת סנט פיליפ אינה קדושה בשל המבנה הארכיטקטוני שלה, השקט הכמעט גשמי ששורר בה או האפשרות להתבודד בה – "היא קדושה מכיוון שדברים קדושים התרחשו בה". אנשים נשאו בה את תפילותיהם לשמיים, חיפשו וביקשו גאולה ומחילה, נשבעו אמונים לבכירי ליבם והזילו דמעות של כאב.

האם זהו רוחב הגלים שמצמצם את המרווח בין שני העולמות?

"בכל פעם שמישהו נושא תפילה בקתדרלה, הוא עוזר להפוך אותה לקדושה", כותב קנדלר ומציע באופן כללי שכל אירוע רוחני כמו תפילה הופך את המקום שבו הוא מתרחש לקצת יותר קדוש. אם נחזור אל סדרי הגודל השונים של מערכת אמונות – הרי שבאופן יחסי, אירוע רב עוצמה כמו צליבתו של ישו טומן בחובו את הפוטנציאל להפוך למקום קדוש קולקטיבי עבור המיליונים שיגיעו לשאת בו תפילה, ואנדרטה לזכרו של בן משפחה שנהרג עשויה להוות מקום מקודש עבור המשפחה והקהילה הקרובה, שבו יוכלו להתייחד עם יקירם ואולי אף לחוש בהצטמצמות המרחק בין העולם הגשמי לרוחני.

האם במקביל לאירוע מקודש שהמקום מסמל, קיים תוואי שטח טבעי המהווה פלטפורמה לחיבור רוחני? האם אלו המרחבים הפתוחים או קולות פכפוך המים? אמנם, על פי קנדלר, גם את החופים של נורמנדי עוטפת תחושת קדושה, אך לטענתו זו אינה נובעת מהטבע המרשים אלא מהעובדה שרבים קיפחו על אדמה זו את חייהם לטובת מטרה גדולה מהם. מלחמה אינה נשמעת בהכרח כחוויה רוחנית, אך חבירה למשהו שגדול מאיתנו ולקדושת החיים, בהחלט כן.

מסה קריטית של קדושה

נראה, אם כן, שכדי שמקום יהפוך למקודש עליו לצבור מסה קריטית של רגעי קדושה, יחסית לגודל הקהילה המחזיקה באותה מערכת אמונות. את אותה מסה קריטית ניתן לצבור באירוע מגה-קדוש שימשוך אליו אלפי מאמינים או בטפטופים, כפי שצובר מנזר בקהילה מקומית עם השנים. האם גם בתוך מערכת האמונות הפרטית שבין אדם לעצמו ניתן ליצור מקומות מקודשים?

דוגמה למקום שבו מתגבשת קדושה בעוד שורות אלו נכתבות היא Berlin's Devil Mountain. זהו מתחם שאינו טבעי אך גם אינו דתי, הצובר, על פי יוצר הסרטים והבלוגר פטר אינגלמן, מוניטין של נקודה רוחנית מודרנית. מדובר בגבעה שנוצרה מערימה של הריסות העיר לאחר מלחמת העולם השנייה. בראשה ניצבים מספר מבנים חצי הרוסים כששניים מהם מעוטרים בכיפה גדולה, וכמעט כל שטח בטון ברדיוס מכוסה גרפיטי. למקום יש אופי כמעט סוריאליסטי, ומסתבר שמשהו בו מושך לא מעט אנשים לטפס אליו ולהתכנס לכדי חוויות רוחניות כאלו ואחרות.

"יכול להיות שחוקרי יבשות שיגיעו לכאן (להר השטן שבברלין) בעוד 1,000 שנים, אחרי שהציוויליזציה תיכחד מהעולם, בהחלט יפענחו את המקום כקדוש", כותב אינגלמן ומציע כי מקומות שבהם נערכים היום טקסים רבים – כמו מדיטציות טראנס או פסטיבלים רוחניים למיניהם – למעשה מתגבשים עם הזמן לכדי המקומות הקדושים של העתיד. אולי באותו אופן, רק בפרופורציה אחרת, יש בכוחנו האפשרות לייצר לעצמנו מקומות מקודשים? מעין פינה פסטורלית בגינה שבה אנחנו חוזרים על טקס המשקף את מערכת האמונות שלנו. זה יכול ספסל קטן מתחת לעץ אהוב שבו אנחנו נפגשים עם עצמנו פעם בשבוע ומכירים תודה. אנחנו לא צריכים עשרות מתרגלים שיגיעו לפסטיבל שלנו כי אנחנו לא מצפים מהנקודה שתהפוך לקדושה להמונים, אלא רק לנו.

מקום מקודש יכול להפוך לאזור מפלט עבורנו ברגעים שבהם העולם הגשמי מכביד עלינו, אי של שקט שבו אנחנו מדקקים את הממברנה המפרידה בין המציאות היומיות לעולם הרוחני הנסתר מעינינו. נראה שביכולתו לצבור קדושה אט אט על ידי אירועים מקודשים שאנחנו נבחר לקיים בו, כל אחד בתוך מערכת האמונות האישית או הקולקטיבית שאליה הוא משתייך.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הילכו השניים יחדיו? הפרדוקסליות שבניסיון למדוד רוחניות בכלים מדעיים

חוקרים ניסו לעשות את הבלתי אפשרי ולהגדיר מהי רוחניות – במידה רבה הם הצליחו

מקום אליו הולכים או מקום שהולך איתנו? – 3 סיפורים קצרים על גן עדן וגיהינום

עוד מרדיו מהות החיים:

סלון לים התיכון