המדיום הוא המסר, קבע הפילוסוף מרשל מקלוהן. האם אכן הדרך שבה נאמרים לנו דברים חשובה יותר מהתוכן? באילו מקרים? סיפור קצר מאת שלמה זילבר ממחיש עד כמה האוזניים שלנו רגישות למקור שממנו בוקעות המילים.

מורה לחיים

העולם מתחלק לשלושה סוגים של אנשים, בכל תחום.

כולם. חשמלאים, אינסטלטורים, מנתחי לב ומוח, פקידות וגם עורכי דין וסוכני ביטוח. אפילו שליחים. כולם מתחלקים לשלושה סוגים.

וזה הולך ככה: עשרה אחוז ממש טובים במה שהם עושים, מקצוענים של ממש.

עשרה אחוז ממש גרועים.

כל היתר, שמונים אחוז, איפה שהוא באמצע. רגילים.

איפה הבעיה? הממש טובים יודעים שהם ממש טובים, וחלק מהם אפילו גובים את שכרם בהתאם, אבל הגרועים לא יודעים שהם גרועים. אף אחד לא אומר לעצמו שהוא גרוע במה שהוא עושה. חלק קטן מהגרועים חושבים שהם ממוצעים, אבל החלק הגדול של הגרועים חושבים שהם ממש טובים, כך שגם אין להם סיכוי להשתפר. מעניין שהממש טובים מנסים להשתפר עוד ועוד, אבל הגרועים שחושבים שהם טובים אפילו לא מנסים להשתפר כי מבחינתם הם בטופ ואין עוד לאן לעלות.

יהונתן אטינגר תמיד חשב שהוא טוב, ואלו רק המורים שמתנכלים לו. זה התחיל עם המורה שִׁפְרָה שלימדה אותם בכיתות ה'-ו'. הציונים שקיבל ממנה במבחנים, וכתוצאה מכך גם בתעודות, היו נמוכים, והסבר לציונים הוא קיבל יחד עם אימו באסיפות הורים לאורך השנים. לא משתדל מספיק, חולמני, ועוד כהנה וכהנה מילים של מורות. יותר מזה, הרי המורה שִׁפְרָה לא לימדה את כל המקצועות, אבל היה ברור ליהונתן שהיא משפיעה על שאר המורים ומסבירה להם שהוא לא תלמיד טוב. פעם, הוא זכר, אהב את בית הספר.

יהונתן חיכה בסבלנות לחטיבה, שבה יתחלפו המורים ואפשר יהיה לפתוח דף חדש, אבל מעשה שטן, המורה שִׁפְרָה רצתה שדרוג ועברה ללמד בחטיבה. לא סתם בחטיבה, אלא ממש את הכיתה של יהונתן. את המבט של המורה שִׁפְרָה כשראתה אותו לראשונה בכיתתה, אי אפשר היה לשכוח. גם לא את המבט של יהונתן שחשב שהנה מתחילה תקופה חדשה. כל השמחה שהייתה להם על שינוי מקום ושינוי אנרגיות, נמוגה.

אי אפשר היה לומר שהתחילה מלחמה כי אלו לא היו כוחות. המורה הייתה המורה ויהונתן היה רק התלמיד. חזרו על עצמם הציונים הנמוכים וההערכות הנמוכות.

נכון שיש רגעים בחיים, בייחוד כשאתה צעיר, שנדמה שלא ייגמרו לעולם, ואם ברגע מסוים רע לך, ברור לך שכך זה יישאר לנצח.

שלוש שנים אחרי, כשהמורה שִׁפְרָה עברה לאמלל כיתות אחרות ויהונתן עבר לתיכון, כבר לא היו לו אנרגיות. יומיים לפני תחילת הלימודים, המורה החדשה נפגשה עם התלמידים העתידיים שלה במה שנקרא 'יום הערכות', ותוך כדי עלעול בתיקו האישי, אמרה בטון של ייאוש קל "אני מבינה שיש לך דברים יותר חשובים מלימודים". שִׁפְרָה אולי התנתקה ממנו, מורשתה לא.

אין מה לעשות. יהונתן, למרות שעד אותו היום היה בטוח שהוא תלמיד ממש טוב, התחיל לאט לאט לחשוב שאולי בכל זאת, הוא לא כל כך טוב. ככה זה, כשזה מה שמכניסים לך לראש כל השנים. מה ששבר אותו לדעתו, זו העובדה שקרא בעיתון המקומי שהמורה שִׁפְרָה קיבלה איזשהו פרס מהעירייה, שקיבע אותה כמורת על.

עד ש…

אבא של יהונתן הבין דבר או שניים במה שקוראים "החיים עצמם". אבא של יהונתן עבד במכון ויצמן, אבל לא כחוקר או פרופסור למשהו, כי אם כחשמלאי אחזקה. לפני תחילת שנת הלימודים של כיתה י' לקח אבא של יהונתן את בנו לשיחה. לא סתם שיחה. בבוקר לקח אותו איתו לעבודה ויהונתן הצטרף לאבא בסידור העבודה. לפי רשימה מסודרת הלכו מבניין לבניין, מפקולטה לפקולטה ותיקנו דברים. פה החליפו מנורה, שם התקינו שקע, ואף תיקנו קצר שאיים להפסיק את עבודתם של מקפיאים מיוחדים, שאם תכולתם הייתה מפשירה, זה היה הסוף של מחקר בן כמה שנים. ולכן, כעשרים חוקרים עמדו במתח והתבוננו בעבודתם של יהונתן ואבא שלו. לרגע יהונתן היה גאה באבא, כששמע את אנחת הרווחה של הצופים בהם, בעלי החלוקים הלבנים, מתערבבת עם המיית מנועי המקפיאים שחזרו לפעולה. אני אומר החליפו, התקינו ותיקנו למרות שאבא עשה את כל זה, ויהונתן רק סחב את ארגז הכלים.

בצהריים התיישבו על הספסל הקבוע של אבא בשדרה המרכזית של מכון ויצמן. אבא הוציא מתיק קטן שני סנדוויצ'ים ושני תרמוסים קטנים, חילק ביניהם והשניים התחילו לאכול. השדרה המרכזית של מכון ויצמן היא מקום מעניין. מקום שוקק בהרבה אנשים ללא מכנה משותף. נשים עם עגלות תינוקות, ילדים לבית הספר או בחזרה ממנו, קבוצות קטנות של חוקרים צעירים הולכים ביחד, מדברים עברית אבל אי אפשר להבין מילה, זקנים מהורהרים עם תיקי עור ישנים ושלושה זוגות משקפיים תלויים על צווארם, וגם זוגות המטיילים להנאתם. מכיוון שמישהו צריך לדאוג שהמקום יהיה גם יפה, אז גם גננים יש כאן, ואולי בגלל אווירת המקום, אפשר לראות שהגנן מסתכל על כל פרח כמו שהחוקר מסתכל על מבחנה. מה שמצא חן בעיני יהונתן הוא שכמעט מכל קבוצה שעברה לידם, מישהו אמר שלום לאבא שלו ותמיד עם חיוך. כולם פה אוהבים אותו.

• מכון ויצמן זה מכון המחקר בין הטובים בעולם. עובדים פה מיטב החוקרים, אמר לו אבא.
• אני יודע. סיפרת לי.
• גם החוקר הכי טוב בעולם צריך פה ושם לנוח, ואתה יכול לראות בהמשך השדרה, כמה מהם יושבים על ספסל כמו זה ונחים. ומדברים. והולכים לקפיטריה פה ממול ואוכלים משהו, אולי אפילו איזה יוגורט שעכשיו המשאית הזאת הביאה. וכדי שיהיה להם פה נעים, יש את הגננים האלה שמטפלים בגינות, ויש את אלה שעושים פה איטום גגות כדי שבחורף לא ייכנסו מים, ויש אותי שמתקן להם את החשמל כדי שהמקררים יעבדו ושיהיה להם אור, וזה לא נגמר, כי הגנן הזה יכול להמשיך לעבוד כי הוא קיבל תרופה שפיתחו אולי כאן.
• אז? שאל אותו יהונתן.
• אז? אז מי יותר חשוב? החוקר או זה שהדליק לו את האור כדי שיהיו לו תנאים לחקור?
• מי?
• לא יודע. אני חושב שכולם חשובים. כל אחד צריך לעשות את החלק שלו כדי שכל המכונה תעבוד. מה יותר חשוב במכונית? המנוע או הווישרים?
• המנוע, אני חושב.
• ובגשם לא תראה כלום ולא תוכל לנסוע אם הווישרים לא יעבדו, גם עם המנוע הכי טוב בעולם.
• אז מה אתה רוצה לומר?
• שאתה לא חייב להיות הכי טוב במה שהמורה שִׁפְרָה רוצה שתהיה. תעשה משהו שמעניין אותך, תהיה הכי טוב במה שאתה עושה וזהו. תהיה חלק מהמערכת הגדולה.
• אבל הם אומרים לי שאני פחות טוב מכולם.
• אז אומרים. לא כל מי שאתה רואה כאן, למד באוניברסיטה או בכלל, בבית ספר, אבל כולם חיים, כולם מתפרנסים ורובם אוהבים את מה שהם עושים. לא חייבים ללמוד בבית ספר. יש פה במכון כעשרת אלפים עובדים. לא כולם עובדים ישירים של המכון, אלא מה שנקרא קבלני חוץ. יש מרצים ויש פרופסורים ויש מורים ויש תלמידים ויש סטודנטים ועוזרי הוראה ופקידים ועובדי ניקיון ומפעילי הקפיטריה וחשמלאים כמוני. מתוך כל אלו, אולי עשרים אחוז יש להם תעודת בגרות ולעשרה אחוז, לימודים גבוהים. כדי שחוקר אחד יעבוד כמו שצריך, מישהו חייב להאכיל אותו ולדאוג לו למשכורת ולמימון המחקר ושיהיה לו מיזוג בחדר, שיהיה לו אור כשירצה ויהיו לו מים בברז.

כמו בהזמנה עבר שם מישהו שנראה כמו יצא מסרט על חייו של אלברט איינשטיין. ראה אותם על הספסל וניגש לומר שלום.

• אטינגר, מה שלומך? זה הילד?

הצחיק את יהונתן שקוראים לאבא שלו אטינגר ולא יוסי או יוסף, כי גם לו כמה חברים קוראים אטינגר.

• כן, זה הילד, תכיר, יהונתן.
• ולמה יהונתן לא בבית הספר עכשיו?

אבא הסביר למר יחזקאל, ככה קוראים לזה שנראה כמו איינשטיין, שליהונתן יש בעיה בלימודים. מסתבר שמר יחזקאל לא רק נראה כמו איינשטיין, אלא גם חוקר בעצמו, והוא מרכז תחום מחקרי השכלה גבוהה פה במכון.

• פניתם לבן אדם הנכון, אמר מר יחזקאל ליהונתן ואבא. יש לי שני פתרונות בשביל יהונתן. לפני שנתיים ערכנו פה, בפקולטה לחינוך, מחקר שמטרתו לזהות בגיל צעיר מה הפוטנציאל של התלמיד ובאיזה תחום. אני בטוח שאני יכול למצוא את המחקר ההוא, לתת ליהונתן לעשות אותו, והמחשב כבר יגיד לו מה יכול לצאת ממנו.
• ומה הפתרון השני? שאל יהונתן.
• זה פשוט יותר. אמא שלי נולדה בעיראק וכמו אמא שלה, היא יכולה לומר לך את העתיד בקריאה בקלפים.
• והיא טובה בזה?
• מה אומר לך? בשביל להגיע אליה אתה צריך לחכות שלושה חודשים כי היא נחשבת בתחומה, אבל אני יכול בפרוטקציה לקבוע לך תור אליה למחר. מצד שני, כשהייתי בגילך, היא אמרה שאני אהיה שחקן תיאטרון ותראה אותי עכשיו, מומחה לסטטיסטיקה.

סוכם שמר יחזקאל יחפש את המחקר ויצור קשר. זה לקח שבוע. בדיוק אחרי שבוע אבא הגיע עם חוברת המחקר שכללה שאלון. אמר לו שימלא את החוברת בארבע שעות, לא דקה יותר, ויחזיר לו. כבר למחרת יהונתן מילא את השאלון שלא היה קל, והחזיר לאבא.

היו במחקר שאלות במתמטיקה, בהבנת הנקרא, בהיסטוריה ושאלות של הבנה כללית אבל זה לא היה מבחן בבית הספר, אז יהונתן לא היה במתח לגבי הציון.

אחרי שבוע אמר אבא ליהונתן שיבוא איתו למחרת לעבודה. למחרת הלך יהונתן ישירות למר יחזקאל. נפגשו על הספסל ההוא, מהפעם הקודמת. מר יחזקאל לא הלך סחור סחור.

• המצב הוא כזה. אין לך מה לבזבז זמן בלימודי אוניברסיטה למיניהם. חבל על הזמן שלך. החוזקות שלך נמצאות בתחום המסחר. זה בדם שלך. הלימודים היחידים שאתה צריך להשקיע בהם הם מתמטיקה, אנגלית וחשוב שיהיה לך ידע במחשבים.

יהונתן הרגיש שמה שהוא שמע כרגע, זה משהו שחיכה שיגידו לו כל שנות הלימודים. הייתה לו רק שאלה אחת למר יחזקאל.

• למה לא משתמשים במחקר הזה לכל התלמידים?

למר יחזקאל הייתה תשובה קצרה.

• שאלה טובה.

יהונתן עזב את בית הספר, הוציא רישיון על טוסטוס והתחיל לעבוד כשליח. הייתה לו שאיפה לעשות כל כך הרבה כסף, כדי להגיע למסיבת הסיום של המחזור שלו בבית הספר עם מכונית יוקרה ולהוציא למורה שִׁפְרָה את העיניים. אחר הצהריים לקח שיעורים פרטיים במתמטיקה, אנגלית ומחשבים.

זה סיפור עם סוף טוב. שנתיים אחרי, כבר לא עניין אותו מה יגידו עליו, לא החברים ולא שִׁפְרָה. את מעט הכסף שחסך, השקיע בתבונה, ועשה מה שנקרא, חבילה נאה. בצבא התגייס לגולני וסיים אחרי חמש שנים בדרגת רב סרן. מילואימניק ששירת אצלו ביחידה הכיר בכישרונו וגייס אותו לחברה העוסקת בשוק ההון, השקעות וביטוחים פנסיונים. נחשב תותח בתחומו.

יהונתן הפך לסיפור הצלחה.

בריאיון שנתן פעם לעיתון כלכלי גדול, סיפר על המפגש האקראי שלו עם אותו מר יחזקאל בשדרה המרכזית של מכון ויצמן, מפגש ששינה את חייו.

שני דברים בכל זאת החזירו אותו לזמן בו ידע בכל רמ"ח אבריו שלא יצא ממנו כלום.

פעם ראשונה, כשמהחדר הסמוך שמע קולגה שלו מדבר עם המורה שִׁפְרָה שבאה לברר את זכויותיה הפנסיוניות כי היא עומדת לפרוש. ביקש מהקולגה להחליף אותו, ובמקום החצי שעה הרגילה שבדרך כלל מקדישים אצלם לפורשים, ישב איתה כשלוש שעות, עד שהבינה הכול והייתה מרוצה. אפילו לא הפריע לו שהיא לא מזהה אותו.

הפעם השנייה הייתה כשלקח את בנו בן הארבע להצגה 'חנה'לה ושמלת השבת', ובאמצע ההצגה זיהה את הזקן שביקש מחנה'לה לעזור לו עם שק הפחמים, כמר יחזקאל, שפעם עשה חלטורה לבקשת אבא שלו, ליד הספסל, בשדרה המרכזית של מכון ויצמן.

כנראה שאמא של יחזקאל בכל זאת צדקה.

תמונת כותרת: Brett Jordan on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כוחו של ליטוף עדין על הראש

בלי ששמנו לב – מה מתחולל בתוכנו כשאנו נתקלים בסיפור מרתק?

חוכמת חיים מול בדיקה מדעית – למה הייתם מקשיבים כדי לקבל החלטות?

עוד מרדיו מהות החיים:

מעשיות מעשיות – סיפורי זן מתוסכתים