אלגוריתמים חכמים לומדים את העדפותינו ומגישים לנו עוד ועוד ממה שאנחנו אוהבים. לכאורה זוהי פסגת היעילות, אך למעשה מדובר בשיר ערש טכנולוגי למוח. לעומת זאת, בבתי הקפה הלונדוניים הישנים התרחש בדיוק ההיפך. מדוע הם נקראו 'אוניברסיטאות בפני' ובמה נזכה אם נסגל לחיינו מעט מהאנדרלמוסיה שלהם?

השנה היא 1652. "הראש הטורקי", בית הקפה הראשון שנפתח בלונדון, הוא בסך הכול דוכן עץ רעוע,  אך הבשורה שהוא מביא עימו גדולה מסך קרשיו. פסקואה רוזה, יווני-עות'מאני שהגיע לעיר הגדולה שנה קודם לכן, החליט לבשל להמונים את הקפה הטורקי החזק שהביא עימו מאיזמיר. אנשים מכל המעמדות התקבצו ורכשו כוס קפה במחיר פני בודד. עשן המקטרות התערבב בערפל שעטף את רחובות העיר ובאדי המשקה המהביל.

בניגוד לפאבים שבהם התרועעו בעודם מבוסמים, שתויים או במקרה הקיצוני מחוסרי הכרה, סביב דוכן הקפה אנשים הפכו ערניים, חדי מחשבה ונמרצים. הם עמדו או ישבו בצפיפות סביב נקודת החלוקה, קראו דפי חדשות בקול רם זה לזה, החליפו שמועות פוליטיות והתווכחו על דת, עסקים ומדע. במרחב הציבורי הזה לא היו דרגות, לא מחיצות ולא כללים. דייג שריח המלח עדיין דבק בבגדיו ואסטרונום צעיר התווכחו על טיב האור והחלל, וחייט פשוט וסוחר שמייבא בדים מארצות רחוקות החליפו דעות עם שני לורדים מבוגרים.

בשנים העוקבות נפתחו עוד ועוד בתי קפה בלונדון. חלקם כבר תפסו מקום בחללים סגורים, מוגנים בדלתות עץ כבדות, ששמרו על החום הפנימי מפני הקור ששרר בחוץ. במפותחים עוד יותר ניצבו שולחנות עץ ארוכים ושיתופיים. מי שנכנס התיישב במקום הפנוי הראשון שזיהה – כך שאציל, רופא, סופר ומדען לגמו כתף אל כתף.

על שולחן האוניברסיטה הלא רשמית ניתחו ניוטון והאלי גופת דולפין

לפי כתבה של ג'וני תומסון ב-Big Think, בבריטניה של המאה ה-17 השכלה איכותית הייתה נחלתם של בעלי אמצעים בלבד, שכן האוניברסיטאות הספורות היו רחוקות מהישג ידם של רוב האזרחים. במצב זה התגלו בתי הקפה כחלופה: במחיר כוס קפה, כל אדם סקרן יכול היה להיחשף לעולמות ידע חדשים על ידי האזנה לערב רב של אנשי מקצוע ומהפכנים שנכחו במקום. כך זכו בתי הקפה בכינוי "אוניברסיטאות פני".

מתוך הדיונים הפתוחים צמחו פריצות דרך כמו שוק הביטוח הגדול בעולם, לוידס של לונדון ובורסת לונדון שהיוותה בסיס לחלק ניכר מהכלכלה המודרנית. יש המספרים שבאחד מבתי הקפה היווניים התאספו עוברי אורח לצפות בשני חוקרים מנתחים דולפין על שולחן. היו אלו אייזק ניוטון ואדמונד האלי. "אוניברסיטאות הפני" הוכיחו כי צמיחה אינטלקטואלית אינה בלעדית ללמידה הליניארית של האקדמיה, אלא משגשגת במרחב של חיכוך רעיוני.

נריץ כמה מאות שנים קדימה. כולנו יודעים מה מאפיין את בתי הקפה באזור מגורינו: היכן שקט ונינוח והיכן שוקק חיים ומלא בצעירים וברווקים, היכן מתרועעת הקהילה הגאה והיכן שותה קפה הסגל האקדמי לפני העבודה. כל מקום מאופיין בהלך רוח ובחתך אוכלוסייה בעל אופי מסוים, ואנחנו יותר ויותר מכוונים את עצמנו לסביבות חברתיות שתואמות לנו. בתקשורת זה נקרא "תא תהודה": סביבה שבה אדם נתקל רק באמונות או בדעות הדומות לשלו, ולא נאלץ לשקול או להתמודד עם חלופות. כוח רב טמון בתאי תהודה ולכן אנחנו נוטים למקם את עצמנו בהם. הם יוצרים קבוצות הומוגניות, מחזקים קשרים רצויים, משרים תחושת שייכות ומעלים את הביטחון העצמי.

אנחנו בוחרים את בית הקפה שבו נרגיש הכי בנוח. צילום: Andriy Blokhin / shutterstock

מהן שתי מערכות החשיבה – ומי מהן חותרת לנוחות?

תאי תהודה נובעים בין היתר מדפוס חשיבה שזיהה הפסיכולוג הקוגניטיבי דניאל כהנמן. לפי מאמר של קירה וורג'ה ב-The Decision Lab, כהנמן סבר כי אנו משתמשים בשתי מערכות חשיבה: האחת מהירה וחסכונית והשנייה איטית ומורכבת. הראשונה, לדוגמה, פועלת כשאנחנו נוהגים במסלול המוכר הביתה או מנהלים שיחה קלילה וקולחת עם חבר טוב. והשנייה, להבדיל, פועלת כשאנחנו מנווטים באזור זר, לומדים נושא חדש או נאלצים לקבל החלטה בעלת סיכון גבוה.

"אנחנו נוטים לראות את עצמנו כחושבים של המערכת השנייה משום שזו המערכת שפועלת כשאנו מקבלים החלטות קשות, יוצרים אמונות או עוסקים במחשבה מאומצת", כותבת וורג'ה, "עם זאת, אנו חיים את רוב חיינו בעזרת המערכת הראשונה, צולחים פעולות אוטומטיות מבלי לחשוב עליהן לעומק". השימוש התדיר במערכת המהירה הוא תוצאה של ניהול אנרגיה: המוח שלנו אוהב "קלות קוגניטיבית", מושג  שטבע כהנמן. תאי תהודה משחקים בדיוק על השאיפה הזו של מוחנו. מינימום החיכוך שהם מייצרים עבורנו מקל עלינו ברמה הקוגניטיבית ומאפשר למוח לפעול בצורה יעילה, חסכונית וזריזה.

"במצב של קלות קוגניטיבית, אתה כנראה במצב רוח טוב, מאמין למה שאתה שומע, סומך על האינטואיציות שלך, מרגיש שהסיטואציה מוכרת, יצירתי יותר וחשיבתך שטחית", מסכמת אמנדה פן את ספרו של כהנמן ב-Shortform. כלומר, באופן מסוים אנחנו נוחים יותר להשפעה. חברות גדולות משתמשות בהבנה הזו בתחום שימור לקוחות. "כאשר לקוחות יכולים לנווט בערוץ דיגיטלי בקלות, סביר יותר שהם ימשיכו להשתמש בערוץ זה ולקשר חוויות חיוביות עם המותג", כותב אלכסנדר היימן ב-Medium ומסביר ש"לקוחות שמסוגלים לפתור בעצמם בעיות בערוצים דיגיטליים מובילים לעלויות שירות לקוחות נמוכות יותר ותורמים ליעילות העסקית".

"האלגוריתמים בהחלט תורמים לסינון המידע ועוזרים לנו להתמודד עם בעיית ההצפה במרחב הדיגיטלי, אך הם גם מרגילים אותנו לחיכוך נמוך בדעות סותרות או במידע שאינו תומך ברצונותינו".

יצירת קלות קוגניטיבית לשם שימור לקוחות היא דוגמה אחת לאופן שבו העיטוף בנוחות הופך מאקטיבי לפסיבי: אם באופן טבעי אנחנו שואפים לקלות קוגניטיבית ומקיפים את עצמנו בתאי תהודה, לעיתים אנחנו מובלים באופן לא מודע לתוך מצבים כאלו לטובת אינטרסים שונים. או אז, התופעה מחליפה שם.

"בועת הפילטר" הוא מונח שטבע אקטיביסט האינטרנט אלי פאריסר, והוא מתאר את האופן שבו האלגוריתמים אוספים מידע על משתמשים ומציגים להם (כלומר, לנו) תוכן שמסתמך על העדפות העבר שלהם. השיטה ממקסמת ומייעלת את השימוש של הגולשים: הם נשארים יותר זמן, נהנים יותר ומרגישים בשליטה. ואולם, אם הם לא מודעים לעובדה שעולמות תוכן שלמים מודרים מעיניהם, הם למעשה מתנהלים בתוך ספקטרום צר של מציאות המתחזה לייצוג מלא שלה. בועת הפילטר מבודדת את המשתמשים בתוך אזורי הנוחות שלהם ומגבילה את אופקיהם מבלי שיבחינו בכך. האלגוריתמים בהחלט תורמים לסינון המידע ועוזרים לנו להתמודד עם בעיית ההצפה במרחב הדיגיטלי, אך הם גם מרגילים אותנו לחיכוך נמוך עם דעות סותרות או במידע שאינו תומך ברצונותינו. בכך, הם כמו מאלחשים את היכולת שלנו לפגוש בשונה.

באופן מודע ולא מודע, כשאנחנו מבלים בסביבות מוכרות, פיזיות או וירטואליות, אנחנו מסתמכים על מערכת החשיבה הראשונה. לא נמעיט בערכה – היא חכמה וחיונית ומאפשרת לנו לנווט בחיים – אך המערכת השנייה חשובה לא פחות. היא זו שמאפשרת לנו להשקיע מחשבה, להטיל ספק ולייצר חיבורים חדשים על דעת עצמנו. היא המערכת הערנית, ששמה לב לפרטים ולא רק מסתכלת על התמונה הרחבה.

פילטרים מייפים את המציאות. אך האם הם גם הופכים אותה לנסבלת פחות? צילום: Akhenaton Images / shutterstock

לעקוף את שומרי הסף

אם תאי התהודה ובועות הפילטר הם מאפיינים של מציאות חיינו המודרנית, אפשר להניח שהזדמנויות לחיכוך בידע זר ודעות מנוגדות כבר לא מחכות לנו בכל פינת רחוב. ואכן, התנהלות נוחה ומנומנמת מהספה אל מול פריצות דרך משנות חיים? ייתכן שרבים מאיתנו מוותרים מרצון על התהילה למען המושב הרך. אך גיוון אינטלקטואלי הוא גם בסיס חיוני לבריאות המוח שלנו.

"ראיות ממגוון מקורות מצביעות על כך שחשיפה לחידושים היא גורם מפתח בקידום ותחזוקה של מנגנוני גמישות מוחית ושלמות קוגניטיבית", כפי שנכתב במאמר ב-Frontiers. לפי החוקרים ניכר כי מוחות שחוו סביבה מועשרת בגירויים, וכאלו שנדרשו לחשיבה מורכבת עוד בגיל צעיר, התפתחו תוך שמירה טובה יותר על הקוגניציה. עוד הם מסבירים שההשפעה אינה שמורה לילדות, אלא שסביבה כזו משפיעה לטובה גם על מוחות של אנשים מבוגרים. "חוויות חדשות יכולות לשנות מוחות אנושיים, להרחיב את קליפת המוח ולהגביר את שלמות האקסונים, בין שמדובר באימון סנסומוטורי או קוגניטיבי".

"ככל שנבלה יותר בבועת הפילטר שלנו, נרגיש פחות מסוגלים לפגוש הפתעות – החל מאנשים בעלי חזות שונה, דרך אורחות חיים אחרים ועד לדעות מנוגדות. הבשורה המשמחת היא שקלות קוגניטיבית מתפתחת מהר. בין שמישהו אחר מוליך אותנו לתוכה ובין שאנחנו בוחרים בה באופן אקטיבי".

להבנה הכללית שחידושים תומכים בבריאות המוח יש גם דקויות. מאמר שפורסם ב-Elsevier מפרט את ההבדלים בין חידוש יחסי – כזה שמתחבר למידע קיים ומעמיק אותו, ובין חידוש מוחלט – מידע חדש ומפתיע שמעורר בנו קשב גבוה. בהתבסס על דברי החוקרים, הראשון מפעיל מערכות מבוססות דופמין שמעבירות מידע מהזיכרון המיידי אל קליפת המוח, ובכך מחזק את הזיכרון הסמנטי שלנו. זה הזיכרון שמאפשר לנו ללמוד נושא חדש לעומק, להבין את ההקשר שלו ולזכור אותו כחלק ממאגר הידע שלנו לטווח הארוך. השני מחזק את הזיכרון האפיזודי, זה שמאחסן חוויות וסיפורים מהחיים. הוא מאפשר לנו לשלוף רגעים ספציפיים מהעבר.

ולכן, כשאנחנו נמנעים מחידושים אנחנו נמנעים מפעילות מחזקת למגוון היבטים של הזיכרון שלנו. האלגוריתמים – שומרי הסף הבלתי נראים של המידע – לא רק מונעים מאיתנו את החיבור המפתיע שלעולם לא חשבנו שנזכה לו, אלא גם אינם מאפשרים לנו לשמור על כושרו ובריאותו של מוחנו. כמו כל כישור שדועך, ככל שנבלה יותר בתוך בועת הפילטר, נרגיש פחות מסוגלים לפגוש הפתעות: אנשים בעלי חזות שונה, אורחות חיים אחרים, דעות מנוגדות וכן הלאה. וככל שנרגיש מסוגלים פחות, כך נימנע והיכולת תמשיך להיחלש. אז באיזה שלב של השינה אנחנו נמצאים?

הבשורה המשמחת היא שקלות קוגניטיבית מתפתחת מהר, בין שמישהו אחר מוליך אותנו לתוכה ובין שאנחנו בוחרים בה באופן אקטיבי. לפי וורג'ה, ההיכרות עם משהו זר משפיעה על מוחנו מהר מאוד: ניסוי שחשף אנשים לקבוצת מילים זרות בטורקית הראה כי זמן לא רב לאחר מכן דירגו הנבדקים את המילים המוצגות כחיוביות יותר, על אף שלא זכרו בדיוק את משמעותן. "אפילו אירוע בודד יכול לגרום לרעיון להיות מוכר", היא מסבירה ומדגימה דרך האופן שבו אירוע מזעזע הופך שגרתי. "נניח שמכונית עולה באש במרחק רחוב אחד מהבית שלך. בפעם הראשונה זה מזעזע. בפעם השנייה שאתה רואה את זה, זה הרבה פחות מפתיע מהפעם הראשונה שזה קרה".

במילים אחרות, היציאה מהסביבה המאלחשת של הנוחות הקוגניטיבית באמת דומה לפיצוץ של בועה. תוך רגע אחד אנחנו יכולים לעבור לסטטוס אחר: עוד לא בלונדון של המאה ה-17, אבל כבר לא על הספה עם משקפי הפילטר. מספיק שנמחק את היסטוריית ההעדפות ביוטיוב ונתחיל לגלות עולם.

תמונת כותרת: Birmingham Museums Trust on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

יותר מדי ממשהו טוב – כיצד משפיעה הצפת מידע יומיומית על מוחנו?

הייתכן שאנו מסוגלים להבין את עצמנו רק בתיווך חיצוני?

למה מתכוונים כשאומרים שאנחנו 'אחד עם העולם'? ההסבר של מדעי המוח

עוד מרדיו מהות החיים:

לימינליות – כיצד האנתרופולוגיה מתייחסת למצבי ביניים?