חלוקת הקשב שלנו למשימות ולגירויים מתרחשת במוח כזרקור – הוא מאיר על הדברים שהוא תופס כחשובים ומשאיר באפלה את מסיחי הדעת. לרוב זה עובד, אך לפעמים המוח מתפתה לבדוק מה קורה באיזו פינה חשוכה או לקפוץ ממקום למקום. האם אנחנו יכולים להתערב בתהליכים הללו, ולבחור באופן מושכל לאן יופנה הקשב שלנו?

ב-29 ביוני 1914 עשתה שיירת מכוניות את דרכה ברחובות הצדדיים של סרייבו, בוסניה, בכיוון היציאה מהעיר. ברכב השני ישב הארכידוכס פרנץ פרדיננד, המפקח הכללי של הצבא האוסטרו-הונגרי, אשר במסגרת ביקורו בעיר פיקח על תרגילי הצבא – מפגן כוח לאזהרת סרביה השכנה מפני התרחבות לבוסניה. אלא שבאותן שעות ממש, סרבים לאומנים ששמעו על הביקור תפסו עמדות לאורך מסלול הנסיעה הרשמי, ברחוב פרנץ יוזף, כשהם חמושים באקדחים ובחומרי נפץ, ונחושים לשים קץ לחייו.

החשש מפני ניסיון התנקשות היה ידוע היטב, ולכן הוחלט ברגע האחרון לשנות את מסלול הנסיעה ולצאת מהעיר דרך רחובות קטנים וצדדיים יותר. למרבה הצער, הנהג ברכב הראשון, צ’כי במוצאו, התקשה להבין את הוראות הנסיעה שניתנו בגרמנית. כל הקשב שלו הופנה לניסיון נואש לפענח שפה שלא שלט בה, ובתוך כך חמק ממנו שהוא ממשיך לנסוע במסלול המקורי. נהגו של הארכידוכס נסע אחריו באופן אוטומטי, והשיירה כולה מצאה את עצמה ברחוב פרנץ יוזף, היישר בנקודה שבה המתין להם המתנקש גברילו פרינציפ. שתי יריות מטווח אפס סיימו את חייהם של המנהיג ואשתו.

הסטת הקשב של הנהג לא גבתה רק את חייהם של פרנץ פרדיננד ואשתו, אלא בעקיפין את חייהם של מיליונים, שכן רצח יורש העצר האוסטרו־הונגרי היה הטריגר שהצית את מלחמת העולם הראשונה. זהו מקרה קיצון שממחיש כיצד רגע אחד של חלוקת קשב לקויה יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה כולה, ובאותו אופן הוא גם יכול לשנות את מהלך חיינו, באופן פתאומי או במצטבר לאורך זמן.

קשב סלקטיבי: כיבוי והדלקה של מתג המיקוד

בכל רגע נתון הקשב שלנו 'מותקף' בידי מטח של מידע חושי. גם בסביבה שנדמית שקטה, אינספור גירויים – קולות, תנועות, ריחות, מראות – נקלטים בחושים שלנו בו־זמנית: צפירת מכונית חודרת מן הרחוב, ציוץ ציפורים, פטפוט של אנשים במסדרון, זמזום קבוע של מפזר החום, ואפילו תקתוק המקלדת בזמן כתיבת שורות אלו, וכל זה בזמן שהבגד אולי קצת לא נוח, האור מסנוור וריח שאנו אפילו לא טורחים לפענח עומד באוויר. אלו ברובם כלל אינם חודרים לתחום המודע. הסיבה לכך היא שהמוח לא מסוגל לעבד את כל המידע שנכנס אליו, ולכן נאלץ למקד את הקשב. היכולת הזו, לתת תשומת לב לגירוי אחד ולהתעלם מאחרים בהתאם לרלוונטיות או לעניין, היא תנאי הכרחי לעיבוד יעיל של המציאות. זהו מנגנון יסודי וחיוני במוח האנושי, המכונה 'קשב סלקטיבי'.

במשך עשרות שנים חיפשו חוקרי מוח את מנגנוני הקשב בעיקר בקליפת המוח, שהיא השכבה החיצונית המזוהה עם חשיבה מודעת, תכנון ושליטה רצונית. ואכן מצאו שפעילות בה מגבירה ומעוררת עיבוד חושי ומאפשרת לנו להתמקד באופן מכוון. אלא שבעשורים האחרונים מתחולל שינוי כיוון, ובמקום לשאול כיצד המוח מעורר קשב למידע מסוים, חוקרים שואלים כיצד הוא 'מכבה' מידע מסיח.

"רצח יורש העצר האוסטרו־הונגרי היה הטריגר שהצית את מלחמת העולם הראשונה. זהו מקרה קיצון שממחיש כיצד רגע אחד של חלוקת קשב לקויה יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה כולה, ובאותו אופן הוא גם יכול גם לשנות את מהלך חיינו, באופן פתאומי או במצטבר לאורך זמן".

בין החוקרים הראשונים שהציעו את המפנה הזה היה פרנסיס קריק, ביולוג מולקולרי וביופיזיקאי, וממגלי מבנה ה-DNA. קריק הציע שזרקור הקשב אינו נשלט רק מלמעלה, מהקליפה, אלא שיש לו  גם סיוע מלמטה, מאזורים עמוקים ועתיקים יותר במבנה המוח. הוא הציע שאזור התלמוס – המתפקד כתחנת ממסר של אינפורמציה שמגיעה מהחושים (למעט חוש הריח) ומעורב בעיבוד ראשוני של המידע – פועל למעשה כמו שומר סף, כשהוא מסנן את הקלט מהחושים ומעביר רק חלק ממנו לקורטקס.

את הרעיון הזה הרחיב מייקל הלסה, חוקר מוח ב-MIT, שביקש למצוא כיצד התלמוס מסנן קלט חושי. במחקר על עכברים התמקדו הוא ועמיתיו ברשת 'נוירונים מעכבים' העוטפים את התלמוס ומכונים TRN. הרשת הזו אפשרה לקלט חושי לעבור כאשר העכבר היה ער וקשוב, אך דיכאה אותו כאשר ישן. יתרה מכך, הם מצאו שגם כאשר העכבר היה ער, ה-TRN סייעה לדכא קלט חיצוני שהקליפה הקדם-מצחית זיהתה כמסיחי דעת. המשמעות היא שהבחירה במה להתמקד מתבצעת בקורטקס, אך הדיכוי של מה שלא חשוב מתרחש עמוק יותר, הרחק מן המודעות.

ואם אכן כך, האם יש לנו כל אפשרות לשלוט בקשב?

רכב שבו נורה פרנץ פרדינד. ייתכן שקשב של אדם אחד הסיט את ההיסטוריה ממסלולה. צילום: Konrad Severin Brambach / shutterstock

רעשי הרקע שאיננו שומעים

התשובה היא שאולי אנחנו יכולים לאמן את המוח דווקא במה לא להתמקד. לעיתים אנחנו מכוונים את הקשב לפי מטרה ברורה: מסיטים מבט מהטלוויזיה כדי לקרוא הודעה בטלפון, מתעלמים מהמוזיקה בחדר כדי להאזין לשיחה או פוסחים על בגדים בצבעים מסוימים כדי לחפש סוודר אדום. אבל יש מצבים שבהם הסינון מתרחש בלי שנרצה, ואפילו בלי שנדע. תכונות מסוימות של גירויים, כמו בהירות, תנועה וניגודיות מושכות את הקשב באופן אוטומטי, גם אם הן לא באמת חשובות. ייתכן ששם יש לנו מידה של שליטה.

הדבר הומחש היטב במחקר שערכו דוג'ה טאדין, מדען מוח מאוניברסיטת רוצ'סטר שבארה"ב, עם עמיתיו. במסגרתו אימנו מבוגרים לשיפור זיהוי עצמים קטנים שנעים על רקע גדול ותזזיתי. לאחר שבועות של תרגול, השתפרו משמעותית ביצועי המשתתפים. אלא שבדיקה מעמיקה חשפה אמת מפתיעה: היכולת לזהות את העצמים הקטנים לא השתפרה כלל. מה שהשתפר הוא היכולת של מוחם להתעלם מהתנועות של העצמים הגדולים ברקע. "במובן מסוים, המוח שלהם זנח מידע שהיה מסוגל לעבד רק לפני חמישה שבועות", מסביר טאדין ב- Quanta Magazine. למעשה, זו אינה תוספת של יכולת, אלא ויתור מחושב.

המשמעות המעשית של המחקר היא שניתן לאמן את המוח לסנן סוגי מידע מסוימים ועל ידי כך לשפר את כושר המיקוד שלנו. אם רעשי רקע מפריעים לנו, אפשר לעשות תרגילים יזומים של השלמת משימה ספציפית קטנה, כמו ניסוח הודעת טקסט, בסביבה של רעשי רקע. או אם גירויים ויזואליים מפריעים לנו, אפשר ממש לחקות את הניסוי שמתואר בכתבה ולנסות לבודד צבע ספציפי ברקע כאוטי, כמו משחק הילדים של זיהוי רכב בצבע כלשהו. כך, על פי המחקר, המוח משתפר בכושר ההתעלמות שלו ממידע לא חיוני.

"לנו זה עשוי להרגיש שגירויים עומדים לבחירתנו כמו בתצוגה, אבל בפועל הם פולשים בלי לשאול. לכן בכל רגע נתון המוח נאלץ לסנן באופן אקטיבי מידע לא רלוונטי".

למעשה, הזיכרון שלנו פועל בצורה דומה. כפי שכתבנו בעבר, יותר משהמוח דואג מה לזכור, הוא עסוק בשאלה אילו זיכרונות למחוק. נראה כי דפוס הפעולה הזה, של סינון מידע, מאפיין את המערכת הנוירולוגית שלנו. בהתאמה לכך אפשר למצוא את שיטת הפעולה הזו גם ביסודה של המהפכה הדיגיטלית, שבראשיתה הייתה בעיה של סינון 'רעש מידע'.

כיצורים בעלי מגבלת משאבים פיתחנו כלים לניהול מידע. אלא שהמידע הזה מומטר עלינו באופן רציף דרך חמישה חושים ויותר, ובמרבית המקרים אנחנו בעמדה פסיבית. כשמישהו מפעיל רמקולים אין באפשרותנו להחליט לא לשמוע את המוזיקה. לנו זה עשוי להרגיש שגירויים עומדים לבחירתנו כמו בתצוגה, אבל בפועל הם פולשים בלי לשאול. לכן בכל רגע נתון המוח נאלץ לסנן באופן אקטיבי מידע לא רלוונטי.

פעמים רבות אנו שומעים את העצה "לשמור את העיניים על הכדור", כלומר להיות ממוקדים במטרות שלנו ולא להתפתות להסחות דעת. כדי לחזק את היכולת הזו, מועיל לשלב גם התעלמות יזומה: להפסיק באופן אקטיבי ושיטתי את העיסוק בכל רעשי הרקע בחיינו.

תמונת כותרת: Pavel Boltov on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

המוח יודע המון דברים לפני שאנו מבינים אותם – במקרה אחד קריטי הוא נכשל

איזה שימוש אנחנו עושים במרחבים המנטליים שלנו?

זיכרון העבודה שלנו הוא מנגנון קוגניטיבי מהחשובים שיש – כך ניתן לפתח אותו

עוד מרדיו מהות החיים:

ארבע אונות – ד"ר יקיר קאופמן, נוירולוג המלמד חשיבה הכרתית