בדידות מזוהה עם חוסר, עצבות וכאב – מצב שיש להיחלץ ממנו. אך פרספקטיבה היסטורית מראה שחוויה זו עמדה במרכזן של כמה מהיצירות העמוקות והמשפיעות ביותר, אלו שעיצבו את התרבות האנושית.

בשלהי שנות ה־40 של המאה ה־19 היה סרן קירקגור במצב שרבים היו מתארים כמצוין: בן למשפחה אמידה, משכיל, בעל קריירה אקדמית כדוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת קופנהגן, ומאורס לאהובתו רגינה אולסן. ואז, כמעט באחת, הוא ויתר על הכול.

קירקגור ביטל את אירוסיו, נטש את המסלול האקדמי והסתגר בדירתו מבודד מן העולם. חרף קיצוניותם, נעשו מעשיו מתוך מחשבה עמוקה שהובילה להחלטה לרתום את כל כולו לפיתוח משנתו הפילוסופית. הוא ראה בבדידות דרך הכרחית לגיבוש העצמי: עבורו היא לא הייתה מרחב ריק כי אם עוגן לצמיחה והתפתחות. את תשע השנים הבאות הוא הקדיש לכתיבה, ופרש את הגותו הפילוסופית על פני עשרות כתבי יד.

בדידות אינה תוצאת לוואי, אלא ייעוד

קירקגור נחשב לאבי האקזיסטנציאליזם, זרם בפילוסופיה שעיקר עיסוקו בקיום האנושי. הגותו סבבה סביב הניסיון לאתר מהות אישית – אמת מוחלטת – עבור האינדיבידואל. וזו הייתה הגות סיזיפית, שכן כבר אז הייתה רווחת התפיסה שלפיה אמת מוחלטת אינה קיימת.

יש שיאמרו שהניסיון לחיות על פי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית סיזיפי לא פחות מהגותה, שכן בדידות קיומית עומדת במרכזה, ומשמשת ככלי עצמי ליצירת ערכים וזהות. התורה גורסת  שהקיום האנושי הוא חוויה אישית, ייחודית ובלתי ניתנת לשיתוף.

בספרו החולי אלי מוות טען קירקגור כי הבדידות המובילה לייאוש היא שלב הכרחי בגיבוש העצמי. “אתה חייב להתייאש”, כך כתב, "העצמי חייב להישבר כדי להפוך לעצמי". עוד הסביר כי ככל שאדם נמנע מלחוות בדידות וייאוש עד תומם, נבצר ממנו לגלות כמה העצמי חזק, עד כמה הוא יכול לשאת בנפשו.

אם בפילוסופיה הבדידות היא כלי לחישול ואולי אף ללידת ה'עצמי', הרי שבאומנות היא הייתה לכלי יצירה רב עוצמה. תחושת הבדידות עמדה במרכזן של כמה מן היצירות שעיצבו את התרבות המערבית. במקרה של וינסנט ואן גוך, מגדולי הציירים בהיסטוריה, היא ביססה את עבודתו וחייו.

ואן גוך חווה קשיים רבים, בדידות ותקופות של עצב – החל מילדותו בפנימייה הרחק מביתו, דרך פיטוריו מעבודתו בחברה לסחר באומנות, דחיית הצעת הנישואין שלו לדודניתו, ובהמשך, התנגדות בני המשפחה של בת זוגו השנייה לנישואיהם. הוא סבל מדיכאון מתמשך, ואת כאביו הפך לאומנות מרהיבה ויוצאת דופן. הצבעים החזקים ומשיכות המכחול העבות ביטאו את רגשותיו שנפרשו על הבד. וככלל, נופי הטבע, השדות והדיוקנאות שצייר שיקפו כמעט תמיד את מצבו הנפשי.

"אם בפילוסופיה הבדידות היא כלי לחישול ואולי אף ללידת ה'עצמי', הרי שבאומנות היא הייתה לכלי יצירה רב עוצמה. תחושת הבדידות עמדה במרכזן של כמה מן היצירות שעיצבו את התרבות המערבית. במקרה של וינסנט ואן גוך, מגדולי הציירים בהיסטוריה, היא ביססה את עבודתו וחייו".

במאמר שכתבו האוצרים קווין סלטינו, אן ווגט פולר ומריון טיטוס סירל, ופורסם באתר מכון האומנות של שיקגו, הם חושפים את מרכיב הבדידות של ואן גוך דרך יצירותיו. אחת הדוגמאות היא ציור חדר השינה שיצר בבית הצהוב בעיר ההיסטורית ארל, צרפת, שם התגורר בשנת 1888. על פי המאמר, הקירות הכחולים, החלון הירוק, המיטה החומה והמצעים האדומים יוצרים תחושת סדר ומנוחה – אך גם של ריק. "עבור ואן גוך סימל הציור מנוחה, אך הריקנות שבה מסמלת גם בדידות עמוקה – האומן לבדו עם מחשבותיו. הוא חולק איתך את בדידותו משום שבדידות הייתה הנושא הקבוע שלו",  מסבירים האוצרים.

את תחושת הבדידות תיאר ואן גוך עצמו במכתב ששלח לאחיו בעת שהתאשפז במנזר סן־רמי בדרום צרפת: "לא עזבתי את חדרי כבר חודשיים. אני לא יודע למה […] תחושת הבדידות אוחזת בי בשדות בצורה כה מפחידה שאני מהסס לצאת".

עבור ואן גוך, אומנות הייתה דרך לבטא את הרגשות ולהקל על מצוקת הבדידות. שם, בין קירות המוסד הפסיכיאטרי, נולדו כמה מיצירותיו הגדולות: אירוסים וליל כוכבים. האחרונה, שבה מצויר הנוף הנשקף מחלון חדרו במרכז הפסיכיאטרי, עוסקת בקו הדק שבין ייאוש ויופי, כשהמוטיב המרכזי שבה הוא שוב בדידות. השמיים המסתחררים והכוכבים הזוהרים נראים כאילו הם מושטים החוצה, חיים, מגלמים את געגועיו לחיבור. עבודת המופת מדגימה כי גם בחשיכה ניתן למצוא אור, ובדידות חשוכה עשויה להוליד יצירות מופלאות.

גם בתחום המוזיקלי יצירתיות יכולה לפרוץ כמו אור בשעות קודרות וחשוכות של בדידות. הדבר מומחש היטב באחת היצירות המפורסמות ביותר המזוהה עם בדידות: מסע החורף ((Winterreise של המלחין האוסטרי פרנץ שוברט. בעיני רבים נתפסת היצירה כאחת המעטות ששמרו על קסם בלתי פוסק והשפעה לאורך מאתיים השנים האחרונות.

היצירה, שכוללת 24 שירים לקול ולפסנתר, נכתבה בשנה האחרונה לחייו של שוברט כשהיה חולה, עני ומבודד. הוא תיאר את הנושא שלה כ"בדידות, תחושת היותך תמיד זר ונפרד מהחיים". הגיבור שעומד במרכזה הוא נווד בודד המשוטט בנוף חורפי קפוא. אין לו יעד, ואין למסעו סיום. בתוך הפסיפס המוזיקלי מתערבבים חלומות ומציאות, ותכנים ממעמקי נפשו של הנווד ככל שהוא שוקע במחשבותיו הסובבים סביב אהבה אבודה, אבל, תקווה והשלמה. מסע החורף הוא אולי אחד הביטויים המדויקים של סובלימציה: בדידות שהופכת לחוויה אומנותית אוניברסלית.

סונטת אור ירח בביצוע הפילהרמונית של ברלין.

המוזיקה שנולדת כשמפסיקים לשמוע

יותר מ-200 שנה לאחר שהולחנה, סונטת אור הירח של בטהובן נותרה אחת היצירות הפופולריות ביותר בתולדות המוזיקה הקלאסית. על פי מאמר ב-The Art of Piano Performance, הסונטה נכתבה כשהיה שרוי בתקופה של בדידות ומלנכוליה עמוקה, בעקבות תהליך ההתחרשות שעבר ואהבתו הנכזבת לג’ולייטה גוצ’ארדי. המעמד שלו זכתה מעיד כי כנראה הצליחה ללכוד את סערתו הפנימית בצורה פנומנלית.

במאמר מוסבר כי בפרק הראשון מוצגים נושאים של בידוד, אובדן ומאבק. לאורך הסונטה באות לידי ביטוי תחושות האבל והאובדן של המלחין בשינוי המקצבים, הדיסוננסים, המזמורים המיוחדים ולאחר מכן הזעם.  "זו הייתה דרכו לבטא את תחושותיו בנוגע למחלת החירשות הזו, תוך כדי כתיבת המוזיקה יוצאת הדופן, וחוסר היכולת לשמוע אותה".

בשנת 1802, במהלך שהותו בכפר הייליגנשטאט, כתב בטהובן לאחיו את המכתב המפורסם שכונה 'צוואת הייליגנשטאט', ובו הודה כי רק בזכות אומנותו לא שם קץ לחייו. היצירה המוזיקלית שלו עוסקת בנושאים של מאבק פנימי, ייאוש וצער, אבל גם מתעלה מעליהם לניצחון. זוהי בדידות שאינה מכניעה, אלא מעצימה.

נכסי צאן ברזל שנוצרו על רקע חוויית הבדידות ועיצבו את התרבות שלנו מקבלים תוקף גם בתחום הספרות. מהמוכרות והמשפיעות שביצירות הספרותיות היא התפסן בשדה השיפון  מאת ג'יי די סלינג'ר. הרומן חובר לפני 75 שנים ונלמד בתיכונים בארץ ובעולם עד היום. הוא מבטא ייחודיות דואליות בקשר בין בדידות ויצירה, כשלצד השפעת נושא הבדידות על הספר – פרסומו כשלעצמו הוביל לבדידותו של המחבר.

סלינג'ר היה סופר אמריקאי ממוצא יהודי ששירת בצבא ארה"ב כחייל חי"ר והשתתף בכמה מהמלחמות הגדולות בהיסטוריה האמריקאית, ביניהן מלחמת העולם השנייה. ב-1945 הוא התחתן, אך התגרש כעבור שמונה חודשים. גם לפני כתיבת הספר הוא היה מבודד, אך בעקבות ההצלחה המטאורית והפרסום הרב הוא התנתק עוד יותר: עזב את ניו יורק, ועבר לגור לבדו בעיירה קורניש שבניו המפשיר.

"יצירותיהם של האומנים הגדולים ממחישות פעם אחר פעם כי בדידות, על אף הכאב והעצב שבהם היא כרוכה, עשויה להיות גם אחת החוויות המעצימות ביותר. היא מאפשרת לאדם להפסיק לשמוע את הרעש, ולהתחיל להקשיב לאמת הפנימית שלו".

הסיפור של 'התפסן' מסופר מנקודת מבטו של הולדן קולפילד, נער שחווה ניכור חברתי עמוק, אובדן תמיכה רגשית וקושי להתחבר לאנשים, מה שהוביל אותו לתחושת בדידות עמוקה. הסיפור מדגיש את חוסר היכולת של הנער להשתלב ב'עולם המבוגרים' ומתאר בדידות כמצב קיומי, פנימי ועמוק – בדומה למחברו הסופר.

הרומן נחשב לפורץ דרך ומהמשפיעים בספרות האמריקנית, וממשיך להימכר במיליוני עותקים מדי שנה. הקלאסיקה הספרותית גם מילאה תפקיד חשוב בעיצוב הזהות והמרד של הדור הצעיר באמריקה בשנות ה-50 וה-60, כשהגיבור שימש סמל קולקטיבי לניתוק מהנורמות החברתיות.

היצירות הגדולות עיצבו את התרבות שלנו באופן ברור ומהותי. ציוריו של ואן גוך המחישו את ביטול הרעיון שאומנות צריכה לשקף את המציאות, וכי היא רשאית לשקף את תודעתו של האומן – חלק ממשנת האקספרסיוניזם שבאה בעקבותיו. מסע החורף של שוברט העלה על נס את ה"אנטי־גיבור" – אדם ללא יעד או פתרון – מוטיב שאומץ לאחר מכן על ידי גדולי הסופרים כמו קפקא, ובהמשך גם בספרות והקולנוע המודרניים. קצרה היריעה מלתאר את השפעת סונטת אור הירח על התרבות המודרנית. היצירה, שבה החוויה הפנימית מוצבת במרכז, הולידה את תרבות 'הסובייקטיביות המודרנית', שבה האומן מבטא את עצמו באופן ישיר דרך אומנותו. היא גם פתחה את השער ליצירות כאלו שבאו בעקבותיה, כמו אלו של שופן ומאהלר.

יצירותיהם של האומנים הגדולים ממחישות פעם אחר פעם כי בדידות, על אף הכאב והעצב שבהם היא כרוכה, עשויה להיות גם אחת החוויות המעצימות ביותר. היא מאפשרת לאדם להפסיק לשמוע את הרעש, ולהתחיל להקשיב לאמת הפנימית שלו.

כשאנו מעיזים להתבודד אנו יכולים לחיות בחופשיות, לתת דרור למחשבות העמוקות והכמוסות ביותר, ולהביא לעולם את הייחודיות שלנו. כך הופכת הבדידות לכור מצרף של אומנות, כפועל יוצא של חישול וגיבוש הזהות שלנו.

תמונת כותרת: Art Institute of Chicago on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה

העונג שבשהייה בקצה העולם – החוקרים והמדענים שיוצאים לגלות את הפינות הנידחות בתבל

אחד על אחד עם המחשבות – לא חייבים להרחיק לשממה כדי לבלות זמן איכות בגפנו

עוד מרדיו מהות החיים:

האפשרויות לצמיחה מתוך הצטמצמות, התנזרות וסגפנות