מבנה המוח כמבנה התרבות

לפעמים, כשאנו פוגשים בני תרבויות אחרות, נדמה לנו שהמוח שלהם עובד אחרת. התחושה הזו עולה בנו מפני שבמידה רבה זה נכון – ממש ברמה הנוירולוגית. מתברר שחשיפה חוזרת ונשנית לנורמות, לטקסים ולאלמנטים תרבותיים המקובלים סביבנו, קובעת כיצד נתפוס את העולם.

דניאל דותן | 29 יוני, 2026

בשנת 1532 הגיעה משלחת של כובשים ספרדיים אל העיר קחמרקה שבפרו, שם נפגשה עם אטוואלפה, קיסר האינקה. במהלך המפגש הטעון צעד קדימה הנזיר ויסנטה דה ואלוורדה, הציג בפני הקיסר ספר תפילה קדוש וקרא לו להישבע נאמנות למלך ספרד. בתפיסה הספרדית, הספר ייצג את המקור העליון לסמכות, לאמת ולדבר האל. הגשתו הייתה מחווה רשמית ודרישה משפטית-דתית לקבלת הנצרות.

אלא שלבני האינקה לא הייתה מערכת כתב מבוססת אותיות. מושג ה'ספר' היה זר להם לחלוטין, ועבור הקיסר אטוואלפה, האובייקט הדומם שהונח בידיו לא אמר דבר. כאשר שאל את הנזיר מהו מקור הסמכות לאמונתו, השיב לו ואלוורדה שהכול כתוב בספר שהוא מחזיק. אטוואלפה הצמיד את הספר לאוזנו וניסה לשמוע מה הוא אומר לו. כשלא בקע ממנו קול, השליך את הספר בזלזול על הרצפה. עבור הספרדים המעשה הזה נחשב חילול קודש בלתי נסלח. האב ויסנטה צעק שהאינדיאנים מתנגדים לאמונה הנוצרית ונתן את הפקודה לתקוף. הספרדים פתחו באש על בני האינקה הלא חמושים, לכדו את אטוואלפה, הוציאו אותו להורג וכבשו את העיר.

פיסת ההיסטוריה הזו ממחישה באופן דרמטי כיצד פער תפיסתי ותרבותי עלול להוביל לתוצאות טרגיות. אומנם מדובר במקרה קיצוני, אך כשמזנקים כ-500 שנים קדימה אל ההווה, מתברר שהתרבות המושרשת בנו ממשיכה לייצר קצרים בתקשורת האנושית בכל רגע נתון.

התפיסה התרבותית מחלחלת אל מבנה המוח

כשארין מאייר, סופרת, מרצה ומומחית לתרבויות, הגיעה לטוקיו, ליווה אותה עמית יפני בזמן שהעבירה הרצאה לקבוצה של 20 מנהלים מקומיים. בסוף דבריה פנתה אל הקהל לקבלת שאלות או הערות. "אף יד לא הורמה, אז הלכתי לשבת", היא מספרת בטור ב-New York Times. אבל אז לחש לה עמיתה: "אני חושב שהיה להם משהו לומר, אכפת לך אם אנסה?" מאייר הסכימה, והוא פנה אל הקבוצה ושאל שוב: "הערות? שאלות?" עדיין, איש לא הרים יד. אלא שהפעם הוא הביט בזהירות רבה בפניו של כל אדם בקהל הדומם. ואז סימן לאחד המנהלים ופנה אליו: "יש לך משהו להוסיף?" לתדהמתה, המנהל השיב "כן, תודה" והפנה אליה שאלה מעניינת.

לאחר ההרצאה, כשביקשה מאייר להבין כיצד ידע שלאנשים בקהל היו שאלות, עמיתה היסס תחילה, חיפש את המילים הנכונות ואמר: "זה קשור לכמה עיניהם מאירות [bright eyes]". הוא הסביר לה: "ביפן, אנחנו לא יוצרים קשר עין ישיר כמו במערב. אז כששאלת אם יש הערות, רוב האנשים לא הסתכלו עלייך ישירות. אבל כמה אנשים בקבוצה כן הסתכלו עלייך ישירות, ועיניהם היו מאירות. זה מצביע על כך שהם ישמחו שתפני אליהם". מאייר מחדדת שזהו קוד תרבותי שלא הייתה לומדת לעולם במסגרת החינוך שקיבלה במינסוטה.

במשך עשורים ביססו פסיכולוגים את הטיפולים הנפשיים ואת תיאוריות הלמידה על קו מנחה אוניברסלי: ההנחה שהתהליכים המנטליים הבסיסיים משותפים לכל בני האדם, בין אם מדובר בתושב ניו יורק הקדחתנית ובין אם באנשי שבט ההדזבה מטנזניה. אלא שמחקרים מעלים כיום תמונה אחרת לגמרי: התרבות אינה מסתכמת במערכת של אמונות, מנהגים או פולקלור – מדובר בכוח ארכיטקטוני שמשתתף בחיווט העצמי של המוח ומחלחל עד לרמת הנוירונים שלנו.

פרופסור דניס פארק ופרופסור צ'יה-מאו הואנג מאוניברסיטת טקסס צללו לעומקה של הנוירוביולוגיה הקוגניטיבית כדי לבחון את המנגנון הזה בדיוק. בדו"ח המחקר הם מדגישים שישנן ראיות ברורות לכך שחוויות מתמשכות עשויות להשפיע הן על מבנה המוח והן על תפקודו. מכך הם מסיקים כי חשיפה מתמשכת וחוזרת לאותו אוסף של חוויות תרבותיות ופרקטיקות התנהגותיות תשפיע על המבנה והתפקוד העצביים. החוקרים מציגים הוכחות לכך שהתפקוד העצבי מושפע מהקשרים חברתיים, במיוחד באזורים בקליפת המוח הראייתית הגחונית, הקשורים לעיבוד תפיסתי.

מי שלא גדל בין יפנים לא יודע לקרוא את הניואנסים בעיניים שלהם. צילום: Nico Ga-ang on Unsplash

פער תרבותי הוא פער נוירולוגי

כלומר, אם נחשפו לחוויות תרבותיות מסוג אחד, נפתח מבנה עצבי נבדל משל אדם שנחשף לחוויות תרבותיות מסוג שני. כך למשל, מחקרי נוירו-פלסטיות (גמישות מוחית) תרבותית מוכיחים כי מסלולים עצביים מתגבשים באופן שונה לחלוטין אצל אנשים שגדלו בתרבויות קולקטיביסטיות לעומת אלו שגדלו בתרבויות אינדיבידואליסטיות.

מסגרת פורצת דרך להבנת ההבדלים התפיסתיים בין תרבויות הוצעה על ידי פרופסור ריצ'ארד ניסבט מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מישיגן. הוא ועמיתיו מצאו כי לאנשים מתרבויות מזרח אסיה יש הטיות שונות לעיבוד מידע מאשר לבני המערב, הבדלים הנובעים מערכים ואמונות מנוגדים. מערביים, בשל המיקוד האינדיבידואליסטי של תרבותם, נוטים לבודד אובייקטים מרכזיים מתוך הסביבה ולארגן את המידע באמצעות חוקים וקטגוריות קשיחות. לעומת זאת, מזרח אסייתים, המבוססים בתרבות קולקטיביסטית, נוטים לראות את עצמם כחלק משלם גדול יותר. תפיסה זו מייצרת אצלם הטיה הוליסטית של עיבוד מידע, שבה האובייקט וההקשר הסביבתי מקודדים במוח במשותף, ומידע יחסי מקבל עדיפות על פני חלוקה לקטגוריות.

ההבדלים העמוקים הללו מגדירים מחדש את תפיסת ה'עצמי', כפי שמראה מחקרם של האנתרופולוג לי ג'אנג ועמיתיו. בדיקות דימות שערכו גילו כי התרבות משפיעה על המבנה הפסיכולוגי העמוק ביותר של האדם, ומובילה לשני סוגים של ייצוג עצמי: ה'עצמאי' המערבי, לעומת ה'תלוי-הדדי' של מזרח אסיה. מהמחקר עולה כי נבדקים סינים השתמשו בקליפת המוח הקדם-מצחית המדיאלית (אזור הקשור לעיבוד מידע על העצמי) כדי לייצג הן את עצמם והן את אמא שלהם. לעומת זאת, מערביים השתמשו באזור זה כדי לייצג באופן בלעדי את עצמם, כישות נבדלת מהעולם.

"במשך עשורים, פסיכולוגים ביססו את הטיפולים הנפשיים ואת תיאוריות הלמידה על קו מנחה אוניברסלי: ההנחה שהתהליכים המנטליים הבסיסיים משותפים לכל בני האדם, בין אם מדובר בתושב ניו יורק הקדחתנית ובין אם באנשי שבט ההדזבה מטנזניה. אלא שמחקרים מעלים כיום תמונה אחרת לגמרי: התרבות אינה מסתכמת במערכת של אמונות, מנהגים או פולקלור – מדובר בכוח ארכיטקטוני שמשתתף בחיווט העצמי של המוח ומחלחל עד לרמת הנוירונים שלנו".

ההבנה שהבדלים בין תרבויות משפיעים על האופן שבו אנו מבינים מערכות יחסים הצמיחה תחום פסיכולוגי חדש שמתפתח בשנים האחרונות ונקרא: פסיכולוגיה בין-תרבותית. הפסיכולוג האמריקאי פרופסור איתן א. מקמהן מאוניברסיטת מערב אורגון מקדיש את מחקריו בשנים האחרונות להשפעת הסביבה התרבותית על נפש האדם. בריאיון שערכנו עימו, הוא מסביר מה בעצם נכלל בתחום החדש: "זהו המחקר המדעי של האופן שבו תרבות מעצבת את מחשבותיהם, רגשותיהם והתנהגויותיהם של אנשים, ושל הדרכים שבהן תהליכים פסיכולוגיים בסיסיים יכולים להיראות דומים או שונים ברחבי העולם".

לדברי מקמהן, הפסיכולוגיה החדשה הזו מאתגרת את התפיסה הישנה: "היא מבקשת להבחין בין ההיבטים המשותפים באופן נרחב של הפסיכולוגיה האנושית ובין אלו התלויים במידה רבה במשמעויות, פרקטיקות ומוסדות תרבותיים. בכך היא מאתגרת את ההנחה שממצאים מקבוצה אחת או מהקשר תרבותי – למשל, סטודנטים בארצות הברית – חלים אוטומטית על כל בני האדם". במקום זאת, הוא מסביר, הגישה העכשווית "מתייחסת לתרבות עצמה כחלק מרכזי ממה שזה אומר להיות אדם".

באשר למערכות יחסים, מקמהן מאמין כי הכרה בתרבות של אדם אחר היא הכרחית. "היא כמעט חיונית לבניית מערכות יחסים עמידות ובטוחות מעבר לקווי תרבות", הוא מסביר. "התרבות מספקת לאנשים הגדרות ברירת מחדל לפירוש היבטים בסיסיים של התנהגות במערכות יחסים, כגון: כבוד וחוסר כבוד, קרבה וריחוק, אוטונומיה ומחויבות. ההכרה בכך שבני זוגנו, חברינו או עמיתינו עשויים לפעול עם ציפיות יחסים שונות מאוד, מאפשרת לנו לפרש התנהגות במדויק, ולהגיב בצורה שמרגישה רלוונטית ומתחשבת".

האם מחקרים פסיכולוגיים על סטודנטים אמריקאיים רלוונטיים לכל בני האדם בעולם? צילום: Aayush Khator on Unsplash

כדוגמה מוחשית לכך, הוא מציג את האופן השונה שבו אנשים מנהלים קונפליקטים: "בסביבות אמריקאיות רבות, להיות ישיר, גלוי ו'לשים הכול על השולחן' נתפס כסימן של כנות וכבוד. עם זאת, בהקשרים תרבותיים אחרים, חילוקי דעות בגלוי (במיוחד מול אחרים) יכולים להיתפס כחוסר כבוד או כדבר מביש מאוד. לכן", הוא ממשיך, "אם מנהל אמריקאי יערער בגלוי על הצעת עמית בישיבת צוות, יפרט פגמים ויציע שינויים – הוא יאמין באמת ובתמים שהוא מראה בכך שקיפות וכבוד. עמיתו, לעומת זאת, המגיע מתרבות הממוקדת יותר בהרמוניה, ירגיש נבוך ומושפל מול עמיתיו, ויפרש את הביקורת הציבורית הזו כחוסר כבוד מופגן ולא כמשוב בונה. ללא מודעות להבדל התרבותי המרכזי הזה בניווט דרך חילוקי דעות, שני הצדדים יצאו מהפגישה בתחושת עלבון ואי-הבנה. עם מודעות זו, הם יכולים לבחור במכוון דפוסי תקשורת המכבדים גם בהירות וגם כבוד".

אם הבנת המקור התרבותי היא המפתח לביסוס מערכות יחסים יציבות בעבודה, בזוגיות ובחיים האישיים, השאלה המעשית היא כיצד ניגשים אל הלך המחשבה של אדם שחיווט המוח שלו שונה משלנו.

מקמהן מדגיש כי העמקת הבנתנו את 'העצמי התרבותי' של האחר מתחילה בעניין ובסקרנות אמיתיים. לדבריו, "גם אם אינך חושב שאתה מתעניין בדברים אלה, כדאי לך להתעניין. אנו חיים בחברה גלובלית שבה אנשים מתרבויות רבות מקיימים אינטראקציה מתמדת, וטובתם של כולם היא להבין זה את זה".

"התרבות שבה גדלנו מעצבת לא רק את המילים שיוצאות לנו מהפה, אלא גם את הארכיטקטורה של הנוירונים שלנו, את בחירת המחוות, את פרשנות המימיקה ושפת הגוף, ואת עצם הדרך שבה המוח שלנו תופס עצמים במרחב. כשאנחנו באינטראקציה עם אדם מתרבות אחרת, זהו אינו רק מפגש בין שני אנשים, אלא התנגשות או התלכדות של שתי ארכיטקטורות תודעתיות שונות לחלוטין".

כיצד ניתן ללמוד את הלך המחשבה של אדם מתרבות אחרת? במישור הפרקטי, מקמהן מציע לתרגם זאת לפעולות יום-יומיות: "לשאול אחרים שאלות פתוחות על איך נראה 'אדם טוב' או 'מערכת יחסים טובה' במשפחתם או בקהילה שלהם, ולהקשיב היטב לערכים הטבועים בתשובותיהם. זה עשוי לכלול תשומת לב למקרים שבהם הם נראים גאים, מתביישים או לא בנוח במיוחד, ולשים לב לציפיות התרבותיות שעשויות להיות על כף המאזניים באותם רגעים. זה בוודאי יכלול שיתוף מפורש של הנחות תרבותיות משלנו, כמו לומר: 'במשפחה שלי זה נחשב גס רוח לא לדבר ישירות על בעיות', כדי שתוכלו ליצור יחד דרכים לאינטראקציה שמרגישות מכבדות עבור שניכם".

לסיכום, הוא מציין: "בין אם מערכת היחסים היא רומנטית, אפלטונית או מקצועית, התייחסות לתרבות כחלק מרכזי ממי שהאדם האחר הוא, ולא רק כעובדת רקע מעניינת, פותחת את הדלת לאמפתיה עמוקה יותר, הבנה גדולה יותר, כבוד אמיתי והתנהגות מגיבה כראוי. במילים אחרות, הכרה במרכזיותו של העצמי התרבותי היא הכרחית למערכות יחסים איכותיות".

מוחו השונה של האחר הוא יתרון עבורנו

התרבות שבה גדלנו מעצבת לא רק את המילים שיוצאות לנו מהפה, אלא גם את הארכיטקטורה של הנוירונים שלנו, את בחירת המחוות, את פרשנות המימיקה ושפת הגוף, ואת עצם הדרך שבה המוח שלנו תופס עצמים במרחב. כשאנחנו באינטראקציה עם אדם מתרבות אחרת, זהו אינו רק מפגש בין שני אנשים, אלא התנגשות או התלכדות של שתי ארכיטקטורות תודעתיות שונות לחלוטין.

אבל האם המבנה התודעתי שלנו מסתכם בהשפעה תרבותית? ייתכן באותה מידה שבני דורות שונים יפתחו תודעה ייחודית על פי הטכנולוגיה הדומיננטית בזמנם; שאנשי העיר יפתחו מוח קצת שונה מבני הכפר; שהחיים עם כלב ישפיעו איכשהו על מבנה המוח שלנו בשונה מהחיים במחיצת חתול. למעשה, אם המנגנון של חשיפה עקבית אינו כפוף רק לתרבות, הרי שלכל אדם מבנה מוח ייחודי המייצג את סך החיים שלו. אבל באותה נשימה עשויים להיות לו ממשקים רבים עם אחרים. שימו באותו חדר שני בעלי כלבים מתרבויות שונות ותראו איך המכנה המשותף הזה מביס ברגע כל פער.

אנחנו לא יכולים להפוך למשרה מלאה את פענוח מבנה מוחם השונה של אחרים, ואולי אף כדאי שלא ננהג כך. מכנים משותפים אפשר לחפש מעבר לתרבות. דווקא בתחום הזה טוב שפערים קיימים, כי הם משלימים ומלמדים. תמיד טוב לקבל עוד נקודות מבט על בעיות ועל העולם בכלל, בפרט כאלה שהמוח שלנו לא בנוי לחשוב עליהן לבד.

תמונת כותרת: Muhammad Noman on Unsplash