כשחברה, תרבות או ציביליזציה רוצות להתקדם, אחד הגורמים הקריטיים הוא החצנת והאדרת הכישורים והיכולות של האינדיבידואלים החברים בה. מבלי שנדע מי טוב במה, נתקשה מאוד לשתף פעולה, להפיץ ידע או לרקום קשרים עסקיים. גאווה היא המנגנון המנטלי-חברתי שמאפשר זאת. כיצד, אם כן, הפכה לתופעה מוקצה, והאם ניתן להעניק לה מחדש מקום בתרבות?
מדוע איין ראנד מושמצת כל כך בחוגים ספרותיים מסוימים? מבחינת נתוני קריאה והשפעה הגותית אין ויכוח – מדובר בסופרת בעלת קריירה מפוארת, שכתביה היוו השראה לתורה כלכלית-חברתית שלמה. ובכל זאת, באתרי ביקורת ספרות בני זמננו אפשר למצוא לא מעט ארס כלפיה וכלפי קהל קוראיה.
אכן, סביב הגותה נוצרה תנועה חברתית שהעיקרון המרכזי בה עשוי להסביר את עוצמת התגובה שהיא מעוררת בכל צד של המתרס: ראנד דגלה בחופש מקסימלי לפרט, ובמינימום התערבות של הכלל בגורלו. הדיון הפוליטי במשנתה אינו מענייננו, אבל הדרך שבה ביטאה את תפיסת עולמה ברומנים שכתבה הולידה גיבורים שעוררו אנטגוניזם בחלק מהקוראים: הדמויות שלה כוונו להיות התגלמותו האידיאלית של הפרט בחברה, וכתוצאה הן יצאו מאוד מוכשרות, גדושות ביטחון עצמי עד להתפקע וגאוותניות למדי.
מדוע גאוותנות מהסוג שטיפחה ראנד בגיבוריה מנגנת לחלק על מיתר רומנטי, ועבור אחרים צורמת עד מיאוס? מדוע יש שרואים בדמויות הראשיות בספריה דוגמה ומופת להתנהלות האדם בחברה, ויש החושבים אותם לנבלים חברתיים?
לכאורה התשובות טריוויאליות: איש לא נהנה מהתנהגות שחצנית או גאוותנית – מייד ננסה להבדיל ביניהן – המופגנת לידו, קל וחומר כלפיו. הקונוטציה השלילית ברורה מאליה. ומצד שני, הטיה קלה של המילה והיא מקבלת קונוטציה חיובית – 'להתגאות'.
עתה ראוי לעמוד על ההבדל בין גאוותנות ובין שחצנות, רברבנות, יהירות ובנות נוספות למשפחה. גאווה על פי רוב מיוחסת לסגולה, למאמץ או להישג. שחצנות ודומותיה, לעומת זאת, בדרך כלל מקושרות להיבטים שטחיים יותר, כמו מראה חיצוני, או קישוטים ו'צעצועים' שניתן לרכוש. ההבדל ניכר כשמיישמים את ניסוי ההטיה: המילים 'להשתחצן' או 'להתרברב' נותרות בעלות משמעות שלילית. הבדל משמעותי נוסף הוא מושא הרגשות: בזמן שגאווה ממוקדת בהגבהה עצמית, המילים המקבילות פעמים רבות מתארות התנהגות שנועדה להנמיך אחרים.
לדואליות בקונוטציה של מושג הגאווה יש השלכות ששוות בירור: אם להתגאות במשהו זה בסדר, מה הופך גאוותנות לשלילית? ואכן, לאורך ההיסטוריה דיברו לא מעט הוגים בשבחי הגאוותנות, והם לאו דווקא זכו ללעג המופנה כלפי ראנד.
אנזים חברתי-כלכלי
קיימת הנחה שגאוותנות היא עיסוק ב'עצמי', אבל למעשה היא נוגעת באותה מידה לסביבה שלנו. ד"ר נאט ראת'רפורד, מומחה לתיאוריה פוליטית, מסביר בסרטון מבית ה-BBC כי גאוותנו היא תוצאה של ההתפתחות הסוציאלית של המין האנושי: ככל שהחברה נהייתה מורכבת ומקושרת יותר, כך גבר הצורך שלנו למצוא חן בעיני אחרים. "גאוותנות היא תוצר של חיים בחברה. בני האדם הפכו גאוותנים יותר ויותר וחסרי יכולת להערכה עצמית עצמאית".
לתופעה זו, מסביר ראת'רפורד, קיימות שתי פרשנויות עיקריות, והן מנוגדות זו לזו. הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו ראה בה סיבה לצער, שכן עם הזמן, האמין, במקום שאנשים יטפחו את הסגולות שבגינן הם מתגאים, החיים בחברה גורמים בסופו של דבר לטיפוח התדמית של אנשים בעלי הסגולות הללו, על חשבון הסגולות עצמן. הפילוסוף אדם סמית', לעומתו, האמין כי גאוותנות מניעה את החברה שלנו בכיוון חיובי, שכן היא גורמת לנו להתנהג באופן שבו היינו רוצים שיתפסו אותנו. "אנחנו רוצים להיראות אחראיים, אז פועלים באחריות, אנו רוצים להיראות נדיבים, אז אנחנו נותנים צדקה, אנו רוצים להיראות אדיבים, אז אנו נוהגים באדיבות".
אם לסכם, רוסו טען שאנו הופכים למסכה שאנו עוטים, ואילו סמית' האמין כי המסכה שאנו עוטים הופכת להיות אנחנו. אבל שניהם האמינו כי אין מנוס מגאוותנות בחיי חברה.
את חשיבותה של גאווה כמנוע חברתי פירט הפילוסוף האנגלי ברטראנד ראסל. בספרו כיבוש האושר דיבר בשבחה של גאוותנות, רק במהופך. הוא טען כי "צניעות שלא לצורך" היא התנהגות המעכבת את האינדיבידואל מהתפתחות, ואף עלולה ליצור טינה. "אנשים צנועים זקוקים למידה רבה של חיזוקים, ולעיתים קרובות אינם מעיזים לנסות ולמלא תפקידים שהם מוכשרים בהחלט לבצעם. הענוותנים מאמינים כי האנשים שעימם הם בדרך כלל בקשר זוהרים יותר מהם. על כן הן נוטים במיוחד לקנאה, ודרך הקנאה – לאומללות ולחוסר היענות". תחושות אלה, לדבריו, עלולות להוביל לזיהוי של הצלחה עם תכונות או התנהגות שליליות.
לעומת זאת, כתב, "אני סבור שיש לנטוע בלב הילד את האמונה שהוא בחור כארז", ופנה לעולם החי לשם המחשה: "אינני חושב כי טווס אחד מתקנא בזנבו של טווס אחר, משום שכל טווס משוכנע כי זנבו הוא המרהיב בעולם. תארו לעצמכם כמה אומללים היו חייו של טווס אילו היו מלמדים אותו כי כל מי שיש לו ביטחון עצמי אינו אלא חוטא".
ראסל, אפוא, האמין כי גאוותנות מייצרת תחרות כזו שבה כל אחד מאמין שהוא אכן ראוי ומוכשר מספיק כדי לנצח; תחרות מסוג שמקדם חברות מבחינה טכנולוגית, אידיאולוגית, כלכלית וכן הלאה. מקובל לטעון כי תחרות עלולה ליצור חברה מפולגת, ואכן קיים סיכון שכזה בתנאים מסוימים. אבל גם אם נקבל טענה זו כפשוטה, 'צניעות שלא לצורך' לא בהכרח נפטרת מהבעיה: כשמסה קריטית של אינדיבידואלים נוקטים בה, במקום להתחרות מי מוצלח יותר, קיים סיכון שאנשים יתחילו להתחרות מי צנוע יותר וישפטו איש את רעהו לפי קוד מוסרי שהולך ומחמיר בספירלה של ניסיון להיות צדיקים יותר מהאפיפיור. בתקופת שיא הקומוניזם בברית המועצות היה מומלץ שלא להציג ברבים הצלחה יתרה, מחשש להלשנה.
האם קיים הבדל בין לאהוב את הטוב ובין להתגאות בו?
בזמן שראסל טיפל בפן החברתי של גאוותנות, אחרים משלימים את התמונה במנגנונים המנטליים המפעילים אותה, ומופעלים באמצעותה. כמאתיים שנה לפני ראסל, הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום, שאת דבריו מביאה מריה פופובה בבלוג The Marginalian, הצביע על כשל בהנחה הגורסת כי יש טעם לפגם בפעולות שבני האדם עושים לשם התהילה שבצידן. לדבריו, כל דבר שאנו מוקירים הוא בשל אהבת עצמנו במהותו, ואין עם זה כל בעיה. "הילדים שלכם נאהבים כיוון שהם שלכם", הוא המחיש. "לו רעיון העצמי היה נעלם, דבר לא היה משפיע עליכם: הייתם הופכים לבלתי פעילים ונטולי היגיון". כפועל יוצא של עיקרון אהבת העצמי, המשיך, כל דבר טוב שמניע אותנו, מניע אותנו מתוך גאווה באותו עצמי, מתוך רצון לקבלה של העצמי שלנו על ידי הסביבה.
"רוסו טען שאנו הופכים למסכה שאנו עוטים, ואילו סמית' האמין כי המסכה שאנו עוטים הופכת להיות אנחנו. אבל שניהם האמינו כי אין מנוס מגאוותנות בחיי חברה".
הגנות של רבים כלפי גאוותנות נובעת לדעתו מהיפוך בין סיבה לתוצאה: "הרגש הנעלה מייצר הנאה, לא נובע ממנה. אני חש הנאה בעשיית טוב למען חברי כיוון שאני אוהב אותו, ולא אוהב אותו לשם ההנאה הזו". גאווה, אם כן היא תחושה חיובית שנובעת מעצם ביצוע מעשה שאנחנו או החברה מייחסים לו ערך רב. אנחנו לא עושים מעשים טובים כדי להתבשם בתחושה הטובה של גאווה.
במקביל, יום טען כי החיבה שלנו לתהילה הנובעת ממעלות וסגולות שזורה בקשר בלתי ניתן לפירוק בחיבה שלנו למעלות ולסגולות הללו כשלעצמן. כשאנו מתגאים בעזרה לגברת לחצות את הכביש, או ביכולת היצירתית שלנו, אנחנו למעשה מביעים את החיזוק והאישור לערך שאנו, והחברה ככלל, מייחסים לעזרה למבוגרים או לפתרון בעיות. עמדה זו מתיישבת עם טענתו של אדם סמית', שלפיה גאוותנות והמעשים שבהם אנו מתגאים – חד הם, להבדיל מתפיסתו של רוסו שלפיה בשלב מסוים אנו נותרים עם גאוותנו ריקה מתוכן.
וטרנים יהודים של מלחמת העולם השנייה בצבא האדום. אין פקיעת תוקף לגאווה במעשים שלנו. צילום: Borya Galperin / shutterstock
עולם ללא גאווה
הסגולות שעליהן דיבר יום, המסוגלות שעליה דיבר ראסל, והחתירה לטוב שעליה דיבר סמית' קריטיות לאדם ולחברה יותר משנדמה במבט ראשון. מה שהפך להיות בית המלוכה הבריטי בעיני דעת הקהל, כפי שמספר לואיס ה. לאפם במאמר ב- Lapham's Quarterly, שופך אור על תוצאותיה העגומות של היעדר גאוותנות בריאה. בעקבות רפורמות פוליטיות, נשללו מהכס הבריטי סמכויות רבות והוא "צומצם לכדי קישוט יקר" עבור אזרחי הממלכה.
משהופשט מכוחו, כל שנותר לכתר הבריטי הוא למלא את תפקידו הסימבולי ביתר שאת. מאות שנות מסורת המייחסת למלוכה קשר לאלוהות עשו את שלהן, והפכו את בית המלוכה לאבן שואבת, הסמן האולטימטיבי של סגולות ומעלות. ולאדם מן השורה נהיה מאוד נוח להשליך את העצמי שלו על הסמל הזה. כפי שמסביר לאפם, "האינדיבידואל שאינו יכול להיות כל שהוא חפץ להיות מחפש מראה להרהר דרכה על גאוותו, גאוותנותו ותשוקותיו, המוצגות בממדיהן המופרזים ביותר […] לראות את התמונה המשתקפת של אהבתו העצמית […] מתגשמת, מגולמת מתוך עצמו באובייקט הראשון שעליו הוא יכול להניח ידיו".
"ממערכת משילות, הכתר הבריטי נהיה לפריזמה עבור האזרחים, שדרכה נשבר דיוקן חברתי מוגזם, כמעט גרוטסקי, של אהבה עצמית, גאווה עצמית וערך עצמי".
ממערכת משילות, הכתר הבריטי נהיה לפריזמה עבור האזרחים, שדרכה נשבר דיוקן חברתי מוגזם, כמעט גרוטסקי, של אהבה עצמית, גאווה עצמית וערך עצמי.
כשגאוותנות עוברת מיקור חוץ שכזה, היא מתנתקת מהרכיב הכי חשוב שלה – פעולה. "הציבור רוכש-החלומות רוצה יתד או לולאה לתלות עליהם את הרצונות העצלים שלו, בובה להלביש", כותב לאפם. הסיפור של בית המלוכה מלמד כי היעדר גאוותנות עלול להפוך את הסגולות שאנו מוקירים לבידור, וכתוצאה – אותנו לפסיביים.
גאווה עקבית
לאור התובנות הללו, ייתכן שהמוניטין השליליים של גאוותנות הם בסך הכול סיפור של יח"צ כושל. ניתוח מילולי נטול מטענים היסטוריים יספר לנו שגאוותנות היא מציאותה של גאווה בקרבו של אדם באופן רציף. כשם שכולנו דוחים מדי פעם, אבל רק חלק 'לוקים' בדחיינות, וכשם שכולנו עומדים בזמנים לפעמים, אבל רק חלק 'מתקשטים' בדייקנות – כך כולנו מתגאים מדי פעם, אבל רק חלק 'מאופיינים' בגאוותנות. אבל האם אין לנו במה להתגאות בכל רגע נתון? כל אדם שהגיע להישג כלשהו בחייו רשאי להתגאות בו לפרק זמן בלתי מוגבל. האם זה עושה אותו לשחצן, יהיר או בעל תכונה שלילית כלשהי? או, כפי שטענו מכובדינו, לאדם השואף להיות חבר מצטיין במעגלים שבהם הוא חי?
אולי מסגור מחדש יוכל להשיב לגאוותנות את מקומה הראוי: גאוותנות היא גאווה עקבית (להבדיל מנקודתית), המלווה את תחושתנו באופן רציף על היותנו חלק מוצלח מהחברה באופן כללי; היא הידיעה שאנו פועלים על פי ערכים חיוביים, וההרגשה שאנו ראויים בעקבות כך. היא לא חייבת להיות מופגנת כלפי חוץ, אבל רצוי שנפעל כך במינונים מסוימים. כשהיא כבר מוחצנת היא לא דורשת מחמאות, אלא משמשת כאיתות חברתי. בוודאי שהיא לא כרוכה בהקטנת אחרים – במקום שנתבונן על 'גאוותנות' ו'יהירות' כמילים הניתנות להחלפה, נוכל לחשוב על 'גאוותן' במובן של 'ראוי לשבח'.
כשאנו מתחילים להתגאות על פי הגדרה זו, אנו למעשה מתחילים קמפיין פרסומי מתמשך לערכים החשובים לנו ולחברה. זו ההרגשה החברתית החיובית, הנובעת מהתנהלות חיובית בתוך אותה חברה.
תמונת כותרת: Sindy Süßengut on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המאבק העיקש בין חתירה למצוינות ובין מנטליות העדר
ייתכן שקצת סנוביזם באוכל ושתייה יכול לשרת את התודעה, את הקשב ואת איכות החיים
ערכן הרב של בעיות טריוויאליות – לא תמיד הישגינו נראים, אך יש סיבה להתגאות בהם
עוד מרדיו מהות החיים:
ארקדי דוכין ועמית שלו מתבוננים על הגאווה משלל זויות פוקחות עיניים
