מתוך מאה אנשים, ארבעה לא יכולים לדמיין כלל, לשישה יש דימוי חזותי כה חי שהוא עלול לעורר בהם חרדה – וכל היתר ינועו על סקאלה. כיצד המיקום שלנו על הסולם משפיע על קשת הרגשות שלנו, על כושר הזיכרון ועל ההתנהלות בחיים בכלל?
דמיינו לעצמכם חללית שמתרסקת באמצע גן שעשועים ציבורי. מישהו מתקרב בזהירות ודופק על הדלת המתכתית. אורות נדלקים, פתח נפער ודמות משונה מביטה מתוכו החוצה.
נסו לתאר כיצד נראתה החללית, מי היה אמיץ דיו להתקרב ומה צבע הדמות המשונה שמתגלה בפנים? מה אתם רואים בעיני רוחכם? עד לאיזו רמת פירוט מצטיירת התמונה?
התרגיל הזה מבוסס על שאלה שמציג מפיק סרטוני האנימציה אלכס רוזנטל על בימת TED. באופן די מפתיע, רוזנטל, שהיה שותף ליצירת מאות קטעי וידיאו מאוירים – מסרטוני TEDEd חינוכיים ועד להפקות של National Geographic – משתף שכשהוא מנסה להעלות את התסריט המדובר בעיני רוחו, הוא רואה רק דף שחור.
בשלב די מאוחר בחייו גילה רוזנטל שיש לו 'אפנטזיה': הוא חסר יכולת ליצור באופן רצוני דימויים חזותיים שמוקרנים בתוך ראשו. כלומר, לדמיין. אם הוא יתבקש לחשוב על פיל סגול הוא אולי ישמע את המילים "פיל סגול" נאמרות בראשו, אבל הוא לא יוכל לעצום את עיניו ולהציף את התמונה. "יש לי ילדה בת חמש", הוא אומר, "ואני לא יכול לדמיין את פניה ברגע זה". מצד שני יש אנשים שניחנו בדמיון כה חד, שכשהם מעלים בראשם זיכרון הוא מוצג בצורה כה מציאותית שאפילו מעוררת רגשות ותחושות בגוף.
כיצד חוסר היכולת להחזיק דימוי חזותי במחשבה משפיע על החיים? האם הוא פוגע בזיכרון? האם יש לו השפעה על האופן שבו אנשים חווים רגשות? וכיצד נראים החיים בקצה השני של הסקאלה – היכן שהדמיון יכול להתעלות אפילו על המציאות?
מה קורה בקצה הדמיון?
כשמדובר ביכולות פיזיות, הספקטרום מאוד אינטואיטיבי. יש מי שממש טוב במשחקי כדור, יש מי שכדורים נופלים מבין אצבעותיו תמיד ויש מנעד שלם באמצע. באופן דומה, גם כישורים קוגניטיביים מתבטאים בשונות גדולה. מאנשים עם יכולת קליטת שפה מעוררת השתאות ועד לאנשים שבקושי מחזיקים את שפת האם שלהם. וכמובן כל אלו שבאמצע. חלקנו לא ניחנו ביכולת פנומנלית אבל קרובים יותר לקצה המצליח, ואחרים ממוקמים איפשהו בין האמצע לתחתית. באופן דומה, גם דמיון נמצא על רצף של רזולוציות.
לפי רוזנטל, 4% מהאוכלוסייה נמצאים יחד איתו בקצה אחד של הסקאלה – הם אינם מסוגלים לדמיין כלל. 3-6% מהאנשים נמצאים בקצה השני, במצב נוירולוגי שנקרא 'היפרפנטזיה'. התמונות שעולות בראשם צבעוניות, מלאות חיים ומתוארות לפרטי פרטים, לעיתים בצורה מוחשית יותר מהאופן שבו הם חווים את המציאות. "כל השאר נמצאים איפשהו בין לבין. ויש כאן מגוון עצום של אפשרויות. כל מי שמתנסה בתרגיל הדמיון הזה לא רק מתאר משהו אחר, אלא מתאר חוויה אחרת לחלוטין", הוא אומר. התמונה שעולה בעיני רוחנו, אם היא עולה, עשויה להיות יציבה וסטטית או להיעלם תוך שנייה, היא יכולה להיות תלת ממדית או שטוחה, מלאת צבעים או בשחור ולבן. הכול כתלות במיקומנו על הרצף.
בנוסף להפקת סרטוני וידיאו, רוזנטל מפתח משחקים שמשלבים בין פאזל וחדר בריחה. בעבודה כזו בולטת השונות הנוירולוגית שלו. "אפנטזיה משנה את הדרך שבה אנחנו צורכים, תופסים ומעבדים מידע", הוא אומר, ומדגים: "אני בדרך כלל מודע הרבה יותר לשלד של משהו מאשר לעור שלו. אני מאוד מכוון מבנה. כשאני יוצר משחק או פאזל, אני חולם תחילה על המכניקה ומבין כיצד החלקים מתייחסים זה לזה […] והפרטים הוויזואליים מגיעים מאוחר יותר, לעיתים קרובות בשיתוף פעולה עם אומנים אחרים".
דימויים חזותיים, זיכרון, רגשות וצחוק
חוסר היכולת לדמיין משפיע על אופן החשיבה של רוזנטל, ולדבריו, גם על הזיכרון שלו. הוא אינו מרחיב על כך, אבל מחקר שנעשה בשנת 2018 מצא כי אנשים עם אפנטזיה הציגו ביצועי זיכרון עבודה חזותי נמוכים מהממוצע. סוג זה של זיכרון חיוני לפעולות כמו ניווט, פתרון בעיות ממרחק או ארגון מרחבי. למשל, ניסיון לסדר אחרת את הרהיטים בבית מבלי להזיז את כולם בשביל כל אפשרות. אנשים עם היפרפנטזיה, לעומת זאת, הציגו זיכרון אפיזודי אוטוביוגרפי חזק מהרגיל. מדובר על זיכרונות שקשורים באירועים משמעותיים בחיים כמו חתונה, עבודה ראשונה, טיולים ועוד. יכולת השליפה שלהם הייתה מהירה יותר והם הצליחו לדלות פרטים רבים יותר מהזיכרון. יכולת זו משמעותית לבניית הזהות העצמית שלנו. חוקרים שונים מנסים לבחון האם זיכרונם של אנשים עם אפנטזיה בהכרח חלש יותר, או שמא הוא פשוט שונה. למשל, אולי הם לא יזכרו פרצופים אבל יזכרו שמות? לא יזכרו את צבע השמלה שלבשו אבל יזכרו באיזו שנה קנו אותה? אולי בעתיד יהיו תשובות לכך.
פן נוסף שנבחן בהקשר של דמיון הוא רגשות. זיכרונות מעוררים רגשות, וככל שהם יותר מוחשיים כך הרגש עוצמתי יותר. לעיתים זה מייצר הנאה ולעיתים – סבל. מחקר מ-2021 בקרב אנשים עם אפנטזיה הראה כי היעדר דימויים חזותיים גורם לתגובה רגשית מדוכאת בעת קריאת תרחישים מפחידים. הם אולי לא יתמוגגו על זיכרונות הצעדים הראשונים של ילדם הראשון, אבל הם גם יחוו פחות חרדה מהמחשבה עליו יוצא לתחרות אופני שטח בגיל 16.
לאור זאת – האם אנשים עם היפרפנטזיה נוטים לחרדות? האם הם יותר נגעלים או נבוכים מעצם המחשבה על אירוע מסוים בשל עוצמת המוחשיות של המחשבה עליו? המחקר הזה אומנם לא עוסק בהיפרפנטזיה באופן ישיר אבל מסקנותיו תומכות בהשערות אלו.
"מחקר בקרב אנשים עם אפנטזיה הראה כי היעדר דימויים חזותיים גורם לתגובה רגשית מדוכאת בעת קריאת תרחישים מפחידים. הם אולי לא יתמוגגו על זיכרונות הצעדים הראשונים של ילדם הראשון, אבל הם גם יחוו פחות חרדה מהמחשבה עליו יוצא לתחרות אופני שטח בגיל 16".
דימויים חזותיים מנטליים חיוניים לחוש ההומור כמעט כפי שהם חיוניים לזיכרון. אבל כפי שלזיכרון סוגים שונים, כך גם להומור. חלקם נשענים יותר על תמונות שמוקרנות בתוך הראש ואחרים – פחות. אינטואיטיבי לומר כי אנשים עם דמיון חזותי חי במיוחד נוטים ליהנות מהומור נרטיבי ומצבי. הסצנות רצות על המסך הפנימי שלהן, מלאות תנועה וצבע, ומעוררות בהם צחוק פרוע. עם זאת, בהתבסס על מסקנות קודמות, נוכל לתהות באם אנשים עם דמיון מפותח רגישים יותר לבדיחות אלימות, מיניות או להומור שמעורר גועל או פחד.
סוגים אחרים של הומור, כאלו שבבסיסם זיהוי אי-התאמה, היפוך מחשבתי ומעבר מהיר בין פרשנויות – לא מצריכים דימויים חזותיים. ייתכן כי אנשים עם אפנטזיה, או כל מי שנמצא על הרצף בקרבתם, נוטים יותר ליהנות מהומור שכזה. סמנטי, שנון, בעל תחכום מסוים.
מידע שכזה, המראה כיצד מוחות שונים עובדים אחרת – נהנים מרווחים ייחודיים וסובלים מרגישויות אחרות – תומך בטענה שמציף רוזנטל: "הנורמה היא לתייג חוויות שכאלה כפתולוגיות, ברשימת התנאים יוצאי הדופן מתפקוד 'תקין' של המוח. אבל אני חושב שאנחנו חושבים על זה לגמרי לא נכון. אין נורמלי אמיתי שם בחוץ, והבדל הוא לא סטייה ממנו".
אפנטזיה והיפרפנטזיה הם מצבי קצה המתקיימים אצל אחוז קטן מהאוכלוסייה ואי אפשר לומר שהם המצב "הרגיל". ואף על פי כן, מסתמן כי לא בהכרח קיים מצב אחד שמייצג דמיון ממוצע. כולנו מפוזרים על הסקאלה. שונים בהרבה או במעט מהאדם שיושב לצידנו ברכבת. לא רק בבחירות החיים או בנראות, אלא בדברים שנראים לנו לעיתים מובנים מאליהם, כמו דמיון.
תמונת כותרת: Mehrab Sium on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המוח שלנו הוא חדר סימולציה תלת-ממדית לחוויות – כיצד להשתמש בו לשיפור הזיכרון?
הבסיס לחוש הומור קיים בנו כבר מינקות – השאלה היא איך לשכלל אותו כמבוגרים
מהי חוויה רגשית בריאה וכיצד יוליוס קיסר היה מגיע אליה?
עוד מרדיו מהות החיים:
