חלק מהעמידות הנפשית של האדם נובעת מסביבתו: משפחה, חברה, תרבות. ואולם, כשהמאפיינים האלה משותפים לדור שלם, הם עשויים להיצרב ב-RNA שלנו ולזלוג אל הדורות הבאים.

יש משהו שונה במרבית המפגשים עם בני נוער היום. השוני בולט במיוחד למי שמבוגר מספיק כדי להיזכר איך אנחנו היינו בגילם. ברוב הפעמים המפגש עם צעירים אינו דרמטי, מתריס או מתפרץ, אלא מאופיין בשקט משתלט. דממה מהסוג הזה שכמעט 'בולעת' אותנו לתוכה, ומצביעה על משהו שמרגיש 'לא נכון'.

זה יכול להתרחש בריאיון עבודה עם בני נוער, בשיחת קבלה לאוניברסיטה, בצו ראשון, ובכל מקרה אחר שבו מבוגר פוגש צעירים באופן רשמי. לפעמים אפילו במפגש עם בני המשפחה. ניכר כי באופן כללי חסרה אותה 'נוכחות פנימית' שהייתה לנו בצעירותנו – היכולת להתמודד עם מבוכה ולהישיר מבט; לדבר בשטף ובאופן חופשי; להתמודד עם מצבים של אי־נוחות בלי להתחמק מהם באופן אוטומטי; לחוות אכזבה ותסכול מבלי שהשקט יוחלף כאחת בזעם והתפרצויות.

כשעוד ועוד בני נוער מתקשים לשאת תסכול, כישלון או בדידות, קשה להתעלם מהאפשרות שמשהו עמוק במבנה החוויה שלהם השתנה. ולא רק ברמה הפסיכולוגית המודעת, אלא אולי גם בדפוסים הביולוגיים העדינים שמתעצבים מתחת לפני השטח.

חוסן נפשי הוא העוגן שמאפשר לנו להתאושש ממצבים מאתגרים, מסיטואציות לא נעימות, מטראומה וממצבי לחץ קיצוניים. על פי האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי הוא מושג על ידי תהליכי הסתגלות מוצלחים לחוויות חיים קשות או מאתגרות – תוך גמישות מנטלית. המשמעות היא שהעמידות של בני הנוער מתעצבת בתוך מערכת יחסים עם הסביבה והעולם, דרך מפגש עם מציאות לא צפויה, עם אנשים שאינם מגיבים תמיד כפי שקיווינו, עם גבולות, עם אכזבות קטנות ועם כישלונות נסבלים. זהו תהליך איטי והדרגתי, לעיתים לא נוח ואף מתסכל, אבל הכרחי.

ואם לחדד: על פי התיאוריות המקובלות חוסן אינו תוצאה של הגנה, אלא להיפך – קיומו הוא תוצר של חשיפה וחיכוך. כאשר מוצעות פחות הזדמנויות לחוות תרחישים כאלו, הוא מתקשה להיבנות, ולעיתים אף מתחיל להיסדק.

פרדוקס ההגנה: כשהסיוע מחליש

בשנים האחרונות מחקרים התפתחותיים מצביעים על קשר ברור בין חשיפה מוגבלת לקשיים יומיומיים ובין ירידה ביכולת הוויסות הרגשי בגיל ההתבגרות. כך לדוגמה, מחקר שבחן דפוסי הורות בקרב בני הדורות  X, Y, Z ו־Alpha מצא שבני דור ה-Z  – שנולדו בין השנים 1997 ו-2010 – פגיעים יותר מבני הדורות האחרים, ומציגים לעיתים קרובות קשיים בהתמודדות עם לחצים ואתגרים. בדוח המחקר מציינים החוקרים כי תופעה זו נובעת במידה רבה מדפוסי ההורות לדור זה – המאופיינים בעיקר בעודף סמכותנות, גוננות יתר והענקת הערכה או שבחים מוגזמים לילדים. לדבריהם, הורות מגוננת מדי שאינה מאפשרת לילדים מרחב להתמודד עם קשיים, עלולה להוביל לתלות ולחוסר בחוסן מול לחצי החיים.

זה לא היה משום שהם התחילו 'חלשים יותר', אלא משום שלא נדרשו לאמן את החוזק הנפשי שלהם, ולכן לא פיתחו סיבולת רגשית דרך ניסיון. ולכן השאלה המתבקשת אינה מה קרה לדור הזה, אלא מה קרה לדור הקודם, להורים? ייתכן שגוננו קצת יותר מדי?

העיתונאית והחוקרת אביגיל שרייר עוסקת בכך רבות. לאחר סקירות של מחקרים קליניים ומאות ראיונות שביצעה עם הורים, ילדים ומומחים בתחומים שונים, שרייבר הגיעה למסקנה כי בריאות הנפש של דור ה-Z גרועה מזו של הדורות הקודמים. היא מרחיבה על כך לעומק בספרה טיפול גרוע: מדוע הילדים לא גדלים, ומסבירה זאת גם בראיונות לתקשורת – לדבריה, ילדים כיום הם בודדים, מבולבלים, עצובים, וחוששים מהתבגרות. את דבריה היא מגבה בנתונים המציגים עלייה מדאיגה בשיעורי התאבדות בקרב צעירים; ריבוי מרשמים לנוגדי דיכאון לילדים; והתרחבות דרמטית של אבחוני הפרעות נפשיות.

הגנה על הילד בסיטואציות בנאליות מובילה אותו לסגל חוסר אונים כתכונת אישיות. צילום: EvgeniiAnd / shutterstock

כל אלו, היא טוענת, אינן תופעות שוליות, אלא סימפטומים של תהליך עמוק יותר שזיהתה: תעשיית בריאות הנפש, על כוונותיה הטובות, שינתה באופן דרמטי את האופן שבו הורים, מחנכים ומטפלים מציבים גבולות ואפילו מדברים עם ילדיהם.

שרייר לא מתכחשת לחשיבותו של טיפול נפשי, ואף מדגישה כי כאשר מדובר בילדים עם מצוקה חמורה, טיפול מותאם יכול להציל חיים. אך עבור ילד טיפוסי, היא טוענת, "התרופה עלולה להיות גרועה מהמחלה". רבות מהגישות הטיפוליות הרווחות מלוות בתופעות לוואי משמעותיות, לדבריה, בזמן שהתועלת המוכחת שלהן מצומצמת בהרבה מכפי שנהוג לחשוב. "כך למשל, טיפול בשיחות יכול לגרום להרהורים, וללכוד ילדים במעגלים של חרדה ודיכאון, ו'הורות עדינה' יכולה לעודד סערה רגשית עד לכדי אלימות, אצל ילדים שנואשים למצוא מבוגר חזק ובולם כשהם מתפרצים".

גיבוי נוסף להנחות הללו מגיע ממקום מפתיע, צבא ההגנה לישראל. מחקר במערך בריאות הנפש של חיל הרפואה בעקבות מלחמת חרבות ברזל גילה כי חיילים שפנו ביתר קלות לטיפול פסיכולוגי הפגינו קושי בהתאוששות, לעומת חיילים שהתמודדו עם הקשיים באמצעים אחרים. מה פירוש יתר קלות? חיילים נורמטיביים שביכולתם להתמודד, אך פנו לטיפול כי היום זו הנורמה, או בלחץ של הסביבה. מתברר כי לרובנו יש מנגנוני תמיכה והתמודדות סביבתיים טבעיים, יעילים הרבה מכפי שאנו נותנים להם קרדיט, ומי שהשתמשו בהם הצליחו לצלוח את התקופה המאתגרת. לעומתם, מי שנכנס לטיפול כבר מסגר את מצבו כדורש התערבות, מה שעיכב את תהליך ההחלמה והחזרה לשגרה.

מה עושים המסכים והרשתות לחוסן של ילדים?

אבל ההורים הם רק חלק מהסביבה, מה גם שהכוונות שלהם הן לרוב הטובות ביותר: לצד ההשפעה על החוסן, הם מציידים את ילדיהם באהבה ותמיכה אינסופית, התורמת באופן משמעותי לתכונות אחרות. הטכנולוגיה, לעומת זאת, נטולת כוונות לכאן או לכאן.

תרומתו של עולם המסכים לשחיקת החוסן של בני נוער ניכרת היטב בשנים האחרונות. העולם הזה יצר מרחב שבו כמעט כל חוויה ניתנת לניהול, שליטה או יציאה מיידית. צ'אט במחשב אפשר לאתחל, שיחה לא נעימה ניתן לנטוש, מבוכה חברתית ניתן למסך דרך הודעה כתובה או אפילו אימוג’י. וכמובן שאת הכל ניתן לערוך לפני ואפילו אחרי. במרחב הזה אין הרבה מקום לקשר אנושי ישיר עם גורמים מגוונים המעוררים רגשות שונים. הוא דל בהזדמנויות להתמודדות עם תגובה אנושית לא צפויה, כל שכן עם מצבים של אי־ודאות.

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות בנושא שימוש אינטנסיבי במדיה דיגיטלית בקרב מתבגרים מצביעים על תפקידן של הטכנולוגיה והרשתות החברתיות בעיצוב התפתחות המוח, ההתנהגות והרווחה הרגשית של מתבגרים. מחקר כזה, לדוגמה, חשף כי השימוש בהן מעלה את שכיחותן של הפרעות בריאות הנפש, ומצבים של חרדה ודיכאון.

"מחקר במערך בריאות הנפש של חיל הרפואה בעקבות מלחמת חרבות ברזל גילה כי חיילים שפנו ביתר קלות לטיפול פסיכולוגי הפגינו קושי בהתאוששות, לעומת חיילים שהתמודדו עם הקשיים באמצעים אחרים".

הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט מכיר היטב את המקרים האלו, שבהם נערים מתקשים להישאר בשיחה כשיש שתיקה, מדווחים על עומס רגשי קיצוני סביב אינטראקציות קטנות, וככלל – היעדר 'אימון רגשי'. החוסן, אחרי הכול, הוא כמו שריר – נחלש כשלא משתמשים בו, ומתקשה לשאת עומס כשנדרש לפתע לפעול.

היידט תולה את האשמה העיקרית בסמאטרפונים, שלטענתו הם האויב. כפי שכתב במאמר ב-Afterbabel: "אם השטן רוצה להשמיד דור, הוא יכול פשוט לתת לכולם סמארטפונים". ברב-המכר הדור החרד (Anxious Generation) הוא מסביר כי הטלפונים החכמים אחראים במידה רבה לקריסת בריאותם הנפשית של צעירים מאז 2010, כשהסימפטומים הם חרדה מוגברת, דיכאון, פגיעה עצמית ומקרי התאבדות.

אם הורים רק עלולים לחצוץ בין הילד ובין המציאות, המסכים עושים זאת בהכרח. צילום: BearFotos / shutterstock

היידט רואה ב'קרב על החוסן הנפשי של בני נוער' משימה עיקרית, והוא פעיל משמעותי בתחום, בין היתר מייעץ להורים כיצד לפעול, משתתף בפרלמנטים העוסקים בהגנה על פרטיותם של בני נוער, ומשפיע על קובעי מדיניות. כך למשל באוסטרליה, עבודתו סייעה להעברת חוק המגביל מדיה חברתית לילדים מתחת לגיל 16.

בריאיון שנערך עימו ב-The Guardian הבהיר שיש דרכים לצאת מהכאוס הזה, אבל הזמן מוגבל, "במיוחד אם אנחנו רוצים למנוע את האיום הגדול עוד יותר, שמציבה הבינה המלאכותית". לשיטתו הטיפול בבעיה כולל אימוץ מדיניות בת 4 כללים עיקריים: איסור סמארטפונים לפני גיל 14; איסור מדיה חברתית עד גיל 16; איסור הכנסת טלפונים לבתי ספר; עידוד משחק עצמאי, ובכלל עצמאות בקרב ילדים.

אבל גם אם נטפל בטכנולוגיה, יכול להיות שדווקא הביולוגיה תהיה לנו לרועץ.

"צ'אט במחשב אפשר לאתחל, שיחה לא נעימה ניתן לנטוש, מבוכה חברתית ניתן למסך דרך הודעה כתובה או אפילו אימוג'י. וכמובן שאת הכול ניתן לערוך לפני ואפילו אחרי. במרחב הזה אין הרבה מקום לקשר אנושי ישיר עם גורמים מגוונים המעוררים רגשות שונים. הוא דל בהזדמנויות להתמודדות עם תגובה אנושית לא צפויה".

הרעיון שחוויות חיים נוכחיות יכולות להשפיע על הדורות הבאים נשמע, עד לא מזמן, כמושאל מסרט מדע בדיוני. אך תחום האפיגנטיקה בענף הביולוגיה מציע הסתכלות מדעית מורכבת על הקשר בין סביבה, ביולוגיה ונפש.

אפיגנטיקה עוסקת באופן שבו גנים מופעלים או מושתקים כתוצאה מחוויות חיים, סטרס, תזונה, וקשרים חברתיים. כך למשל, לחץ טראומטי מהסביבה, שחודר ומשפיע ככל שהחוסן הנפשי חלש יותר, מוכר במחקרים כחוויה סביבתית שעשויה להשפיע לרעה על קוגניציה ותפקודים פיזיולוגיים. ואלו עלולים לעבור לבני הדורות הבאים גם כאשר הם כלל לא נחשפים לגורם הלחץ הסביבתי. אחד המחקרים שהוכיח זאת מצא שחשיפה אבהית ללחץ משנה את ה-Micro RNA של הזרע, ומתכנתת מחדש את ויסות ה-HPA – מערכת הדחק העיקרית בגוף – של צאצאיו.

מחקרים נוספים, שנערכו בקרב ילדים להורים שחוו סטרס קיצוני – מלחמה, הגירה כפויה או טראומה מתמשכת – מצביעים על הבדלים בדפוסי ויסות סטרס בינם ובין ילדים להורים שאינם טראומטיים, רגישות אמוציונלית ותגובה למצבי איום. ממצאים אלה נצפו גם כאשר הילדים עצמם גדלו בסביבה יציבה יחסית.

כמה שהבעיה מורכבת, כך הפתרון פשוט

עם כל זה חשוב להדגיש – לא מדובר בגזירת גורל. חוסן נפשי, כאמור, ניתן לחיזוק על ידי חשיפה נכונה והתנסות בחוויות שונות שאינן קלות – אך חשובות מאוד ליכולת ההסתגלות שלנו ושל הדורות הבאים. אם נחזור להיידט, הרי שגם צמצום החשיפה לגורמים בעלי השפעה שלילית על החוסן – כמו רשתות חברתיות – עשוי לסייע מאוד בחיזוק העמידות של ילדינו.

אך בסופו של יום, אם החוסן של בני הנוער נשחק, ואם ייתכן שהוא אף מותיר חותם ארוך טווח, השאלה אינה רק מה לקחת מהם, אלא מה להחזיר: התנהלויות אנושיות בסיסיות כמו מפגשים אנושיים בלתי-אמצעיים, התמודדויות עצמאיות עם קשיים שלא נפתרים מייד, ומצבים שנשארים בהם גם כשלא נעים. השאלה אינה רק מה להרחיק מהם, אלא מה לקרב: חוויות של קשר חברתי משמעותי, פעילות פיזית, ומעורבות קהילתית תורמות מאוד לבריאות נפשית, ואף מחתימות בנו שינויים ביולוגיים חיוביים הקשורים לוויסות סטרס.

חוסן אינו תכונה של 'חזקים', אלא תוצר של חיים שיש בהם מקום גם לחולשה, לכאב, וללמידה מתוך חיכוך. כאשר בני נוער מקבלים הזדמנות לחוות את העולם, משהו בהם מתייצב. ואז השקט שלהם הוא מהסוג שמרגיש 'נכון', לא כלפי חוץ, אלא שקט מבפנים.

תמונת כותרת: Levi Meir Clancy on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

פסיכולוגים: תנו לילדים להתחכך בחיים, רק ככה הם ילמדו איך לחיות

בישול עם ילדים – שכחו מהבלגן, מה שהם ירוויחו ישרוד הרבה אחרי שתסיימו לנקות

החיים על פי הסטואים – אנשי יוון העתיקה הבינו את הפשטות שביצירת חוסן מנטלי

עוד מרדיו מהות החיים:

ארקדי דוכין ועמית שלו על תורת הקבלה וחינוך