כתבה בת שני חלקים המבוססת על הספר "רצות עם זאבים" על חידוש הקשר עם האינטואיציה.
השיח בין הראש ללב מוכר לכולם. רגש מול חשיבה. רצון מול צורך. ומה לגבי השיח בין הראש לבטן? הבטן, הידועה גם בשמה "המוח השני", היא כלי חכם מאוד המספר לנו הרבה דברים על עצמנו ועל הסובבים אותנו. דרכו, לא פעם, מגיעה אלינו האינטואיציה. הבעיה הבולטת היא שכמו הלב ולהבדיל מהראש, הבטן אינה מעבירה את מסריה עם כתוביות בשפת האם. נסו לדמיין שעות ארוכות בצפייה בסרט בשפה זרה ללא תרגום – מתסכל, לא? רובנו היינו לאט לאט מאבדים את הקשב. תחושת הבטן מתקשרת איתנו כמו בשפת הסימנים: לוחשת לנו מבפנים כשמשהו מרגיש לא נכון, מזהירה אותנו מפני סכנות, ודוחפת אותנו לצאת לדרך כששיעורים לחיים מחפשים אותנו אי שם. בפועל, אנו חיים במציאות שדוחפת אותנו להתרחק מהאינטואיציה: אולי אלה נורמות חברתיות ואולי זו התרבות המדעית והנטייה לגשת לסמכות – או נגישות המידע – שמסירות מאיתנו את הצורך להקשיב לעצמנו. יש שקושרים את תחושת הבטן או האינטואיציה לאי-רציונליות, אבל גם בתוך חברה שדוחפת ומפתחת את המחקר והמדע (הראש) יש מקום לבטן – היא, למשל, עשויה להיות זו שתדחוף אותנו אל עבר הסטרט-אפ הבא או תחלץ אותנו מחוזה דרקוני.
"האינטואיציה […] היא כמו אישה זקנה וחכמה, המצויה עימך תמיד ואומרת לך בדיוק מה הבעיה […] האם ללכת ימינה או שמאלה", כך מתארת קלאריסה פינקולה-אסטס את האינטואיציה הנשית בספרה רצות עם זאבים. הספר מאגד בתוכו סיפורים עממיים שעברו מפה לאוזן וטומנים בחובם חוכמה רבת שנים בנוגע לטבע האישה: ליצרים ולצרכים שלה, לתבונה ולכוחות הריפוי והפריצה שלה.
* על אף שהכתבה מתייחסת לנשים ונוקטת לשון נקבה, היא פונה אל שני המינים: האינטואיציה היא כלי המשמש את כולם, וכל מי שמזהה מרחק שנוצר בינו ובין הדמות הזקנה והחכמה השוכנת בקרבו ומורה לו את הדרך מוזמן להצטרף למסע. כל מי שכבר מזמן לא הרגיש תחושת בטן.
אחד מסיפורי העם הרוסיים בספר נקרא הבובה בכיסה: וסליסה החכמה, והוא מהווה משל לתהליך צמצום המרחק שנוצר בין האישה ובין הקול האינטואיטיבי שלה. בינה ובין המצפן הפנימי שלה. כל דמות בסיפור מייצגת חלק בדמותה של האישה, גיבורת הסיפור, וכל סיטואציה מהווה אנלוגיה להתמודדות נפשית ופסיכולוגית שעל האישה לעבור על מנת לחדש או לרקום את הקשר בינה ובין עצמה. אסטס, אנליטיקאית יונגיאנית, מובילה אותנו אל מסע בן תשעה שלבים – המסע הביתה. נתחיל עם הסיפור עצמו.
סיפור המסע של וסליסה אל המכשפה וחזרה
"היה הייתה, והיה לא הייתה", רומזות מילות הפתיחה לכך שדבר אינו בדיוק כפי שהוא נראה. וסליסה, גיבורת הסיפור, היא בתה הצעירה של אם השוכבת על ערש דווי ובמותה מעניקה לה בובה. האם, טהורה, טובה ומגוננת, מנחה את בתה שבכל פעם שתתעה בדרך ותזדקק לעזרה תפנה אל הבובה וזו תמיד תדע מה לעשות. "שמרי את הבובה איתך תמיד. אל תספרי עליה לאיש. האכילי אותה כשתהיה רעבה", היו מילותיה האחרונות של האם. הילדה ואביה התאבלו זמן רב מאד, אבל כמו הטבע גם חייהם התחדשו והצמיחו סיפורים חדשים ואהבות חדשות. האב התחתן בשנית עם אלמנה שלה שתי בנות, וכפי שבטח חשדתן, מאחורי חיוכיהן הסתירו השלוש יחס מחפיר אל וסליסה. הן שנאו אותה בשל יופייה ומתיקותה ויום אחד החליטו להיפטר ממנה – הן כיבו את האש מבלי שראתה וביקשו ממנה לגשת באישון לילה אל המכשפה הזקנה שגרה במעמקי היער ולבקש ממנה פחם. הן כמובן ציפו שהמכשפה תתעצבן ותטרוף אותה, ושזו החיננית לעולם לא תשוב הביתה.
וסליסה יוצאת אל הדרך ובכיס סינרה הבובה. בכל פנייה הבובה מורה לה את הדרך ומרגיעה אותה כשהיא נלחצת. וסליסה מאכילה את הבובה במעט הלחם שלקחה לדרך והשתיים מתקדמות אל עבר בית המכשפה. בבה יאגה, המכשפה, היא יצור מפחיד ושונה מכל מה שמוכר לנו. היא מתניידת בסיר מעופף בצורת מכתש וחותרת באוויר במשוט דמוי עלי. מטאטא עשוי שערות אדם מטשטש את עקבותיה, שערה אדום ושמנוני וסנטרה ואפה המעוקלים נפגשים באמצע הדרך, מסתירים את השפתיים שלה. ביתה עומד על כרעי תרנגולות, מכוסה קשקשים ואיברי אדם, ונע בכוחות עצמו. כל מה שיכול להיות אחר ומרתיע – מאפיין את בבה יאגה.
בזמן שוסליסה עומדת בחוץ ומהססת להיכנס, בבה יאגה שואלת לרצונה ומתחיל משא ומתן בנושא הפחמים. על וסליסה לעבוד עבור בבה יאגה – אם תבצע את כל מטלותיה כהלכה תקבל את הפחמים ואם לא, מות תומת. המטלות כמובן אינן סבירות. האוכל בבית רב, אך וסליסה מקבלת רק פירורים. עליה לכבס, לטאטא, לבשל ולנקות ובנוסף, עליה להפריד ערימות של גרגרי חיטה מקימחון שדבק בם, ובהמשך גם ערימות של גרגרי פרג מעפר. וסליסה כמעט מתעלפת מהיקף העבודה והבובה לוקחת את הפיקוד. היא מנחה את וסליסה לאכול ולישון, ובזמן שזו ישנה, הבובה מטפלת בכל המשימות. משרואה זו המכשפה, היא מרוצה וכועסת באותה המידה. היא מתיישבת לאכול ומתפתח שיח בינה ובין וסליסה הצעירה, המבקשת לשאול כמה שאלות. "שאלי", עונה בבה יאגה, "אבל זכרי שידע רב מדי עלול לגרום לאדם להזקין בטרם עת". וסליסה שואלת את בבה יאגה שלוש שאלות בנוגע לאלמנטים בחייה ומקבלת תשובות. כשהיא תוהה לגבי שאלות נוספות, קופצת הבובה בכיסה ומונעת ממנה. המכשפה שואלת אותה אם זה הכול, ומופתעת מכך שבאמת התעניינה במידה ולא מעבר לכך. "את חכמה מכפי שנותייך, ילדתי. איך נעשית כזו?" שואלת בבה יאגה, וכשהיא שומעת מוסליסה שזה בזכות ברכת אימה, צורחת עליה המכשפה שאין מקום לברכות בבית הזה ועליה לעזוב. בבהלה מאבזרת אותה בבה יאגה במקל ועליו ראש גולגולת המכיל אש, ודוחפת אותה החוצה מבלי להוסיף מילה. וסליסה חוצה את היער במהירות לאורה של הגולגולת. ברגע מסוים היא נבהלת וחושבת להשליך את הגולגולת ולהיפטר ממנה, אך מחליטה שלא. היא מגיעה אל הבית בתחושת ניצחון, לאימתן הרבה של האם החורגת ושתי בנותיה שמזועזעות מכך ששרדה. וסליסה מבעירה את האש והולכת לישון ואילו הגולגולת לא מתיקה עיניה משלוש הנשים הזדוניות ושורפת אותן עד עלות השחר.
*
סיפורה של וסליסה מגולל בתוכו את ברכתו של כוח האינטואיציה העובר מאם לבת. אסטס רואה בו סיפור חניכה: תשעה שלבים שעלינו לעבור על מנת לחבור אל כוחנו. כפי שיונג אמר פעם, "דבר אינו הולך לאיבוד בנפש". גם אם דממה האינטואיציה כבר עשרות שנים, היא לא נעלמה. ניתן לצעוד בנתיב מההתחלה או מהמקום שבו עצרנו ולחדש את הקשר. הצעדה מתחילה במותה של האם הטובה מדי וממשיכה כל הדרך עד לבחירה להשאיר את הגולגולת למרות הספקות. ואלו הן משימות החניכה באינטרפרטציה לחיי היומיום:
השלב הראשון – להניח למה שמעכב אותנו
בין אם זו אם חיצונית או אם פנימית, כולנו מתחילות את החיים עם ישות המגוננת עלינו מכל רע. זוהי האם הטובה מדי. יש לה תפקיד מאוד חשוב בכניסתנו ההדרגתית אל העולם, אבל על פי אסטס, משלב המעבר מנערה לאישה היא כבר אינה רלבנטית. מה הכוונה באם חיצונית או פנימית? זו עשויה להיות אם פיזית המגוננת על ילדיה מכל רע או היבט של אישיותנו השומר עלינו מסכנות. את השלב הראשון אנחנו פוגשות בסיפור בדמות האם השוכבת על ערש דווי. אם טובה וטהורה, אוהבת ומגוננת. אם נפלאה לילדה שוסליסה הייתה, אבל דמות מעכבת ומונעת התפתחות לנערה ולאישה שהיא מיועדת להיות. למה מעכבת? האם המגוננת לא תוכל להגן עלינו לנצח ובכל מצב, ועל כן עלינו ללמוד להסתדר לבד. כמו בכל למידה, רק אם נתקרב אל הסכנה נוכל ללמוד על אודותיה, לחדד את חושינו ולבנות את כוחנו.
המשימות הנפשיות המוטלות על כתפיה של וסליסה (ועל כתפינו) בשלב זה הן לקבל את ההבנה כי האם הטובה מדי אינה נכונה לה כמדריכה לחיים האינסטינקטיביים העתידיים אליהם היא שואפת, וכי עליה להניח לה למות ולקבל על עצמה את תפקיד המגינה ואת האחריות על ההתפתחות שלה. "האישה החדשה נולדת עם מותה של האם הטובה מדי", כותבת אסטס, ובעצם, עד שאנחנו לא מרופפות מעט את הקשר עם אותה דמות תמימה ומוגנת שלנו, אנחנו לא יכולות לפנות מקום לדמות חזקה, פראית ונבונה להירקם. "החניכה של וסליסה מתחילה כשהיא לומדת לתת למה שצריך למות, למות. פירוש הדבר להניח לערכים ולתפישות בנפש שכבר אינם יכולים לקיים אותה [את הנפש] למות. במיוחד יש לבחון את העקרונות הנושנים העושים את החיים בטוחים מדי, מגוננים יתר על המידה, הגורמים לנשים ללכת בצעדי ריצה במקום בפסיעות בוטחות", מעמיקה אסטס. מאחורי קבלת מותה של האם הטובה מדי עומד שיעור גדול בהרבה: בלמידה לתת לכל מה שצריך למות – למות, אנחנו לומדות לתת לכל מה שצריך לחיות – לחיות. לתת לערכים ולתפיסות שאינם משרתים אותנו יותר למות בשביל שאישה חדשה וחופשיה יותר תוכל לחיות.
השלב השני – היכרות עם הצללים
השלב השני מתחיל כאשר המשפחה החדשה נכנסת לחייה של וסליסה. האם החורגת ושתי בנותיה מייצגות את הצללים שיש לחשוף. אלה הם "היסודות הלא מפותחים, אבל המרושעים והפרובוקטיביים, בנפש. […] כלומר היבטים שהאני סובר שאינם רצויים". בהסתכלות של אסטס, הצללים הם כמובן חיצוניים ופנימיים כאחד. יותר מזה, אפשר לומר שעל מנת לזהות את הצללים החיצוניים לנו, הסובבים אותנו, עלינו קודם כל להכיר את הצללים שלנו עצמנו. אם לא נכיר את אותם מקומות אפלים בנפש שלנו, לא נדע לזהות אותם באחרים. הפנים החיוביות של הצללים הן הלמידה שלנו מהם.
בשלב זה של הסיפור, וסליסה הצעירה חווה את המתח שבין הצורך שלה לרצות ולציית לדרישות החברה על מנת שהחברה לא תדחה אותה, ובין הצורך לציית לצרכים שלה עצמה. האם החורגת והאחיות מתאכזרות אליה ולאט לאט הופכות אותה לשפחה בביתה. היא לומדת שכאשר היא מרצה אחרים היא לא באמת נמנעת מהדחייה, כי הדחייה מגיעה מתוכה. על פי אסטס, זה הזמן "לבנות יחסים טובים ככל האפשר עם החלקים הגרועים ביותר בעצמנו. להניח למתח להיבנות בין מי שאנו לומדות להיות ובין מי שאנו באמת". זה הזמן לצאת לדרך שבה ניחשף לפחדים ולסכנות, החיצוניות והפנימיות, להסתכל להם בעיניים ולדעת שאנחנו הולכות קדימה במסע ההתפתחות שלנו. אי אפשר להישאר וללכת בעת ובעונה אחת.
אז לאן אנחנו בעצם הולכות (והולכים, לאלו מכם שהצטרפו למסע)? לפנינו עוד שמונה שלבים. בהמשך תעביר אותנו הסופרת דרך האכלת הבובה, הניווט באפלה והמפגש עם הלא רציונלי, עד להחייאת האינסטינקטים הטבעיים שלנו. "בחושי הבטן שלה, האישה יודעת שלהיות 'העצמי המתוק מדי' במשך פרק זמן ארוך מדי משמעו לעיתים מוות", מסכמת אסטס, ולנו נותר רק לעבד את שני השלבים שאליהם נחשפנו ולהמתין להמשך הדרך. למעבר לחלק ב' .
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מקום אליו הולכים או מקום שהולך איתנו? – 3 סיפורים קצרים על גן עדן וגיהינום
חוקרים ניסו לעשות את הבלתי אפשרי ולהגדיר מהי רוחניות – במידה רבה הם הצליחו
אתנחתא של טבע: מחול הגחליליות - עולמות הפרא המסתתרים ממש בחצר האחורית
עוד מרדיו מהות החיים: