הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

מקום אליו הולכים או מקום שהולך איתנו? – 3 סיפורים קצרים על גן עדן וגיהינום


24 ביוני, 2018

הדייט של אתמול בערב היה דייט מהגיהינום. החריימה של אבא שלי הוא פשוט גן עדן. המונחים "גן עדן" ו"גיהינום" הפכו שגורים בשפה היומיומית שלנו ומשמשים כמילות תיאור לטוב ולרע. אך במסורות מסוימות נהגו - ונוהגים - להתייחס אל השניים כאל מקומות פיזיים שאליהם מגיעים לאחר המוות. הצדיקים ימשיכו הלאה אל גן העדן והחוטאים - לגיהינום. לצד זאת, לא מעט פילוסופיות תרבותיות נוהגות להתייחס אל שני המושגים כאל מצבים מנטאליים המאפיינים את חייו של האדם בעודו מהלך על הכדור. גן עדן מתאר מצב תודעתי מסוים שבו שוהה האדם וחווה כי טוב, וגיהינום הוא מצב תודעתי המייצר סבל. את התובנות בנוגע לאותם מצבים תודעתיים – עשה ואל תעשה של תקופת הברונזה – מעבירים בצורת סיפורי עם ואגדות מדור לדור במשך אלפי שנים. מה הם אותם מצבים מנטאליים וכיצד ניתן להעביר את החיים בגן עדן ולא בגיהינום? מסתבר שהתשובה משתנה בין תרבויות ובכל קהילה תובנות אחרות שיובילו אותנו לתחושה הטובה שאנו מכנים "גן עדן". שלושה סיפורים עממיים יכולים לשמש אותנו כדוגמאות לשיח.

1.  סיפור זן – הסמוראי והנזיר

סמוראי ניגש אל נזיר זן וביקש ממנו שיספר לו על גיהינום וגן עדן. שיתאר לו אותם וילמד אותו על אודות השניים. "אינך מוכן ואינך ראוי", ענה נזיר הזן וסירב. מששמע זאת הסמוראי התמלא ליבו חימה ותסכול, הוא הניף חרבו אל על ואיים על חייו של הנזיר. "ספר לי מייד. ולא, אפגע בך!" גער בו הסמוראי. כתגובה, השיב הנזיר ברוך: "זה, ידידי, גיהינום". משהבין הסמוראי את השיעור, נמלא ליבו חרטה והוא ביקש את סליחתו של הנזיר - "תודה לך נזיר יקר, על השיעור החשוב שהענקת לי ומחל לי בבקשה על התנהגותי האלימה". הביט בו הנזיר בחמלה והשיב "וזהו, ידידי, גן העדן".

בסיפור זה, מצב תודעתי של חמלה והוקרת תודה משול לגן העדן. יהירות, חוסר סבלנות וכעס, לעומת זאת, משולים לגיהינום. אפשר לומר שהשניים מתארים נקודת מוצא להתבוננות בסיטואציה, לרוב מדובר על סיטואציה בינאישית. מטפורת "הכדור הגדול שבאמצע החדר" עוסקת בקבוצת אנשים הנכנסת לחדר עגול שבמרכזו כדור ענק שחציו כחול וחציו לבן. כל אחד מתיישב על כיסא במעגל סביב הכדור והקבוצה נשאלת מה הם רואים. מחצית הקבוצה מתארת כדור כחול ואילו המחצית השנייה מתארת כדור לבן. ליושבים במעגל יהיה קשה מאוד לקבל את נקודת מבטם של היושבים ממול והם ייטו לחשוב כי הם טועים. אבל האם יש בכלל טועים וצודקים?

כל מי שיושב במעגל מתאר באופן כן את מה שרואות עיניו ומשוכנע בתשובתו. האמת היא שאנחנו הרבה פעמים פשוט לא רואים את נקודת המבט של האחר. גם אם נעשה סוויץ' להסתכלות אנטומית של גוף האדם, יש 180 מעלות שאנחנו יכולים לראות כשנסובב את ראשנו מצד לצד. קיימות 180 מעלות נוספות שאיננו יכולים לראות, ורק בעזרתו של אדם נוסף נוכל להתוודע אליהן. או בעזרת מראה, אבל ניצמד לדוגמה כי גם על מראה יש הרבה לומר. אם נצא מנקודת הנחה שבדרך-כלל קיימת לפחות עוד נקודת מבט אחת שאנחנו לא רואים, זה יכול להקל עלינו להגיב בענווה ובהוקרת תודה למפגשים בינאישיים. אולי זה שחתך אותי עכשיו בכביש ממהר, לא עלינו, לניתוח של בן משפחה בבית החולים? אולי התשובה השלילית והמתסכלת שקיבלנו מהבוס נובעת משיקולים רלוונטיים המשרתים את טובתו, שלא שמנו לב אליהם? ואולי הנזיר יודע מה הוא עושה? וכמובן, אולי גם לא. אולי אין סיבה מוצדקת למהירות המופרזת הזו ואולי התשובה שקיבלנו באמת חסרת שחר. אבל ההבדל בין להתחיל עם המחשבה הזו ולבחון את הסיטואציה מתוך חמלה והוקרת תודה – לראות בה הזדמנות – ובין כעס, עצבים ואלימות שממלאים את ליבנו, הוא ההבדל בין גן העדן לגיהינום. כך על פי תורת הזן.

הענן הוא אותו הענן, אבל כל אחד מתבונן בו דרך נקודת מבטו.

סיפור עממי – אדם וחברו

אדם וכלבו, כמו כל היצורים החיים, הגיעו לשמיים. הם הלכו זה לצד זה, לאורכה של חומה גבוהה, בשביל אבני זהב משתלבות. משהגיעו לשער כניסה זוהר, מעוטר פנינים, פגשו בשומר היושב על כורסת עור נוחה. שאל האיש את השומר להיכן הגיעו והלה השיב: "גן העדן הוא כאן, ממש לפניכם". שמחו השניים והאיש הוסיף ושאל אם יוכלו הוא וכלבו להיכנס, והרי הם צמאים מאוד. "בוודאי שתוכל" השיב השומר לאיש, "אך לחיות מחמד – הכניסה אסורה. על הכלב יהיה להישאר בחוץ". מבלי לחשוב פעמיים, המשיך האיש בדרכו עם כלבו וויתר על המים ועל הפיתוי שבכניסה אל גן העדן הנוצץ. הדרך הפכה משובשת ומוזנחת ובשלב מסוים הגיעו השניים לשער עץ עלוב למראה,  ללא כל גדר מסביב. ליד השער עמד שומר חביב וקרא ספר. בשואלם את השומר אם יוכלו להיכנס ולשתות, השיב האחרון "בשמחה", הם שניהם מוזמנים ויש מים ומשקאות לרוב. משתהה האדם לאן הגיעו, השיב השומר "זהו גן העדן". בזמן ששתו השניים שאל האיש כיצד זה שבמקום הקודם שבו עצרו אמרו להם כי שם הוא גן עדן. ענה להם השומר כי זהו הגיהינום וטוב שנחלצו משם. "האם לא אכפת לכם שהם משתמשים בשם שלכם?" שאל האיש. "בכלל לא", ענה השומר, "אנחנו דווקא שמחים שהם לוקחים אליהם את כל אלו המחפשים את גן העדן אבל מוכנים להפקיר את חבריהם בחוץ בשביל להימצא בו".

הפעם, מה שיטה את כף המאזניים הוא ערך החברות. הכלב, הידוע לכל כחברו הטוב ביותר של האדם, מסמל בסיפור חבר, על שלל צורותיו. אלו שיבחרו בטובת הכלל, שלא יפקירו את חבריהם גם לטובת מענה על תשוקותיהם, הם אלו שיגיעו לגן עדן. אם ניקח את התובנה לחיי היומיום ונאיר את ההכרה שלנו תחת אורה, הרי שאנחנו מקבלים תיאור של אדם החי את חייו בנתינה ובדאגה לאחר. בטיפוח חברה המקיפה אותו, בפיתוח קשרים בינאישיים עמוקים ובעלי ערך. וזהו גן העדן. בניגוד לכך, גיהינום יהווה אורח חיים בו אין ערך לחברות. האדם שמצוי בו דואג לעצמו ושם את טובתו לפני הכול. פירוש פשוט יחסית של המונח קארמה הוא "מה שתיתן הוא מה שתקבל". כאשר אנחנו מטפחים חברות, מפרגנים לחברים שלנו ודואגים להם, אנחנו מקבלים בחזרה חברה מפרגנת ומטפחת. בעצם, ביחסנו אל האחר אנחנו בונים גם את האטמוספרה שלנו. אם נעצים את האנשים שסביבנו, נחיה בחברה מועצמת, פורחת ונעימה, ולא צריך להכביר במילים לגבי כמה נעים זה יהיה. גן עדן של ממש.

יחד לאורך כל הדרך. מטפחים חברה בה נעים לנו לחיות.

סיפור חסידי – להוציא את העז

אביון אחד הגיע אל הרב ואמר לו "כבוד הרב, בבקשה תעזור לי. אנחנו משפחה גדולה, מרובת נפשות, החיה בבית דל וקטן. בלילה, כדי שיהיה לכולם מקום לישון, אנו מניחים מזרנים על רצפת הבית וביום מרימים את כולם על מנת שנוכל להסתובב בו. אם אחד מבני המשפחה מגיע מאוחר, עליו לדרוך על כולם בכדי להיכנס. צפוף נורא והמתח עולה. בקושי אפשר לנשום ומריבות מתרחשות לרוב. אנחנו חיים בגיהינום. מה אפשר לעשות?" הרב האזין בקשב רב, חשב ווידא עם האיש כי הוא בוטח בו ומוכן לעשות כל מה שיורה לו על מנת לפתור את המצב. משנענה בחיוב אמר "קח עז והכנס אותה הביתה". "להכניס גם עז?!" הסתייג האיש, "אבל כבוד הרב, הרי כל כך צפוף, זה רק יכניס מתח נוסף ויקשה על כולנו את החיים. ואבוי לנו מהריח..." אולם הרב רק הניח את ידו על ליבו וביקש מהאיש לסמוך עליו ולחזור בעוד שבוע. כעבור שבעה ימים חזר העני אל הרב. עיניו טרוטות וכתפיו שפופות. שיתף העני את הרב בכך שהמצב רע עוד יותר. העז תופסת מקום, עושה בלגן, היא אינה מאולפת ומפריעה לכל בני הבית. "קח עז נוספת והכנס אותה לבית", ענה הרב וסירב לדון באפשרויות אחרות. בתום מספר שבועות קרא הרב לאיש ושאל אותו מה מצבם. "אנחנו לא רק ספונים בצפיפות בבית וסובלים מהריח ומהרעש הנורא, העיזים רבות בינן לבין עצמן, הן אוכלות לנו את מעט האוכל הקיים והילדים בוכים בלי הפסקה. קטסטרופה של ממש. אני לא מבין למה שתגרום לנו לחוויה שכזו", ענה האיש העני בתשישות. "הבנתי", אמר הרב. "עכשיו בבקשה ממך, חזור הביתה, הוצא את שתי העיזים וחזור אליי כעבור שבוע כדי לעדכן". כבר למחרת היום חזר העני, פניו קורנות וחיוך מרוח על שפתיו "כבוד הרב, איזו הקלה גדולה, הבית סוף סוף מרווח ויש מקום לכולם. הילדים לא רבים ואיש שמח על חברת רעהו. אנחנו מעריכים את קולות הצחוק והשיח של הבית ומלאים בסובלנות. העברת אותנו לגן עדן!"

על פי היהדות, כזה הוא גן עדן: מצב מנטאלי בו אנו מוקירים תודה על מה שיש; איננו משווים ואיננו עסוקים במה חסר לנו; אנחנו זוכרים תמיד כי יכול היה להיות פחות טוב, וממקדים את תשומת ליבנו בחצי הכוס המלאה; הרב בסיפור לא "העביר" את המשפחה לגן עדן. המציאות בה הם חיים נשארה בדיוק כפי שהייתה, והדבר היחידי שהשתנה הוא התודעה שדרכה הם תופסים את אותה מציאות. לא סתם משברים מסוימים בחיים מטלטלים את תפיסת המציאות שלנו. זה קצת דומה לאנחת הרווחה הנפלטת כאשר חולף לו צל של סכנה ועובר אותנו. אך האם אנחנו חייבים לחכות לעז שתיפול לתוך הבית בשביל לשנות את נקודת המבט?   

*

שלושה סיפורים וכולם מעין נקודות מבט על נקודות מבט. ניכר כי איך שלא הופכים את זה, גן העדן והגיהינום הם הדרך שבה אנו תופסים את המציאות. וזו, הרי, תמיד אחת. אבל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליה הוא מה שיעטוף אותנו בגיהינום או בגן עדן. יש ציטוט של הסופר ניל גיימן האומר "אני חושב שגיהינום הוא משהו שאתה סוחב איתך לכל מקום. ולא מקום שאליו אתה הולך". והדבר נכון גם לגבי גן עדן. יכול להיות שלהגיע למצב שבו אנחנו לוקחים את גן עדן איתנו לכל מקום ידרוש יותר השקעה תחילית, אבל בלונג ראן יהיה הרבה יותר קל לנשיאה. יותר מזה, נשמע מאוד לא פשוט לשוטט ברחבי הגלובוס עם הגיהינום על הכתפיים ולחפש את גן העדן להיחלץ אליו. החיפוש אחר גן עדן יכול לקחת זמן, אז לפחות שיתבצע עם גב זקוף ומשוחרר.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההרצאה השבועית של TED: מדוע לפעמים העיניים מפריעות לנו לראות את המציאות?

אל תיקחו את זה אישית – החיים מציבים אתגרים לכולם, גם אם הם מסתירים זאת היטב

המוזיאון כמו שטרם חוויתם - איך נראה העולם מנקודת מבטו של חפץ דומם?

תום בייז כותבת במגזין מהות החיים

בעלת תואר ראשון במדעי המוח משולב באומנות, מאוניברסיטת בר אילן. עוסקת בכתיבה ועריכה, בבניית סדנאות המבוססות על פוטותרפיה ובהייטק. מתרגלת יוגה משנת 2011 ומעבר לשעות התרגול, את זמנה הפנוי מקדישה למוסיקה, קריאה וציור.

עוד ממהות החיים

17.09.18
ספרים – כדאי שיהיו בסביבה, גם אם אין לנו זמן או כוונה לקרוא אותם עד המילה האחרונה
16.09.18
3 מדרגות של משמעות – פילוסופיית היצירה של ג'ים קארי, לו ריד ואנדריי טרקובסקי
13.09.18
ההרצאה השבועית של TED: מעגלי ההשפעה שלנו רחבים משנדמה לנו
12.09.18
מהו מצב ה'סופר-פלואו' של המוח - ומה אפשר ללמוד מספורט אתגרי כדי להגיע אליו
06.09.18
ההרצאה השבועית של TED: חייכו יותר, זה יכול להאריך את חייכם
05.09.18
ממדיטציה ועד מטעי אבוקדו – 3 דברים שאפשר ללמוד על התחדשות ממקורות מפתיעים
04.09.18
סוד השלווה של הים הסוער – מדוע אנו מוצאים נחת רוח מול הגלים הנשברים?
03.09.18
האם הציפיות שלנו ממערכות היחסים מציאותיות? ומה יש לילד שבתוכנו לומר בנושא?
30.08.18
ההרצאה השבועית של TED: מזל נמצא סביבנו תמיד, אך כיצד להטות אותו לכיווננו?
29.08.18
סדר מתוך כאוס – פיזיקאים מנסים להסביר את העיקרון האניגמטי של היווצרות החיים
28.08.18
מהם שני הגורמים שמשפיעים על הצלחה של ילדים? רמז, בית הספר הוא לא בדיוק אחד מהם
26.08.18
שקט יכול להבהיר את המילים שלנו – אז מדוע אנחנו כל כך חוששים מפניו?
23.08.18
ההרצאה השבועית של TED: הזינוק הבא של המוח האנושי נמצא מעבר לפינה
22.08.18
בכל פעם שאנחנו משחררים מטען מהעבר, מתפנה מקום לדברים חדשים וטובים
21.08.18
פילוסופיית הקינטסוגי היפנית: השברים והפגמים דווקא מוסיפים לנו ערך ויופי
20.08.18
מי בונה בלילות את בתי הפיות בקנזס? סיפורו המסתורי של יער הגחליליות
19.08.18
מדוע כשאנו מאלצים את עצמנו זה בדרך כלל לא עובד? הטיעון בעד להרפות ולזרום עם מה שבא
16.08.18
ההרצאה השבועית של TED: הנוירולוגית שתגרום לכם להתגלגל מצחוק
15.08.18
המדע שמסביר מדוע אנו כל-כך אוהבים לטוס לחו"ל
14.08.18
17 ציטוטים על מוזיקה – הכוח המאגי היחיד בעל חותמת מדעית