הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?


13 בנובמבר, 2018

האם המחשבות שעוברות לנו בראש באמת שלנו? מתי הדברים שאנו כותבים, מציירים או מבשלים באמת אותנטיים? בחינת עומק של גבולות ההשראה מלמדת על עולם יצירתי פתוח, שבו הקרדיט ליצירות שלנו מגיע גם לאחרים.


בועז מזרחי


מהנשימה הראשונה שלכם ועד לרגע זה ממש, החושים שלכם סיפקו למוח כמות אינפורמציה בלתי נתפסת. איך אנו יודעים שהיא בלתי נתפסת? כי את רובה אתם כלל לא זוכרים, או לפחות לא מסוגלים לשלוף בצורה רצונית. במקביל, למוח שלכם תפוקה בל תשוער של מחשבות, רעיונות, הגיגים והבזקי תודעה מעורפלים. יש להניח שהתפוקה הזו מבוססת על שילוב בין ההגדרות המובנות שאיתן אנו נולדים – נקרא לזה גנטיקה – ובין המידע שסיפקו לנו החושים: המחזות שחלפו מול עינינו, הספרים שקראנו, השיחות שלנו עם אנשים ועוד ועוד.

המוח, אם כן, משמש כמטחנת מחשבות. הוא מקבל חומר גלם ומוציא החוצה משהו חדש. אבל הבה נתעכב רגע על העניין הזה. האמנם חדש? כיצד אנו יכולים להבחין בין מה שיצרנו בעצמנו לבין מה שיצר מישהו אחר ואנחנו רק שימשנו כשופרו? איזו מידה של עיבוד דרושה בטרם יוכרע שחומר הגלם כבר שונה מספיק? ומה לגבי כל אותו מידע שנמצא אי שם בתת-מודע ומשפיע על הפעילות המנטלית מבלי שנהיה ערים לכך – איך בכלל אפשר לדעת שמשהו מקורי אם אנחנו לא יודעים מה המקור שלו?

השראה עקיפה – כשאנחנו לא יודעים למי לייחס את המקור

מטבע הדברים אין לשאלות הללו תשובות חד-משמעיות. במיוחד בעידן הדיגיטלי, סוגיות של זכויות יוצרים נקלעות לא פעם לדיונים משפטיים ארוכים ומייגעים. וגם אז, בינינו, ההכרעות הן די אקראיות. מי שינסה לאתר מדד מתמטי ליצירה מקורית צפוי לנחול אכזבה. אמנם במקרי הקיצון קל לזהות שמדובר בהעתקה, אבל גם אז פלפול פילוסופי קטן יכול לערער את הביטחון שלנו בגבולות היצירתיות. ייתכן כי הדרך לחשוב על הסוגיות הללו, אם כן, היא בדיון על דוגמאות שאינן שחור-ולבן. כך ניתן לגעת בפיתולי הטיעונים ולנסות לבנות לעצמנו תמונה ברורה יותר לגבי יצירתיות, השראה ומקוריות. היא אמנם לא בהכרח תעמוד לנו בבית המשפט, אבל בהחלט יכולה לחזק את היושרה שלנו, ואת הביטחון שלנו בהענקת קרדיט לעצמנו ולאחרים כאחד.

נתחיל ממקרה קלסי של השראה פשוטה, כפי שהיא נתפסת בקרב הציבור הרחב. כותב עליה ב-New York Times הבמאי והאנימטור קולין לוי. במאמר הוא מתאר כיצד ההרגל של סבו המנוח לתעד את חייו באיורים והערות שימש לו השראה במסלול החיים שבחר. "הוא חלק את ההרגל הזה עם נכדיו", מספר לוי, "הוא העניק לי את מחברת האיור הראשונה שלי כשהייתי בן 6, את הבאה כשהייתי בן 8, ובמהרה זה הפך למסורת שנתית". לא במקרה בגיל מבוגר יותר מצא את עצמו לוי עובד באולפני פיקסר, ככל הנראה הטופ של התעשייה. בתקופה זו, באופן סמלי משהו, נפטר סבו, אירוע שגרם לו להרהר בגודל האימפקט שלו על חייו. "התחלתי להעריך כמה אני חייב לו את הקריירה שלי באומניות". בסרטון שבו מגולל לוי את התפתחותו של פרויקט לתיעוד איורי סבו כמחווה לזכרו, הוא אף מציין במילים מפורשות את ההשארה שהיווה סבו עבורו.

עד כאן מקרה פשוט. הסב מאייר, גורר את הנכדים לעניין והם מוצאים עצמם נשבים בקסם. אבל מה לגבי השראה עקיפה יותר, כפי שהייתה ללא מעט אומנים, ביניהם פאבלו פיקאסו? מי שיטען כי מייסד הקוביזם לא היה מקורי יצטרך להצטייד במכולות של הוכחות משכנעות, וגם אז לבטח ייכשל. ויחד עם זאת, פיקאסו שאב גם שאב ממקורות רבים ומגוונים. חלק מההשפעות שלו, מסביר א. ג'. סמואלס במגזין Culture Trip, אפשר לזקוף לזכות האומנית האלג'יראית באיה. אלא שהיא עצמה מדווחת כי יצירתו הושפעה עמוקות ובאופן ישיר מהתרבות המקומית שבה גדלה. אם כך, האם פיקאסו הושפע מהאומנית או מהתרבות השבטית של צפון הסהרה?

השאלה הזו מתחדדת לאור אופי היצירה הייחודי של באיה. סמואלס מסביר כי "במקום ללכת בעקבות המודלים המערביים הטיפוסיים של יצירת אומנות שהיו נלמדים באותה תקופה, באיה הצעירה שאבה מחוויותיה הפרטיות ומדמיונה, לצד האומנות השבטית המסורתית של אלג'יריה". אפשר לטעון כי יצירה מסוג זה עוברת פחות פילטרים שקשורים בטכניקות וכללים 'רשמיים', ולכן אותנטית יותר – קרובה יותר למקור. באיה למעשה תיארה בעבודתה את חייה שלה, לאו דווקא בניסיון לתפוס איזשהו קונספט ערטילאי או מופשט כמו שעושה הקוביזם, למשל. "היא לא יצרה מתוך סקרנות שבטית", מסביר סמואלס, "אלא אפשרה לסביבה ולדמיון שלה לעצב את עבודתה".

ואז אלגוריתמים התחילו ליצור אומנות באופן ספונטני, בערך

פיקאסו, שבאותה תקופה הושפע באופן כללי מהתרבות האפריקאית, מצא עניין רב ביצירותיה של באיה, בעיקר בפסלי החמר שלה. הוא הזמין אותה לעבוד עימו, ויש שטוענים כי סדרת הציורים הנשים של אלג'יריה באה בין היתר בעקבות פרק הזמן שיצרו יחד. סמואלס מצטט את בית המכירות סות'ביס לגבי ההשפעה של היוצרת הצעירה על האומן המוערך: "החיות התרבותית של באיה שירתה כדם חיים יצירתי עבור פיקאסו".

לאור המגע הישיר של באיה עם התרבות האלג'יראית, עולה השאלה מה טיב הקשר של יצירת פיקאסו עם תרבות זו? מאידך, מכיוון שהאומנית שאבה גם מדמיונה האישי, האם פיקאסו הושפע יותר מבאיה כאדם אינדיבידואלי ופחות מהתרבות שבה צמחה? במקרה של פיקאסו ובאיה, זה נראה יותר כמו השראה חד פעמית שקשה לייחס למקור ספציפי. האם זה האדם, האם התרבות? האם אפשר כלל להפריד בין השניים? מקרים כאלה אמנם אינם מסובכים משפטית, אבל הם הופכים את שאלת היצירתיות למורכבת יותר. אין ספק שפיקאסו עיבד את מה שספג מבאיה בצורה משמעותית, אבל העובדה הפשוטה היא שלולא מפגש זה יצירתיות היו נראות אחרת. לכאורה זה נשמע כמו עניין של מה בכך, אבל מעניין היה לראות אילו תגובות הייתה מקבלת עבודה כזו כיום, בחוגים אינטלקטואלים מסוימים שמה שמכונה "ניכוס תרבותי" עובר להם פחות חלק בגרון. יש שהיו דורשים קרדיט על יצירתו של פיקאסו לבאיה ואפילו לתרבות השבטית של אלג'יריה.

טאג'ין אלג'יראי מסורתי. האם פיקאסו הושפע מהחוויה הסובייקטיבית של האומנית או מהתרבות הברברית?

קרדיט: Sun_Shine / Shutterstock.com


השראה או העתקה?

ויש סוג חדש של השראה, שהופך את המקרה של פיקאסו ובאיה למשחק ילדים. טכניקות יצירה הועתקו תמיד, וכשמספיק אנשים חיקו קונספט מסוים, זה נקרא זרם או תנועה אומנותית. במציאות של היום לא רק אנשים מחקים, גם מחשבים עושים זאת. אם התחום של אומנות מתוצרת של אינטליגנציה מלאכותית נראה לכם שולי וחסר חשיבות, בוודאי תופתעו לגלות שבית המכירות היוקרתי כריסטי'ס מציע למכירה דיוקן שיצר מחשב בסכום של כעשרת אלפים דולר. הדיוקן, שזכה לשם אדמונד בלאמי, עומד במרכזה של פרשיית זכויות יוצרים שבה מעורבים יזמים, מתכנתים, קטעי קוד, אומנים דיגיטליים חובבים והרבה מאוד מתעניינים בתחום העולה של אומנות בינה מלאכותית.

ג'יימס וינסנט מביא במגזין The Verge את תקציר האירועים והמהומה האינטרנטית שפרצה בעקבותיהם. סטודנט צרפתי המשלים את הדוקטורט שלו בלימוד מכונה הקים יחד עם שניים מחבריו מיזם בשם Obvious שנועד, לדבריהם, לקדם את התחום של בינה מלאכותית דרך אומנות. הדרך הטבעית עבורם הייתה ליצור דיוקן באמצעות אלגוריתם ולעשות לו הרבה יחסי ציבור. הם בפירוש לא הראשונים שהשתמשו בקוד כדי להדפיס ציור, אבל הם, כפי שמסביר וינסנט, ניגשו לכל עניין מזווית חדשה: "חלק מהסיבה להתבלטות של Obvious היה הנכונות שלהם לאמץ נרטיב מסוים לגבי אומנות בינה מלאכותית, כזה שבו הם העניקו קרדיט על יצירת העבודה לאלגוריתם". התברר שהתרגיל השיווקי הזה עבד מעל המצופה. הדיוקן של בלאמי הכה גלים, עד שבית המכירות כריסטי'ס הפך אותו ליצירת האומנות הראשונה של בינה מלאכותית שמועמדת למכירה.

איזה סוג של קרדיט מגיע למקור ההשראה?

כבר בשלב הזה מתעוררת שאלה של מקוריות והשראה. אך כדי להסביר את טיבה צריך להבין קצת כיצד נוצר דיוקן ראוי לשמו באמצעות מחשב. מבלי להלאות בפרטים טכניים, העיקרון הוא ליצור מערכת פידבק בין שתי רשתות. את הראשונה מלמדים לבצע חיקויים של יצירות מתוך בסיס נתונים. לצורך העניין, אם נרצה ציור של מטוס, הרשת תצטרך לסרוק המון תמונות של מטוסים ולנסות 'לצייר' מטוס בעצמה. את המטוס שיצרה היא שולחת לרשת השנייה, וזו 'שופטת' עד כמה הציור דומה באמת לציורים המקוריים. היא מחזירה משוב לרשת היוצרת וזו חוזרת ומנסה לצייר מטוס, הפעם תוך התחשבות ב'הערות' שקיבלה. אחרי מספר לולאות כאלה מתחיל להיווצר משהו שדומה למטוס, או לדיוקן של דמות פיקטיבית.

הקונספט של פידבק בין רשתות מוכר ונמצא בשימוש אומני בינה מלאכותית, ולא קיימת בעיה של שימוש בטכניקה הזו, אם כי גם במקרה הזה עלינו לשאול האם מדובר בהשראה? למי מגיע הקרדיט על יצירות כאלה? האם למפתח שלו, איאן גודפלואו? נניח את השאלה הזו פתוחה כיוון שהסיפור מסובך גם ככה. בכל מקרה, כדי להשתמש בטכניקה הזו דרוש קוד נוסף, שאומני בינה מלאכותית תופסים כהיבט המקורי והייחודי ביצירה שלהם. העניין עם Obvious הוא שהקוד שבו השתמשו כדי ליצור את אדמונד בלאמי, שאול, אם לנסח בעדינות, מיוצר בריטי צעיר העונה לשם רובי בארט.

אמונות בינה מלאכותית מעוררת שאלות חדשות ביחס למקוריות ולזהות היוצר.

כדי לחסוך מכם את הצורך לצלול לתוך העולם של אומנות בינה מלאכותית, נסתפק בלומר שאומנים עמיתים לא אהבו את העובדה שהסטודנטים הצרפתיים נכשלו לתת קרדיט לבארט. הם אמנם לא לקחו קרדיט לעצמם אלא לאלגוריתם, אבל אומני אינטליגנציה מלאכותית טוענים כי זה יותר גימיק, שכן האלגוריתמים אינם עצמאיים כפי שהתקשורת אוהבת לצייר אותם. עלו כלפיהם טענות כי בכך הם הוליכו את הציבור שולל: "זה נותן לקוראים את הרושם המוטעה שמערכות למידת מכונה הן מורכבות ואוטונומיות יותר משהן באמת". במילים אחרות, השימוש שנעשה בקוד של בארט שלל ממנו את ההכרה כאומן והעניק אותה במקרה הטוב לאלגוריתם, ובמקרה חמור יותר -  ל-Obvious. כך או אחרת, הטענה היא כי היצירה שייכת במידה רבה לבארט עצמו, על המשמעויות הכלכליות הנובעות מכך.

אבל המתינו עוד רגע קט לפני שאתם מאמצים צד, שכן את הקוד שבו השתמשה השלישייה הצרפתית פרסם בארט באופן חופשי ברשת. האם עתה אפשר לטעון שעשו טריק מלוכלך? האם בארט היה מקבל תהודה כזאת ללא המקרה? ומלבד זאת, הם אף ביצעו שינויים בקוד, אם כי מינוריים לדברי מומחים. כיצד זה שונה מהשינויים שביצע פיקאסו בחומר שספג בהשראה מבאיה (או מהתרבות האלג'יראית) והתהודה שלה זכתה כתוצאה? האם חיקוי הטכניקה – יצירה באמצעות קוד – הוא זיוף, גניבה או שימוש הוגן? ואם האומן הוא למעשה אלגוריתם של בינה מלאכותית, זה לא קצת מוזר שבני אדם בשר ודם מתדיינים על חלוקת קרדיט ביניהם?

הדבר ההוגן יהיה להודות שאין אפשרות ליצור יש מאין

זה מחזיר אותנו לשאלה האם שינוי בחומר הגלם הוא מדד אמין למקוריות. שהרי אם נבצע את התמרון הפילוסופי המתבקש, נוכל לטעון כי התוצאה הסופית היא המדד, וכאן בפירוש נוצר תקדים. האומן הצרפתי מרסל דושאן נודע בזכות קונספט אומנותי לא שונה בהרבה מזה. האסלה שהציב בתערוכה הייתה בעיקר אמירה פורצת דרך ופחות יצירה מקורית שלו, ובכל זאת זיכתה אותו בהכרה. גם פייסבוק מיוחסת למארק צוקרברג למרות שאת הפלטפורמה הראשונית פיתח עם שותפים. רק הסדר שתוכנו נותר חשאי מנע תביעת ענק מצד חבריו המייסדים. אז האם מבחן התוצאה הוא מדד אמין? אפשר להניח, מבלי לעשות את אותו מהלך טיעונים, שגם בו נמצא חורים דומים.

הדרך הבטוחה ביותר, ככל הנראה, לגשת לכל השאלה של השראה ומקוריות היא תוך הבנה שאין דבר כזה יצירה בוואקום. הייתם יכולים לטעון למקוריות מוחלטת אולי במקרה שהייתם אחראים למפץ הגדול. כל מה שמעבר לזה מתקיים בתוך רשת עצומה וחסרת קצוות של חילופי מידע. אנחנו לא יכולים לדעת מתי הרעיון באמת שלנו, כי כאשר מותחים את ההגדרה לקצוות אין באמת רעיון שהוא רק שלנו. עם מה זה משאיר אותנו? כנראה שלא עם הרבה יותר מהשכל הישר והיושרה הפנימית שלנו. הרגל אחד שבכל זאת אפשר לאמץ כאשר אנו חושבים שעלינו על רעיון חדש, הוא לנסות לשחזר כיצד הגענו אליו. זה יבטיח שמקורות ההשראה שלנו יזכו למעט אור זרקורים.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"

בכל אחד מאתנו באר בלתי נדלית של רעיונות – הסופר אייזיק אסימוב משרטט את הגישה אליה

על כתפיהם של ענקים – מדוע עלינו לנהוג בענווה כלפי מסורות שקדמו לנו

עוד ממהות החיים

13.12.18
ההרצאה השבועית של TED: מדוע מבט בוחן גורם לירידה בביצועינו, ואיך מתמודדים?
12.12.18
טנגו עם הנורמות – מה אפשר ללמוד על עצמנו דרך נקודת המבט של קווין?
11.12.18
הנוירולוגיה של האזנה לציוץ הציפורים: כיצד הטבע שואב אותנו אל הרגע הנוכחי
10.12.18
עושים שלום עם השיער – כיצד לגרום לו לשתף פעולה עם השאיפות שלנו?
06.12.18
ההרצאה השבועית של TED: כדי להבין את עצמנו צריך לשאול איך תיראה המציאות בהיעדרנו
05.12.18
ואן גוך עוזר להכשיר סטודנטים לרפואה, והתרגיל הזה יכול לאמן אותנו בצורה חדשה של חשיבה
03.12.18
הילכו השניים יחדיו? הפרדוקסליות שבניסיון למדוד רוחניות בכלים מדעיים
29.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כמה מחשבה אנו משקיעים ב'למה' שלנו?
28.11.18
מדוע אנו כה נמשכים לריכולים – וכיצד הם משפיעים על מבנה החברה שלנו
26.11.18
המקרים המוזרים שבהם המוח נמצא בכמה מצבי הכרה בו זמנית – ומה זה אומר על התודעה
22.11.18
ההרצאה השבועית של TED: לא צריך תירוצים מיוחדים כדי להיות יצירתיים
21.11.18
ירידה לצורך עלייה – ככול שנוח לנו יותר, כך נדרש מאמץ גדול יותר בכדי לחוש נוחות
20.11.18
מחבקים את חכמי השבט – 3 מאתגרי התקופה וכיצד להיערך לקראתם כבר מגיל צעיר?
19.11.18
שני פנים לפרפקציוניזם – היתרונות והחסרונות של חתירה לטוב ביותר
15.11.18
ההרצאה השבועית של TED: שימו קץ להתלבטויות באמצעות מודלים מדעיים פשוטים
14.11.18
מדוע להתנהג כמישהו אחר זה דווקא כן אותנטי, ואיך אפשר להשתמש בכך לשיפור עצמי?
13.11.18
גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?
12.11.18
אין דבר כזה אנשים משעממים - כיצד לטפח את נקודת המבט הייחודית שלנו?
08.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
07.11.18
מומחים טוענים כי בכל פעם שאנו "מבזבזים זמן", משהו טוב קורה במוח שלנו