התעלם או ברח

"כשהילדים שלי היו צעירים הם נהגו להתלונן בפניי: 'אבא, אנחנו משועממים, אין מה לעשות'", משתף גריי. האמירה האגבית והנפוצה הזו חושפת למעשה שתי אמיתות משמעותיות לגבי מה שהופך את השיעמום לקשה כל-כך מנשוא. האחת משדרת כניעה וחוסר יכולת להשתמש בדמיון: "אני לא מצליח לחשוב על שום דבר ראוי לעשות". השנייה מבטאת חוסר אונים: "אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לחלץ את עצמי מהמצב". 

בשביל להתמודד עם המצב המייאש, מסביר גריי, אנחנו נוהגים לנקוט בדרך כלל באחת משתי אסטרטגיות. הראשונה היא הימנעות: מסיחים את דעתנו בכל דרך אפשרית ובלבד שלא נישאר בסיטואציה כפי שהיא. אנחנו יכולים לעשות זאת באופן פיזי ולעבור למקום אחר, או להישאר במקומנו ולהיעזר במסיחים, כשבמקום הראשון נמצא הטלפון הסלולארי שלנו. גם חלימה בהקיץ היא טקטיקת הימנעות, כפי שמשתף גריי שנוקט בה בעצמו כשהוא משתעמם.

האסטרטגיה השנייה היא ויתור. אם אין באפשרותנו להימנע מהסיטואציה, אנו נושאים את השיעמום בחוסר חשק בעל כורחנו. כ'מורה של מורים', כפי שמגדיר את עצמו, גריי זכה להתוודע למורים לתלמידים בכל שכבות הגיל. לעיתים נתקל בהוראה מעניינת ומשמעותית, ולעיתים נתקל בהוראה "פשוט משעממת", לדבריו. "בדרך כלל התלמידים בשיעורים האלה מפריעים. וזה מאוד מובן – והייתי אומר שלפעמים אפילו מוצדק – לתת למורה להבין שיש להם צורך בשינוי". אך לא תמיד זה המצב. באחת הכיתות שביקר נתקל גריי בשיעור משעמם במיוחד. בכל יום מחדש התלמידים התבקשו להעתיק מצגת פאוור פוינט, מילה במילה, במשך 45 דקות ותו לא. "השתגעתי מרוב שיעמום", מתוודה גריי. "ומה שהדהים אותי הוא שהתלמידים היו כנועים. הם צייתו. ציפיתי, למעשה קיוויתי, שתהיה מחאה או התמרדות. חשבתי שהמורה צריך להיענש על שהעביר שיעור כל-כך משעמם. אך במקום זאת, התלמידים היו פסיביים. הם פשוט ויתרו". הציות לא נבע מתוך קבלה או מציאת עניין פתאומי, אלא מחוסר אונים משווע.

"מחקרים מדגימים שכמעט ממחצית הנבדקים יעדיפו לקבל שוק חשמלי כואב מאשר לשבת לבד עם מחשבותיהם במשך 15 דקות".

ומה בעצם הבעיה בכך? קיומו של שיעמום בחיינו והתמודדות איתו דרך הימנעות או ויתור נשמעים כמו חלק טריוויאלי מהחיים. ואולם, לדעת גריי, זאת בדיוק הבעיה. עצם העובדה שאנו לא נותנים עליו את הדעת, ובאופן אוטומטי נוהגים באחת משתי האסטרטגיות, יוצרת מדרון חלקלק ומועד לפורענות.

כשתלמידים משועממים באופן כרוני שנה אחר שנה, הם מתחילים לנשור מהלימודים ובסופו של דבר ממערכת החינוך בכלל. מחוץ לכותלי בית הספר, שיעמום מקושר לכמה התמכרויות בעייתיות. לפי גריי נמצא שהוא עשוי להוביל לצריכה מופרזת של אלכוהול, אכילת יתר, ובזבוז מוגבר של כסף על דברים שאנו לא באמת צריכים.

גם מבלי להפליג למקרי קיצון, השיעמום גובה את מחירו מכולנו בחיי היומיום. תעשיות שלמות מעוצבות בכדי לנצל את הנטייה שלנו להימנעות ולשדוד את תשומת ליבנו. דעתנו מתרגלת להסחות דעת תמידיות, ועם הזמן אנו מתקשים יותר ויותר להישאר מרוכזים בדבר אחד. נסו להיזכר, למשל, מתי לאחרונה צפיתם בטלוויזיה מבלי להסתכל במקביל גם על מסך הסמארטפון שלכם? התרגלנו כל-כך לגירויים מהירים ולסיפוקים מיידיים, עד שהיכולת שלנו להתעניין בגורם יחיד לאורך זמן כמעט נשחקה לגמרי. "כשאנו משועממים אנחנו מקשיבים בחצי אוזן לחברים ומכרים, או שסתם מורחים את הזמן בבטלה", אומר גריי. לא רק תשומת הלב שלנו נגזלת מאיתנו, אלא גם הזמן היקר שלנו.

השיעמום הוא שופט חמור

ננסה ככל שננסה, לא ניתן להימנע כליל מתחושת שיעמום. גם אלה מביננו שניחנו בסקרנות פעילה מאוד או בדמיון פורה במיוחד, ימצאו את עצמם משועממים מדי פעם. זהו חלק בלתי נפרד מחיינו והוא כאן להישאר.

על כן מציע גריי להתחיל להתבונן בו ובדרכי ההתמודדות שלנו איתו. כדי שלא נידרדר בקלות רבה כל-כך באותם מדרונות חלקלקים, הוא מבקש לשתף עימנו שלוש תובנות שיעזרו לנו לנווט בצורה מושכלת יותר בין צירי ההימנעות והוויתור ואף לראות את התמונה הגדולה שמעבר להם.

ההצעה הראשונה היא להבין ששיעמום ברובו הוא חוויה סובייקטיבית, וככזה הוא עשוי להיות שיפוטי מאוד. אנו בקלות יכולים לתייג אדם או אירוע מסוים כמשעמם, ולהתחיל להימנע ממנו. הצרה היא שפעמים רבות אנו עלולים לפספס דברים מעניינים ובעלי ערך שלא עברו את פילטר הרושם הראשוני.

"כשאנחנו חושבים על הדברים שחשובים לנו – החברים שלנו, מיומנויות שאנו מנסים להשתפר בהן או תחביב שאנחנו אוהבים – כל אלה יכולים להיפגע עקב שיעמום. […] אם יכולתי לקחת בחזרה את 10,000 השעות שהשקעתי בלשחק טטריס ולהשקיע אותן בנגינה בגיטרה, הייתי עכשיו כבר מוזיקאי מקצועי".

גריי משתף דוגמה מצעירותו, אז גר בדירת שותפים עם שני מורים נוספים. אחד מהשותפים, מארק, דיבר באריכות ובאיטיות, ולקח לו זמן להעביר נקודות בשיחה. עוד ביום הראשון החליט גריי שהוא משעמם, ושיעשה ככל שביכולתו כדי להימנע ממנו. אולם, לא באמת ניתן להימנע משותף לדירה, ובכל יום הוא מצא את עצמו משוחח עם מארק על עבודתם. "בהמשך גיליתי שמארק היה בעצם מורה מלא מחשבה, יצירתי וחדשני. הוא לא רק ניסה לשפר את ההוראה שלו, הוא גם חשב כל הזמן איך למצוא את האיזון הנכון בין פנאי לעבודה. עם הזמן הבנתי שמארק לא משעמם. למעשה הוא היה נבון. הוא חבר קרוב עד היום. אך ההערכה הראשונית שלי לגביו כאדם משעמם הייתה שגויה לחלוטין. מצב הרוח שהייתי שרוי בו העביר לי מידע שלא קראתי נכון". לכן מציע גריי שלא להסתמך לגמרי על שיעמום בעת קביעת רושם. במילים אחרות, הוא אומר, כבדהו וחשדהו.

ההצעה השנייה של גריי היא להגן על תשומת הלב שלנו על-ידי כך שלא ניתן לדעתנו להיות מוסחת בקלות רבה כל-כך. "מוח משועמם מחפש להיות מוסח […] ואם אנחנו נמצאים בסביבה שבה דעתנו מוסחת בקלות, השעמום ישיג אותנו", הוא אומר. "כשאנחנו חושבים על הדברים שחשובים לנו, החברים שלנו, מיומנויות שאנו מנסים להשתפר בהן, או תחביב שאנחנו אוהבים – כל אלה יכולים להיפגע עקב שיעממום […] אם יכולתי לקחת בחזרה את 10,000 השעות שהשקעתי בלשחק טטריס ולהשקיע אותן בנגינה בגיטרה, הייתי עכשיו כבר מוזיקאי מקצועי".

מביטים לשיעמום בעיניים

העצה השלישית היא להתחיל לתת יותר את הדעת על השיעמום עצמו. בגלל האסוציאציות שהוא מעלה, אנחנו רגילים לראות בו רגש אפור וחסר משמעות. לכן אנו לא מתאמצים לפרש אותו, ועוברים באופן אוטומטי לאסטרטגיות ההתמודדות. גריי מדמה את הרגש האמורפי למקרים שבהם נדלקת לנו נורית בלוח המחוונים ברכב. היא תמיד ברורה ומנחה אותנו מה לעשות: למלא דלק, לנפח את הגלגלים וכדומה. כך גם עם רוב הרגשות שאנו חווים. אך במקרה של שיעמום – אין הוראה ברורה שנלווית לרגש ולכן נוטים שלא להתייחס אליו באופן מודע. ההבהוב הבלתי פוסק של הנורה הופך למן רעש לבן קבוע שאנו לוקחים כמובן מאליו, כך שבמקום להתייחס למה שהוא מייצג, אנחנו רק מנסים להתמודד עם הרעש עצמו מבלי אפילו שנשים לב לכך.

כשאנחנו לא נותנים עליו את הדעת, השיעמום משחק בנו ומנהל אותנו, אומר גריי. אך כשאנחנו חושבים עליו ומהרהרים בו, מדברים עליו ומשתפים אחד את השני באסטרטגיות התמודדות, אנחנו יכולים להעמיד את השיעמום במקומו, להגן על תשומת הלב שלנו ולהעניק אותה לדברים שאנחנו אוהבים ולאנשים שיקרים לנו באמת.

האם שיעמום יכול למעשה לתרום לנו? בפעם הבאה שהנורית מהבהבת, נוכל אולי לעצור ולהכיר בה ולהבין שיש לנו בנקודה הזו הזדמנות לפתוח צוהר לחוויה רחבה יותר. להסתקרן, להפעיל את הדמיון, לחקור את הסיטואציה מכיוונים שונים מבלי ליפול לשיפוטיות. הוא יכול לשמש כמניע לשינוי ולשיפור. כך אנו לוקחים בעלות על הזמן ועל תשומת הלב שלנו, ובוחרים כיצד לנצל אותם ולמי להעניק אותם.