מבנים פיזיים מקנים ביטחון ויציבות, הגדולים והמפוארים שבהם אף מסמלים נצחיות. כשלבסוף הם נחרבים, בדרך הטבע או בנסיבות טרגיות, מתגלה כי היציבות והביטחון טמונים לא באבן, אלא במחשבה, וביכולת שלה לשנות צורה ולנדוד.

ערים הן הדבר היציב ביותר שבני האדם יודעים לבנות. הן שורדות דורות, מלחמות ושליטים מתחלפים, ולכן קשה לדמיין שגם הן עלולות להיעלם כמעט בלי עקבות. ועדיין – קרתגו שבתוניסיה עלתה באש שבעה עשר ימים ברצף; נינווה נמחקה באופן כל כך מוחלט, שכעבור דורות ספורים כבר לא ידעו לזהות היכן בדיוק היא עמדה; אימפריית ויג'איאנגר שבהודו נשרפה ונבזזה במשך חודשים ומעולם לא יושבה מחדש. ההיסטוריה מלאה בערים וממלכות שכמעט לא נותר מהן זכר. ובאותה נשימה יש רעיונות שממשיכים איתנו הלאה גם אלפי שנים אחרי שה'גוף' שממנו נולדו נעלם.

לכן נדמה שהשאלה המעניינת באמת איננה כיצד מחריבים עיר, אלא כיצד מחריבים תרבות. או יותר נכון – כיצד משמרים אותה כשהמבנה הפיזי נחרב.

תרבות היא לא רק אבן. היא רעיון שלובש צורה. אמונה שלובשת מקום. כל עוד אנחנו מזהים את המהות עם הצורה שלה, נדמה לנו שברגע שהצורה נופלת – גם המהות מתה. אבל האם זה באמת כך? זוהי אחת התהיות העמוקות ביותר שמציע תשעה באב. אנחנו רגילים לראות בו יום שמספר על מה שאבד. מה אם הוא מספר דווקא על מה שנשמר?

אבנים שעוברות מטמורפוזה למידע

כשבית המקדש חרב בשנת 70 לספירה, היהדות איבדה את מרכז הכובד שלה. במשך מאות שנים היה המקדש הרבה יותר ממבנה מפואר. הוא היה המקום שבו נפגשו שמים וארץ, מוקד העלייה לרגל, עבודת הקורבנות, הכהונה והחיים הלאומיים. אם היה רגע בהיסטוריה שבו היה נדמה שדת שלמה עומדת להיעלם, היה זה הרגע הזה.

ואז מגיח אחד הסיפורים המפורסמים ביותר באגדות החורבן. רבי יוחנן בן זכאי, שמוברח מירושלים הנצורה בתוך ארון מתים, מגיע אל אספסיאנוס, המפקד הרומי שנשלח לדכא את המרד ביהודה, ומקבל הזדמנות אחת לבקש בקשה. אפשר היה לצפות שיבקש להציל את עמו, או את ירושלים ובית המקדש, אבל הוא מבקש דבר אחר: "תן לי יבנה וחכמיה".

במשך שנים פירשו את הבקשה הזו כפשרה פוליטית, אבל אולי היא הייתה הרבה יותר מזה. בן זכאי היה הראשון שהבין שברגעים מסוימים אי אפשר להציל את הצורה – אבל אפשר להציל את התוכן, שיודע לברוא צורות חדשות. על האבנים הוא ידע שלא יצליח לשמור, אז הוא ביקש לשמור על האנשים שיֵדעו מה לעשות ביום שאחרי האבנים.

בדיעבד, הייתה זו אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדות העם היהודי. מיבנה צמחה היהדות הרבנית. התפילה תפסה את מקומם של הקורבנות, בית הכנסת הפך למרכז הקהילה, בית המדרש החליף את החצרות הגדולות של המקדש, והקדושה עברה בהדרגה ממקום אחד לאלפי מקומות קטנים. המהות לא נעלמה – היא החליפה כתובת.

"בן זכאי היה הראשון שהבין שברגעים מסוימים אי אפשר להציל את הצורה – אבל אפשר להציל את התוכן, שיודע לברוא צורות חדשות. על האבנים הוא ידע שלא יצליח לשמור, אז הוא ביקש לשמור על האנשים שיֵדעו מה לעשות ביום שאחרי האבנים".

ככל שמתבוננים בהיסטוריה, מגלים שהיהדות אינה מקרה יחיד. בעקבות רצח העם שביצעו הטורקים בארמנים, מאות אלפים איבדו את בתיהם ואת מרכזי חייהם. ובכל זאת, הזהות הארמנית שרדה. חוקרי הפזורה הארמנית מתארים כיצד השפה, הטקסים, הכנסייה והזיכרון המשותף הפכו למעין "מולדת ניידת". ארמנים שנולדו בפריז, בלוס אנג'לס או בביירות לא גדלו על אדמת ארמניה, אבל גדלו בתוך סיפור משותף. המולדת הפסיקה להיות רק מקום; היא הפכה למערכת יחסים.

לארמנים יש לכך אפילו מילה משלהם: "הַיירֶניק" – המולדת שנישאת בפנים. האנתרופולוגית סוזן פאטי, שהקדישה את מחקרה לתפוצה הארמנית, מתארת איך עצם המפגש בין שני ארמנים זרים בפזורה נושא בתוכו רגש כפול – שמחה על המפגש, וצער משותף על כך ששניהם רחוקים כל כך מהבית. מחקרים אחרים על קהילות ארמניות בתפוצה מראים כיצד השפה והכתב עצמם, לא רק כאמצעי תקשורת אלא כסמל, הפכו לעוגן זהות שמייצר לכידות פנימית מדור לדור, גם במקומות שבהם אין זכר פיזי לארמניה.

תהליך דומה התרחש גם אצל הטיבטים. לאחר הכיבוש הסיני ובריחתו של הדלאי לאמה, נדמה היה שהתרבות הטיבטית איבדה את ליבה. אלא שבמקום להיאחז רק במה שאבד, היא העתיקה את מרכז הכובד שלה. מנהלת הגלות הטיבטית הקימה מחדש, בהודו, את שלוש אוניברסיטאות המנזרים הגדולות שהיו לב הלימוד הדתי בטיבט – סרה, גנדן ודרפונג – לצד המכון הטיבטי לאמנויות הבמה, ספריית כתבי טיבט, וכ־85 בתי ספר חילוניים. כיום פועלים בתפוצה למעלה ממאתיים מנזרים, מנזרי נזירות ומקדשים, שהמטרה המוצהרת שלהם היא אחת: להעביר את הידע והמסורת לדור שלא נולד על אדמת טיבט. המקום השתנה, אך הייעוד נשאר.

שלוש תרבויות שונות. שלושה סיפורים שונים. ואותו עיקרון על שמחבר ביניהן: מה ששורד איננו בהכרח המקום, אלא המשמעות.

הפילוסופים היווניים עסקו בסוגייה זו כבר לפני אלפיים שנה, כשדנו בפרדוקס "הספינה של תסאוס". אם מחליפים בספינה קרש אחד, ואחר כך עוד קרש, ועוד אחד, עד שלבסוף לא נותר בה אפילו חלק מקורי – האם זו עדיין אותה ספינה?

אם יחליפו בכל פעם קורת עץ בקורה זהה, האם בסוף זו תהיה ספינה אחרת? צילום: Morphart Creation / shutterstock

כשהקליפה משתנה, האם גם הגרעין עלול להשתנות?

מתי דבר מפסיק להיות הוא עצמו? אפשר להפנות את השאלה הזאת גם אל היהדות. אם אין עוד מקדש, ואין כהונה, ואין קורבנות, ואין סנהדרין בירושלים – האם זו עדיין אותה היהדות? העובדה שאנחנו עונים "כן" כמעט בלי לחשוב, מלמדת שהזהות היהודית מעולם לא הייתה כלואה באבנים. והשאלה הזאת לא מתייחסת רק לעמים או לתרבויות, אלא גם לפרט.

אם אדם יוצא לפנסיה – האם הוא חדל להיות מי שהיה? אם הורה נשאר בבית ריק לאחר שהילדים עזבו – האם ההורות שלו תמה? אם מחלה משנה את הגוף – האם היא משנה גם את האדם?

בשנים האחרונות התפתח תחום מחקר שלם סביב המושג  Identity Continuity(רציפות זהות). מחקרים מראים שאנשים מצליחים להתמודד בהצלחה רבה יותר עם גירושים, הגירה, פרישה או אובדן כאשר הם מזהים מה נשאר קבוע בהם למרות השינוי. התחושה שיש חוט פנימי המחבר בין מי שהיו למי שהם עכשיו היא אחד הגורמים החשובים לחוסן נפשי.

הפסיכולוגית-החברתית גלינִיס ברייקוול מאוניברסיטת באת' באנגליה גיבשה מודל מדעי מדיד למה שהיא מכנה "חוסן זהות" – מבנה פנימי שמאפשר לאדם להתמודד עם איום או חוסר ודאות, לספוג שינוי בלי לאבד את משמעותו, ולעבור טראומה בלי שינוי בלתי-רצוי וקבוע בתחושת העצמי. במחקרים שבדקו אנשים שעברו חוויות מטלטלות – מיציאה מהארון ועד החרדה שליוותה את מגפת הקורונה – נמצא שוב ושוב אותו דפוס: ככל שאדם שומר על תחושת רציפות פנימית, כך הוא מגיב בצורה מסתגלת יותר ועם פחות מצוקה נפשית. במילים אחרות: מה שקובע את היציבות הוא לא השאלה כמה השתנו החיים, אלא האם האדם עדיין מזהה את עצמו בתוך השינוי.

"אנשים מצליחים להתמודד בהצלחה רבה יותר עם גירושים, הגירה, פרישה או אובדן כאשר הם מזהים מה נשאר קבוע בהם למרות השינוי. התחושה שיש חוט פנימי המחבר בין מי שהיו למי שהם עכשיו היא אחד הגורמים החשובים לחוסן נפשי".

מחקריו של פרופסור סטיבן הייז, מייסד גישת ה-ACT מצביעים על רעיון דומה. הייז מגדיר גמישות פסיכולוגית כיכולת לגעת ברגע הנוכחי באופן מלא ומודע, ולשנות או להתמיד בהתנהגות כך שהיא תמשיך להתיישר עם הערכים שהאדם כבר קבע לעצמו. הוא מתאר גם תופעה הפוכה –   Cognitive Fusion(היתוך): מצב שבו אדם מתייחס למחשבותיו כאילו הן תיאור מדויק של המציאות, ולא סמל שאפשר להחזיק ברפיון. זו בדיוק ההבחנה בין אבל בריא לאבל שנתקע: מי שמתמזג עם הצורה הישנה, קורס איתה. מי שמזהה את הערך שמאחוריה, יכול להלביש אותו מחדש על משהו אחר. אדם שערך היסוד שלו הוא נתינה יכול לממש אותו כהורה, כמורה, כחבר או כמתנדב. הצורות משתנות – הערך נשאר.

אל התמונה הזאת מצטרף גם מחקרה של הפסיכולוגית קריסטל פארק, החוקרת את תהליך יצירת המשמעות לאחר משברים. פארק מבחינה בין שתי רמות של משמעות: הראשונה היא "משמעות גלובלית" – מערכת האמונות, הערכים והמטרות הבסיסית שדרכה אדם מבין את העולם. השנייה היא "משמעות תלוית מצב", כלומר האופן שבו הוא מפרש אירוע קונקרטי. כשאירוע נחווה כמנוגד למשמעות הגלובלית נוצרת מצוקה, והאדם פועל כדי לצמצם את הפער. במחקר שבדק סטודנטים שדיווחו על האירוע הקשה ביותר בחייהם, נמצא שדווקא צמצום הפער הזה עם הזמן – ולא הזמן עצמו – הוא שניבא ירידה בתסמיני פוסט־טראומה. מסקנתה של פארק היא שאנשים אינם מתאוששים מפני שהחיים חוזרים להיות כפי שהיו, פעמים רבות הם לעולם אינם חוזרים. ההתאוששות מתחילה כאשר האדם מצליח לבנות סיפור חדש, שבתוכו אותם ערכים ואותה משמעות ממשיכים להתקיים גם במציאות שהשתנתה.

לגבות בענן את הערך העצמי שלנו

שלושת התחומים הללו – רציפות זהות, גמישות פסיכולוגית ויצירת משמעות – משתמשים בשפה מדעית כדי לומר דבר שנשמע מוכר מאוד מתוך אגדות החורבן: אם המהות שלנו יודעת לעבור דירה, גם אנחנו יכולים.

תשעה באב אינו רק יום של אבל. הוא גם יום שמזמין אותנו לבחון על מה באמת בנינו את חיינו. האם הקדושה שלנו תלויה במבנה, או שהיא מסוגלת לעבור גם אל שולחן המטבח? האם תחושת הערך שלנו תלויה במקצוע, או שהיא יכולה ללבוש גם צורה של תחביב? האם המשפחה שלנו היא רק הבית שבו גרנו, או מערכת היחסים שנמשיך לשאת גם אם הכתובת תשתנה?

כולנו בונים מקדשים של קריירה, זוגיות, בית, מעמד. תשעה באב הוא מועד שדואג להזכיר לנו לבחון האם דאגנו שהדברים החשובים באמת יתגוררו רק שם. כי אם כן, כל חורבן יהווה גם חורבנה של הזהות. אבל אם המהות חיה במקום עמוק יותר בתוכנו – היא תוכל למצוא לעצמה צורה חדשה.

זו שאלה שכל אחד מאיתנו יפגוש, ככל הנראה, ברגע כלשהו בחייו. ומה שנענה עליה יקבע אם המשברים שלנו יהיו סוף הדרך או תחילתה של דרך חדשה. חורבן הופך לסוף רק כאשר המהות כלואה בצורה אחת. כשהמהות מסוגלת לעבור לצורה חדשה – החורבן הופך מפרק הסיום לפרק מעבר.

תמונת כותרת: חורבן ירושלים (1850), דייוויד רוברטס / Wikimedia

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

איזה שימוש אנחנו עושים במרחבים המנטליים שלנו?

גיאומטריה אקזיסטנציאלית – מדוע אנו מרותקים כל-כך לאסתטיקה של המעגל?

על כתפיהם של ענקים – מדוע עלינו לנהוג בענווה כלפי מסורות שקדמו לנו

עוד מרדיו מהות החיים:

יוסי בבליקי והרב אסף עזריה על הימים שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב